Beit Midrash

  • Jewish Laws and Thoughts
  • Ein Aya
קטגוריה משנית
To dedicate this lesson
undefined
6 min read 51 min listen

1. מסכת שבת דף נו ע"א
"ואת אשתו לקחת לך לאשה", לקוחין יש לך בה, דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל היוצא למלחמת בית דוד כותב לאשתו גט כריתות שנא' "ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח" מאי ערובתם? תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה. [פרש"י- ליקוחין יש לך בה - קדושין תופסין בה, שאינה אשת איש, כדשמואל כו'. גט כריתות - על תנאי, שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו, ופעמים שהוא טרוד בצאתו, ושולחו מן המלחמה. ואת ערובתם תקח - במלחמת שאול כתיב.]

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ה, סא על מסכת שבת דף נו ע"א
א. האומות, שמטרת הוייתן היא חמרית, והנן מצויירות כעין אגודת שותפים לצרכי קנינים אהובים או נדרשים להן, אצלן תהיה אהבת האומה בכללה רק אז מבוססת, כשתהיה תמיד חוזרת אל הפרטים, אל הטבת מצב המשפחה היחידה שלשם הטבתה התאגדה האומה, כשם שחיות מדבריות הבודדות בטבען מתקבצות לפעמים לרגלי צרה משותפת או למחזה ריוח של טרף משותף.
ב. ע"כ, אימוץ הזכרת המשפחה ואיגודה לפי מצבן הן, הוא ראוי להיות ממכשירי זריזות הקרב, ע"כ היו הנשים באות במלחמה ומשותפות עם הבעלים.
ג. לא כאלה חלק יעקב (ירמיה י, טז), שתכלית מציאות האומה, מצד צורתה, מצד נשמתה ואורח חייה, בשביל קדושתה ורוח ד' השפוך עליה, זהו האוצר היותר יקר מכל חמדה , זהו החפץ העליון של כל יחיד באומה ושל כל הכלל כולו, זהו הנותן עז ועטרה להויית המשפחה עצמה בצביונה המקודש הישראלי.
ד. ע"כ, בבא התור לעבוד לטובת האומה בכללה, אז כשרגא בטיהרא תבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עז אהבת האומה. היציאה למלחמה לא היתה ע"פ חשבון של הצלחת הפרט, שחשב שכשישוב מן המלחמה יהיה מוצלח ומאושר. לא, הוא צייר בעצמו כאילו התיאש מן החיים הפרטיים, והולך הוא בשמחה ע"מ למות מות גבורים וקדושים במלחמת ד' לרומם קרן לעמו, ע"כ כותב גט כריתות לאשתו ליאש את לבבו בכל האפשרי מקשר משפחה ומהרעיון הפרטי התלוי בו, בהיותו דורך מהלך של רעיון יותר כללי ויותר עליון, מהלך עבודת הקודש של העם כולו. התוכחה אמנם נמרצה היא, שבשעה שהכלל הוא מתרומם ומתקדש ביותר, אין הדבר ראוי להשתמש בעילויים לנגע במצב אחד מהם הפרטי, שנעשה חפשי ע"י התרוממותם העליונה. ומ"מ מאת ד' היתה זאת (תהילים קיח, כג), שליקוחין יש לך בה , שסוף כל סוף גט כריתות כותב לאשתו , ועוד יש בזה הוראה המאמתת בפועל את הניתוק המעשי מחיי המשפחה הפרטית בשביל הענין הכללי הלאומי, שג"ז אע"פ שנסתבב במכאוב, מ"מ סופו הוא שיהיה לברכה , להגביר חיל ולאמץ רוח בעז ימין ד' רוממה (תהלים קיח, טז), בגבורת ישע ימינו (שם כ, ז) הנטויה על עמו ונחלתו.

3. בראשית יח, יח-יט וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:
4. דברים פרק ד, ו-י- וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה : כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב ...
5. ישעיהו מג, כא- עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.

