עמוד ראשי

פרשת וישלח היא הפרשה השמינית של ספר בראשית. היא קרויה כשם המילה הראשונה של הפרשה:" וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם" (ל"ב,ד').

מוקדי הפרשה הם שניים:

• האחד, מפגשו של יעקב אבינו עם לבן, קביעת תחומים בינהם לפי שנאמר: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת" (ל"ג,ט"ז-י"ז) - עד אחרית הימים בו ייפגשו שוב (ספר עובדיה,א',כ"א) ^[1] ובסיום הפרשה - בניית העם האדומי
• והשני, יעקב היה לישראל, בואו של יעקב לשכם , שם בנה שווקים וטבע מטבעות ‏‏^[2] וקנה לו "חלקת שדה" - עליה נאמר במדרש רבה: "א"ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף מערת המכפלה דכתיב (בראשית כג) וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון בית המקדש דכתיב (ד"ה א כא) ויתן דוד לארנן במקום וגו' וקבורתו של יוסף (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה יעקב קנה שכם ", מעשה דינה וסופם של תושבי העיר.

במהלך הפרשה מובאים למנוחות בשנת 2,207 לבריאת העולם - רבקה אימנו, למרות שהדבר לא כתוב המפורש, ^[3] ורחל אימנו בדרך אפרתה במקום בו ממוקם היום קבר רחל ויצחק אבינו נקבר במערת המכפלה בן 180 שנה .

וכך מסכמת הפרשה את מצבה של משפחת יעקב אבינו:"וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵים עָשָׂר. בְּנֵי לֵאָה, בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן; וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן. בְּנֵי רָחֵל, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, גָּד וְאָשֵׁר" (ל"ה,כ"ג) - התבנית אשר תלווה אותנו עד סוף ספר בראשית עד תחילת ספר שמות. בפרשה זו , מופיע המונח "עם" בפעם הראשונה, כאשר הם יוצאים לשכם הם עדין "בני יעקב" כפי שכתוב "ולא רדפו אחרי בני יעקב" אך מיד אח"כ "ויבא יעקב לוזה… הוא וכל העם אשר עימו" (ל"ה,ו').

הפרשה מסתיימת בתיאור מצבה של משפחת יעקב אבינו, אשר ילווה אותנו עד לתחילת ספר שמות:"וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵים עָשָׂר. בְּנֵי לֵאָה, בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן; וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן. בְּנֵי רָחֵל, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, גָּד וְאָשֵׁר" (ל"ה,כ"ג) - התבנית אשר תלווה אותנו עד סוף ספר בראשית עד תחילת ספר שמות. בפרשה זו מופיע המונח "עם" בפעם הראשונה, כאשר הם יוצאים לשכם הם עדין "בני יעקב" כפי שכתוב "ולא רדפו אחרי בני יעקב" אך מיד אח"כ "ויבא יעקב לוזה… הוא וכל העם אשר עמו" (ל"ה,ו').‏‏ וכם פעם נוספת :"ויחץ את העם אשר עימו"(ל"ב,ה')

נושאים בפרשה

מסעי יעקב

ניתן לחלק את הפרשה לפי הנושאים הבאים:

