רבי אבהו

רבי אבהו היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי (סוף המאה ה-3 - תחילת המאה ה-4). מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן. ישב בקיסרין.

רבי אבהו כיהן בתור ראש ישיבה בקיסריה וייצג את היישוב היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית‏^[1]. הוא ידע להגן על עמו ותורתו בכבוד וכישרון. הצטיין בייחוד באגדה, אבל גם בהלכה הוא תפס את אחד המקומות החשובים בין חכמי דורו.

רבותיו

מספר מאמריו בשם רבי יוחנן רבו מגיע לכמה מאות. הרבה שמועות נמסרו מפי רבי אבהו בהלכה ובאגדה, אך הם מובאים מפי חכמים אחרים כמו: ריש לקיש, רבי אלעזר, רבי יוסי בר חנינא וחכמים אחרים.

חבריו

בין חבריו היו רבי אמי, רבי אסי ראשי ישיבת טבריה, ורבי חייא בר אבא‏^[2]. חבריו אלו היו מבוגרים ממנו אך בכל זאת כבדוהו בשל מעמדו בקרב השלטונות בקיסריה. את שלושת החכמים הללו כיבד ביותר, ואליהם פנה בשאלות דבר הלכה‏^[3], ואף שהיו קשישים ממנו וגדולים ממנו בתורה, כיבדוהו בשל חשיבותו אצל השלטונות‏^[4]. מחבריו בני גילו נמנו רבי יצחק נפחא ורבי חנינא בר פפי.

תלמידיו

כמה חכמי ישראל מוסרים הלכות בשמו, מבין תלמידיו המפורסמים היו רבי זירא ורבי ירמיה. רבי זירא היה לו כתלמיד חבר, והוא חיבבו וכיבדו מאוד. כשחלה ר' זירא, קיבל ר' אבהו על עצמו שכשיבריא ר' זירא ממחלתו יעשה יום טוב לרבנן‏^[5].

גם חכמי הדור הבא, ר' יונה ור' יוסי, היו מתלמידיו האחרונים, התייחסו אליו בהערצה, ובאו אליו לנחמו באבלו‏^[6]. בין תלמידיו נמנה גם ר' ירמיה‏^[7]. במחיצתו של ר' אבהו נתרכזו כמה חכמים הנקראים בשם הקיבוצי "רבנן דקיסרין".

כמו כן נודע בוויכוחים בנושאי דת ואמונה, שהיו לו עם גויים משכילים. בשל ויכוחים אלה שנאו אותו המינים (הנוצרים), וכאשר חלה, הם שלחו את "יעקב מינאה" לרפות אותו כביכול, והוא שם לו סם מסוכן, אך תלמידי רבי יוחנן גילו את הדבר מבעוד מועד.

רבי אבהו תיקן תקנות רבות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא סדר תקיעת שופר בראש השנה (ג' תשר"ת, ג' תש"ת, ג' תר"ת), מה שהפך כיום לסדר התקיעות המקובל.‏^[8]

רבי אבהו מתואר כאדם עם גוף גדול, מתואר גם כיפה באופן מיוחד, עד שיופיו מתואר כעין יופיו של יעקב אבינו‏^[9]. היה גיבור, מסופר כי פעם נפל בבית המרחץ יחד עם שני משמשיו, הוא נתפס בעמוד ביד אחת, וביד השניה הוא העלה את שני משמשיו‏^[10]. כן סיפרו על גבורת זרעו‏^[11], ועל רוב עושרו‏^[12].

בנו אבימי נמנה על האמוראים, אמרותיו מוזכרות בתלמוד‏^[13]. הוא שימש כשליח החכמים, ששלחוהו לעתים לשאול שאלות מסובכות את אביו הגדול‏^[14]. בתלמוד מובא כי הוא היה שוחט בהמה לכבוד סעודת מלווה מלכה. כאשר גדל בנו אבימי הוא יעץ לו להשאיר כליה מהבהמה שנשחטה לכבוד שבת, במקום להפסיד בהמה שלימה רק בשביל חלק קטן הנאכל בסעודת מלווה מלכה, ובא אריה ואכל את הכוליה שהושארהתבנית:הערה שבת קיט ב..

מידותיו

הרבה סופר על מידותיו התרומיות, צדקתו וחסידותו, חכמתו ויראת חטאו. חכמי ישראל שבחו מאוד את ענוותנותו, בדומה למאמרו: "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו"‏^[15].