6. אורות ישראל א, ב-
כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִיא הַגִּלּוּי הָרוּחָנִי הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּהַהֲוָיָה הָאֱנוֹשִׁית. כְּשֵׁם שֶׁאֵין לְהִתְפַּלֵּא עַל אֲשֶׁר בַּמּחַ וּבַלֵּב 23 יֶשְׁנָם גִּלּוּיֵי-חַיִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁדֻּגְמָתָם אֵין אָנוּ מוֹצְאִים בְּכָל הַגְּוִיָּה כֻּלָּהּ, כֵּן אֵין לְהִתְפַּלֵּא עַל גִּלּוּיֵי-הַחַיִּים שֶׁל הַפְּלִיאוֹת, הַנִּסִּים, הַנְּבוּאָה, רוּחַ-הַקּדֶשׁ בְּמַעֲלָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, הַתִּקְוָה הַנִּצְחִית, הַנִּצָּחוֹן עַל כָּל מִפְגָּע, שֶׁהֵם מִתְגַּלִּים בְּצוּרָה עֶלְיוֹנָה, הַמַּפְלִיאָה אֶת כָּל לֵב הוֹגֶה וְכָל מחַ חוֹשֵׁב. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִיא גִּלּוּי זְרוֹעַ ד' (ישעיה נא, ט) בָּעוֹלָם, יַד ד' בַּהֲוָיָה, בְּבִנְיַן הַלְּאֻמִּים. וְיֵשׁ לָהּ בְּוַדַּאי יַחַשׂ גָּדוֹל עִם כָּל מַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר נִשְׂגָּב וְנַעֲרָץ, קָדוֹשׁ וּמְרוֹמָם, בַּמָּצוּי כֻּלּוֹ, בְּכָל הֶקֵּפוֹ, הַגַּשְׁמִי וְהָרוּחָנִי. בְּאפֶן אַחֵר אִי-אֶפְשָׁר לַחְשׁב 25.

7. הראי"ה קוק, אורות ישראל, ו, ז
אֵין הַמְּדִינָה הָאשֶׁר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם. זֶה נִתָּן לְהֵאָמֵר בִּמְדִינָה רְגִילָה, שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה לְעֵרֶךְ יוֹתֵר גָּדוֹל מֵחֶבְרַת אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ הֲמוֹנֵי הָאִידֵאוֹת, שֶׁהֵן עֲטֶרֶת הַחַיִּים שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, מְרַחֲפִים מִמַּעַל לָהּ, וְאֵינָם נוֹגְעִים בָּהּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מְדִינָה שֶׁהִיא בִּיסוֹדָהּ אִידֵאָלִית , שֶׁחָקוּק בַּהֲוָיָתָהּ תּכֶן הָאִידֵאָלִי הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת הָאשֶׁר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל שֶׁל הַיָּחִיד. מְדִינָה זוֹ הִיא בֶּאֱמֶת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה בְּסֻלַּם הָאשֶׁר, וּמְדִינָה זוֹ הִיא מְדִינָתֵנוּ, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, יְסוֹד כִּסֵּא ד' בָּעוֹלָם, שֶׁכָּל חֶפְצָהּ הוּא שֶׁיִּהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שֶׁזֶּהוּ בֶּאֱמֶת הָאשֶׁר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן. אֱמֶת, שֶׁאשֶׁר נ