1. ההכנות למפגש עם עשו - חז"ל שמו לב לביטוי "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (ל"ב,ח')- הרב דוד צבי הופמן כתב כי לפי כפל הלשון מסתבר כי יעקב חשש מפני מלחמת אחים, גם אם היא תסתיים בנצחונו. הוא מצטט ממדרש תנחומא: "למה שני פעמים? וַיִּירָא - שלא יהרוג וַיֵּצֶר - שלא ייהרג." רש"י הגדיר את ההכנות לפגישה בצורה קלסית:" התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה". הפרשנים כבר למדו מכאן כי על האדם לפזר את רכושו: " "תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחד" ‏‏^[4]
2. איסור אכילת גיד הַנָּשֶׁה - הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול בעקבות מאבקו של יעקב אבינו במלאך. יעקב אמנם ניצח אך נותר צולע על ירכו עקב פגיעה בגיד הנשה. הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחה על הנושא:"ויאבק איש עימו" ‏‏^[5] מביא את המדרש הבא ‏‏^[6]:"שכל הצומות שאנו צמים בקשר לחורבן (הבית), נגרמו בשל הפגיעה בגיש הנשה כפי שנרמז בפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל" - כלומר יצומו באותם הימים הרמוזים במילים "את גיד", כדלקמן: אב תשעה, ג בתשרי יבטבת וי"ז תמוז - רמוז בגימטריא של "גי"ד" וה"נשה" - אותו שנה". כתוצאה מהמאבק יעקב היה ישראל - "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (ל"ב,כ"ט) - עכשיו יעקב מוכן למערכה.
3. המפגד עם עשו - מתוכנן היטב, לעשו 400 איש (לאברהם אבינו היה 318 איש ועימם ניצח 4 מלכים). הוא מחלק את בני ביתו למחנות ושולח מנחות - 550 (או 580)- בהמות שי לאחיו. המפגש הצליח ועתה נותר להתרחק ממנו מהר וכך הוא פונה לעשו: "יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי שֵׂעִירָה"(ל"ג,י"ד). גם שלב הפרידה מתוכנן היטב והוא יוצא לארץ ישראל.
4. בואו לשכם - הוא קונה "חלקת שדה" וקובע בה את ביתו. אך לא די בכך, הכתוב לומד מהפסוק:" וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר"(י"ח) כי הוא הקים שווקים ואף טבע מטבעות. מדרש רבה והוא מפרט: "התחיל מעמיד הטליסין ומוכר בזול הדא אמרת, שאדם צריך להחזיק טובה למקום, שיש לו הנאה ממנו" - גם הביא תועלת לעיר וגם יודע להודות על כך. הוא קונה "חלקת שדה" וקובע בה את ביתו. ובמסכת שבת מובא פירוט נוסף:""רב אמר מטבע תקן להם, שמואל אמר שווקים תקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תקן להם" (ל"ג,ב' - ל"ד,א').
5. מעשה דינה - דינה, לפי המפרשים היתה בגיל 7. יוצאת העיר ונאנסת על ידי "שכם" - נשיא הארץ ונאספת אל ביתו. תושבי העיר מוכנים לעבור גיור על מנת לאשרר את הנישואין. שמעון ולוי "אחי דינה " - בני 13, לפי הכתוב , נוקמים את הבזיון "הכזונה יעשה את אחותינו ?" . המדרש שואל: אחות שניהם היתה, והלא אחות כל השבטים היתה?! אלא, לפי שנתנו אלו נפשם עליה, נקראת על שמם".(מדרש רבה) - לאחר הנקמה, כל בני יעקב בוזזים את העיר "וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (כ"ט)
6. יעקב עובר לבית אל - החשש מנקמה מעמי האזור לא מתגשמת. הוא מקים מזבח, מטמין את כלי העבודה הזרה וכל זה בשעה שעמי כנען במצב של " חִתַּת אֱלֹקים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם... " (ל"ה,ה'). בני יעקב היו לעם ונערך בהם מפקד. מעתה הם :" וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (שבטים). פטירת רבקה ויצחק, האחרון נקבר במערת המכפלה על ידי " עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו"
7. בנית עם אדום - בפרק האחרון מוסברת מדוע עשו הקים את ממלכתו באדום, מוצגת שושלת מסיימת המשפחות ותולדות השליטים. המפרשים מייחסים חשיבות לפרק זה וסבורים שעיקרי תורת ה"זוהר" טמונים בפרק זה.

איסור גיד הנשה

ערך מורחב - גיד הנשה

איסור גיד הנשה הוא אחד מהאיסורים בהם נצטוו ישראל לפני התהוותם לעם, ולפני מתן תורה. במשנה *חולין ק,ב מובאת מחלוקת האם גיד הנשה אסור גם בבהמה טמאה או שרק בבהמה טהורה. רבי יהודה סובר שהאיסור הוא גם בבהמה טמאה. לשיטתו, האיסור חל מתקופת האבות בה עדיין לא חלו איסורי אכילה וממילא גם בהמות טמאות היו מותרות באכילה וגיד הנשה שלהן נאסר. מאידך, חכמים חולקים וסוברים שרק גיד הנשה של בהמות כשרות נאסר משום שאיסור גיד הנשה הוא רק מהר סיני, לאחר שכבר נאסרו הבהמות הטמאות.