היה בעל אגדה פורה ודרשן מצויין, ורבים היו שומעי דרשותיו. פעם אחת נזדמנו רבי אבהו ורבי חייא בר אבא למקום אחד. רבי אבהו דרש באגדה, ורבי חייא בר אבא בהלכה. הניחו הכל את רבי חייא בר אבא והלכו לשמוע את דרשת רבי אבהו. חלשה דעתו של רבי חייא בר אבא. אמר לו רבי אבהו: אמשלו לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סדקית. על מי קופצין? לא על זה שמוכר מיני סדקית?‏^[16].

מלבד ידיעותיו בתורה היתה לו יד בחוכמה. עסק הרבה בחשבונות{{הערה|תבנית:ירושלמיתרומות ה א, סוכה סוף ה, וידע להשתמש בלשון נמלצת לפי רוח הזמן "לשון חוכמה"‏^[17], והטיב לדבר יוונית‏^[18].

מקום מושבו קיסרין היה אז בירת השלטון הרומי בארץ, ומקום מושב הפרוקונסול הרומי. ר' אבהו היה מקורב לשלטונות‏^[19], והשתדל בטובת אחיו‏^[20]. כנראה במסגרת מעמדו הרשמי וסמכותו אצל השלטונות נסע למקומות שונים בארץ ובחוץ לארץ. אנו מוצאים אותו בדרום, בלוד, בטבריה, בארבאל, בבצרה ובאלכסנדריה.

הוא הרבה להתווכח עם המינים הנוצרים. לשם כך סיגל לו בקיאות במקרא ובדרכי פירושו‏^[21] שניים מדרשותיו המכוונות נגד הנצרות ואמונת השילוש: "אני ראשון - שאין לי אב, ואני אחרון - שאין לי אח, מבלעדי אין אלוהים - שאין לי בן"‏^[22]; אם יאמר לך אדם "אל אני" - מכזב הוא "בן אדם אני" - סופו לתהות בו, "שאני עולה לשמים" - ההוא אמר ולא יקימנה‏^[23].

סמכותו אצל בני דורו היתה רבה. התקנות שהתקין בקיסרין נתקבלו בכל ישראל עד ימינו. לדוגמא: תשמש תקנתו שיש לתקוע תקיעה, שלושה שברים, תרועה ותקיעה ‏^[24]. בהיותו יושב לדין בקיסרין ישב כדיין יחיד‏^[25].

מחיי משפחתו ידועים פרטים רבים. חותנו היה תלמיד חכם ושמו רבי תחליפא דקיסרין. גם בניו היו תלמידי חכמים. את בנו חנינה שלח ללמוד בישיבת טבריה, אך שמע עליו שבמקום ללמוד הוא עוסק בגמילות חסדים שלח ואמר לו: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריה?‏^[26]. על בן אחר של רבי אבהו, אבימי, מסופר שהיה מקיים מצוות כיבוד אב באופן יוצא מן הכלל‏^[27]. גם בנו רבי זעירא היה תלמיד חכם. את ביתו לימד יוונית על פי מאמרו של ר' יוחנן, המתיר ללמד בנות יונית, שהיא תכשיט להן. אך חברו ר' שמעון בר אבא עירער על כך{{הערה|תבנית:ירושלמי פאה א א.

אהבתו הגדולה לארץ ישראל מתבלטת במאמרו: "אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא"‏^[28]. ממאמריו באגדה: "לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים"‏^[29]; "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין"{{הערה|תבנית:ברכות לד ב.

פטירתו

על פטירתו סיפרו אגדות שונות: כשמת רבי אבהו הראו לו את חלקו המזומן לו בעולם הבא, והעבירו לפניו י"ג נהרי אפרסמון. כששאל למי כל אלה? ענו לו: כל אלא בשביל ר' אבהו. התפלא ואמר: "האומנם כל אלא בשבילי הם, ואני אמרתי לריק יגעתי..."‏^[30]. כשמת ר' אבהו הורידו אפילו עמודי השיש שבקסרי דמעות‏^[31].

קישורים חיצוניים

• אהרן היימאן, "רבי אבהו", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמוד 62-72, באתר HebrewBooks
• רבי אבהו, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"

הערות שוליים

[קטגוריה:אמוראים]]