8. שם, א, ה
א. אָנוּ, כְּלוֹמַר כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, רוֹצָה לִחְיוֹת דַּוְקָא מִפְּנֵי הַתַּכְלִית הַמּוּסָרִית שֶׁיֵּשׁ בְּהַהֲוָיָה בִּכְלָלָהּ. וּמִתּוֹךְ שֶׁאָנוּ מַכִּירִים בְּקִרְבֵּנוּ, שֶׁהַהִתְרַכְּזוּת שֶׁל הַחַיִּים הִיא לָנוּ הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הַכְּלָלִית, מִתּוֹךְ כָּךְ אָנוּ בְּטוּחִים, שֶׁבְּחַיֵּינוּ נִהְיֶה מְסַיְּעִים לְהַשְׁלָמָתָהּ. אִם בְּפַעַם אַחַת הָיְתָה אֲבוּדָה מִמֶּנּוּ כָּלִיל הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית שֶׁל הַהֲוָיָה, אָז הָיִינוּ אוֹבְדִים לְגַמְרֵי אֶת שְׁאִיפַת הַחַיִּים וּמִמֵּילָא הָיוּ הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים בְּטֵלִים וְכָלִים בְּלִי תַּקָּנָה. אֲבָל לֹא תּאבַד כָּלִיל מִמֶּנּוּ הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית בִּכְלָלוּתָהּ, וְגַם זִיק אֶחָד, שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ בְּעמֶק הַנְּשָׁמָה בְּהַסְתָּרָה גְּמוּרָה, יָשִׁיב אֶת הַכּל לִתְחִיָּה.
ב. הִנְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבַּהֲוָיָה, כְּשֵׁם שֶׁהִנְנוּ אוֹהֲבִים אֶת עַצְמֵנוּ , וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִנְנוּ אוֹהֲבִים אֶת עַצְמֵנוּ , כִּי בְּתוֹכִיּוּתֵנוּ הִנְנוּ מַרְגִּישִׁים רַק נִיצוֹץ אֶחָד מֵהַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית הַמַּקֶּפֶת כּל, וְהַ"כּל" שֶׁבַּמְּגַמָּה הָאֲהוּבָה 33 אַהֲבַת חַיִּים יָקָר הוּא לָנוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַנִּיצוֹץ הָעַצְמִי שֶׁבָּנוּ. הַמְּגַמָּה הַמּוּסָרִית הַנְּקִיָּה שֶׁבְּהַהֲוָיָה מִתְבַּלֶּטֶת בַּשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן הַנִּכְתָּב וּבִלְתִּי-נִקְרָא 34 הוּא מֶרְכָּזָם. וְעַל כֵּן מֻנָּח בּוֹ צְרוֹר הַחַיִּים לָנוּ וְלַכּל, "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" 35.
9. עקבי הצאן, עמ' קלח- אז תהיה השפעה קולטורית אמתית לישראל בעולם, שעם חשוב משפיע לא רק בפרוט נפרד ממנו, כי אם בכל עצמיותו. [ קהלת ט, טז- חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים.]
10. אגרות הראיה ב, סי' תקעא, עמ' רח-רט- ... מקור הציונות, הוא המקור הקדוש העליון, התנ"ך , נותן לה, בכל העומק וההוד המסורתי. לא הד קול, שעם שנאוי בעולם , הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת- עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור-אריה יהודה , נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל "גאון יעקב אשר אהב סלה".

11. אורות ישראל, ג, ה- הצמאון להבלע כלו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים , לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמקה גבוהה ורחבה, מלאה טל חיים של קדש, מבדלת מרגש דגמתה אצל אומות- העולם, שרפוד בהרבה שנאת הבריות ורשעה בלא אידאל קדש פנימי. הצמאון לרוח האומה צמאון הוא לד' , לאור תורה, ליושר, לחכמה, ולכל טוב ונעלה .

12. רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו- מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה , וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם', ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו , ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו', והרי מפורש בקבלה 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם' (ירמ' מח, י), וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד ...

13. הרי"מ חרל"פ, ממעייני הישועה, עמ' שכא
הרגש הלאומי בתעודתו האמתית, אין לו שום מקום בשום עם ולשון בעולם כי אם בעם ישראל , אשר תחלת יצירתו היתה בקשר אמיץ ובאחוד אמתי. הרגש הלאומי הזה חי וקיים בלב כל אחד ואחד מישראל, מפני שעם ישראל הוא נצחי ... עד כדי חרף נפש , ושום רוח לא תוכל להזיזו ממקומו, כי השאיפה להרמת קרן ישראל היא היא המגמה היותר עליונה... בזמן שיושלם הרגש הלאומי אצל ישראל בצורתו האמתית ובהבלטה גמורה, אז לא יהיה לעמים שום אחיזה ברגש הזה ... ומתוך זה יקומו העמים כולם כאיש אחד לחלוק על הרגש הזה ולבגוד בו, ויאמרו כי ההתפלגויות שבין עם לעם והכרת הלאום מביאה רק רעה לעולם ... מתוך מחשבה זו יצאו למלחמה על בית ישראל, כדי להעביר את הרגש הזה מן העולם, וזוהי מלחמת גוג ומגוג ... "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il