הרמב"ם ‏^[7] מפרש את שיטת חכמים, ומסביר שכל האיסורים, כולל אלו שנאסרו בהם האבות נובעים מציווי ה' בהר סיני. האיסורים שנאסרו האבות כגון גיד הנשה או איסור אבר מן החי, אסורים על ישראל משום שמשה שב ואסרם על ישראל. באותו האופן, גם ברית המילה איננה קשורה לציווי ה' לאברהם, אלא נובעת מכך שה' מסר למשה לצוות על העם לימול כשם שמל אברהם. נראה שגם רבי יהודה חולק על יסוד זה, וניתן לומר שיסוד מחלוקתו עם חכמים היא האם האיסור שנשנה בסיני זהה לאיסור שבזמן האבות או שונה ממנו.

המעבר על היבוק

מדרש רבה סבור כי מלאכתו של יעקב לא היתה קלה: ויקחם ויעבירם את הנחל – רב הונא בשם ר' אידי: עשה עצמו כגשר, נסיב מן הכא ויהיב הכא."(ע"ו. ט')היינו: הוא בידיו, או על גבו, העביר את כל משפחתו, מעבר אחד של הנהר לפי רש"י לא רק את בני משפחתו העביר באופן כזה, אלא את כל רכושו: "את אשר לו - הבהמות והמטלטלין, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן."

דווקא העברת המטלטלין היא ההוכחה, לפי הסבר המהר"ל ב"גור אריה", שעשה עצמו כגשר: "דאם לא כן איך שייך העברה במטלטלין? דאם הוא נושא אותם ממקום למקום - כיון שהאדם גם כן עובר והם עוברים על ידי אדם העובר, לא שייך ביה העברה, שהאדם עובר והוא נושא אותם עימו. לכך צריך לומר דעשה עצמו כגשר." אלא שבפסוקים יש לכאורה שתי "העברות". אבן עזרא מיישב:"הוא עבר בתחילה, ואחר כך לקח נשיו ובניו והעבירם. והנה פרוש 'ויעבר' - כבר עבר. ושב באחרונה לבקש אם נשאר כלום."

לפי הרמב"ן יעקב עבר את הנהר שלש פעמים: "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו - אין מוקדם ומאוחר בפסוק הזה להצלה, אבל אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל, ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים, ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל, ואחרי כן ו יעבר את אשר לו - מקנהו ורכושו."

והוא ממשיך בסוגיה מענינית, מדוע יעקב חזר פעם שנייה. וכך נדרשה על ידי חז"ל במסכת חולין (דף צא ע"א) באופן שונה: "ויותר יעקב לבדו - אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל." יעקב חזר ללא ידיעה ברורה מה ימצא, ואילו לפי הגמרא הוא ידע שנותרו שם פכין קטנים שערכם הממוני נמוך אמנם, אך הם היו חשובים לו בגלל שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. רש"י בפרשתנו מאמץ פרוש זה: "ויותר יעקב - שכח פכים קטנים וחזר עליהם."

מאבקו של יעקב

מאבקו של יעקב עם המלאך מהווה אב טיפוס למאבקים רבים, בהם המותקף עומד לבדו מול תוקף חזק ממנו המתקיף אותו על לא עוול בכפו. יעקב אבינו חוצה בלילה את נחל יבוק. הוא מבקש להביא את משפחתו ואת מה שרכש ביושר ובעמל אל ביתו בארץ כנען. בא אלמוני ומתקיף אותו. יעקב עומד לבדו אל מול התוקף. איש לא בא לעזרה. איש אינו יודע דבר. יעקב גם אינו מבין מה העוול שעשה ועל מה ולמה הוא מותקף. כך עליו לעמוד שעות רבות במאבק מתמשך עד אשר יעלה השחר. הוא יודע כי ההתגוננות - יש לה מחיר, והוא מוכן לעמוד בה. דווקא כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו" - "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו". רק בעלות השחר מתברר כי ידו של יעקב על העליונה, ואין הוא נפרד מן המלאך עד אשר מקבל את ברכתו: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל".

הרב עזריאל אריאל, רבה של היישוב עטרת במאמר לפרשת השבוע רואה במאבק דוגמא למאבקים שהיו בעבר בין כם ישראל לביו העמים אל גם בבית. ולא רק במישור הלאומי, מצב זה דומה למצבה של אישה מוכה. הבעל האלים טוען שהיא אשמה בכך שהוא מכה אותה: שהיא לא מכבדת אותו מספיק, שהיא מזניחה את הילדים, שאינה מטפחת את הבית, שהיא בזבזנית, שהיא מוזנחת. ואילו היא - לא יכולה להבין מה הוא רוצה ממנה. הרי היא כל כך משתדלת להיות "בסדר", "למצוא חן", לוותר ואף להיכנע, וכל זה לא עוזר המסקנה במקרים אלא היא אחת: לקיחת האחריות מצדה. וזאת תתבטא דווקא בכך שלא תוריד את הראש, אלא תגן על עצמה ועל ילדיה - על ידי התגוננות פעילה, על ידי עמידה איתנה על זכויותיה. כיעקב אבינו, עליה "להעלות את השחר", לצאת מן האפלה, מן הבדידות המעיקה, אל האור של התמיכה החברתית הגלויה. וזאת על ידי פנייה למחלקת הרווחה או למשטרה, על ידי גיוס קרובים, שכנים וידידים שיבהירו לה ולו שהיא לא לבד.

הרב מסיים את מאמרו:"התגובה, המאבק - יש להם מחיר בטווח הקצר, כיעקב אשר נקעה כף ירכו; אולם בסופו של דבר - אם הדבר ייעשה לאחר קבלת הדרכה מקצועית מתאימה - זה מה שיכול להציל את בריאותה ואת כבודה של האישה המוכה, ואף את שלמותה של המשפחה כולה. ואפשר שאף התוקף עצמו יצטרף אל המברכים ויברך את אשתו על כך שהצילה גם אותו ממערכת יחסים פגומה והרסנית. "אשת חיל מי ימצא... בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר... תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה".

יעקב לעומת ישראל

למרות שיעקב אבינו יכונה מעתה בשם ישראל, אחרי שהמלאך אמר לו "לא יעקב ייאמר עוד שמך", אך בפועל הוא מוסיף להיקרא בשני השמות:יעקב וישראל. העלון של פרשת השבוע של חב"ד עוסק בנושא ומציע את ההבחנה הבאה: השמות "יעקב" ו"ישראל" מייצגים שתי דרגות בעבודת ה', שיש אצל כל יהודי.

• יעקב - הוא נקרא על שם המצב שהיה בלידתו "וידו אוחזת בעקב אחיו". העקב מסמל את המדרגה התחתונה ביותר, ופירוש השם יעקב הוא שה'יוּד',(התוספת לפני המילה "עקב") מסמלת את האלוקות, מאירה וחודרת גם ב"עקב". בעבודתו היום־יומית של יהודי, "יעקב" מייצג את העבודה בימות החול, שבהם היהודי בא במגע עם ענייני העולם.
• ישראל - מבטא שררה, שליטה ובעלות. בעבודת ה' זו דרגה עליונה, שבה היהודי עומד מעל ענייני החולין ואין לו עסק עמם. זו העבודה של יום השבת בן הוא עוסק בלימוד התורה וקיום המצוות. כשהיהודי עוסק בהם אין לו שום קשר לעניינים גשמיים ארציים. לכן הוא נקרא אז "ישראל", מלשון שררה ושליטה על העולם.

בלעם הרשע מבחין בין שני השמות בנבואתו:""לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" ([[ספר במדבר]], כ"ג,כ"א). מעלתם של יהודים, שגם כשהם עוסקים בענייני העולם, אין בהם עניינים של 'אָוֶן' - כי גם אז הם קשורים לקב"ה. לעומת זה, בדרגת "ישראל" אין אפילו 'עמל' - כי כשיהודי עוסק בענייני קדושה והוא עומד למעלה מהעולם, עבודתו נעשית מתוך שמחה ותענוג . לכן הוא נקרא 'ישראל', מלשון שר, שאין איש עומד כנגדו.

הרגלי רביה

לעיתים אין אנו מבינים מדוע הכתוב מפרט במקום אחד ומקצר במקום שני. יעקב אבינו מכין דורון לעשו הכולל 550 בהמות לפי הפירוט הבא:"עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה" (ל"ב,ט"ו-ט"ז).

מהיחס בין הזכרים לבין הנקבות לומדים חז"ל ב"מדרש רבה:

• עזים מאתים - שהן צריכות תיישים עשרים.
• רחלים מאתים - שהן צריכות אילים עשרים.
• גמלים מיניקות - ובניהם שלושים ובנאיהם שלושים.ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן גמליאל, אמר:

לפי שהוא צנוע בתשמישו, לפיכך לא פירסמו הכתוב, אלא גמלים מיניקות ובניהם שלושים.

• פרות ארבעים - ופרים עשרה , שהן צריכים פרים עשרה.
• אתונות עשרים - שהן צריכים עיירים עשרה.

ומכאן גם מסקנתו לגבי בני אדם:"הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, הספנין אחת לששה חדשים". והפירוט מובא במסכת כתובות עוסקת במצוות עונה - כלומר באיזה תדירותיש לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה: :המדיר את אשתו מתשמיש המיטה - בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר" (ה',ה')

מעשה דינה בשכם

ערך מורחב - מעשה דינה

מעשה דינה בשכם הוא אירוע אשר היה מקור לסברות של פרשני המקרא. הרמב"ן מציג את השאלה המרכזית בשם רבים: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי" ([[ספר בראשית]], ל"ג,י"ג). הרמב"ם ב"הלכות מלכים" שבספר שופטים כתב על חובותיהם של בני נח : " (הם) חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (מצוות בני נח) , ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף" (ט',י"ג). והוא מצדיק את מעשי שמעון ולוי באומרו:"ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"(י"ט).

הרמב"ן אינו מקבל הסבר זה. שהרי אם צדקו במעשיהם ניתן היה לקבוע כי "הם זכו ועשו מצווה". אבך לא כן סבר יעקב אבינו, אשר גזר על הצאצאים שלהם:"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"(מ"ט,ז'). הוא גורס "שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין" - בתושבי שכם

ילקוט מעם לועז מביא מדברי חז"ל:" שהס"מ (כינוי למלאך סמאל, השטן)) עלה לרקיע ותבע דמם של אנשי שכם שהרגום שמעון ולוי. צעקו עליו ואמרו:"מה לך ולדמים של אלו, שמאחר שמלו עצמם אינם שייכים לך עוד לך, שאין אתה ממונה אלא על ערלים" ^[8]

גם לרבי יהונתן אייבשיץ דעה דומה "מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? התשובה היא: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות, לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: על רציחת יהודים לא תבוא בעולם תגובה כלשהי" ^[9]

כיבוש הארץ על ידי בני יעקב

ילקוט שמעוני ^[10] מספר על מלחמה לא ידועה, אשר לפיה בני יעקב כבשו את ארץ כנען, כולל את ארץ אדום, שבע שנים אחרי מעשה דינה.

הבסיס לדעה זאת נובע מפסוק בברכתו של יעקב אבינו: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.(מ"ח,כ"ב).

וכך מתחיל התיאור בילקוט שמעוני: "רבותינו אמרו: אף על פי שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שכם." היה זה כאשר יעקב ובניו התיישבו שכם. הם חשבו כי בני יעקב עומדים לכבוש את הארץ. המדרש מחלק את המשימות בין השבטים:

• יהודה הרג את מלך תפוח "שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחשת והיה רוכב על הסוס והיה מורה חניתות בשתי ידיו מעל הסוס לפניו". ןכך הרג שמונה מלכים.
• לוי "ירה אבן והרג לאילון מלך געש."
• יעקב אביו "קרב והרג לזירורי מלך שילה"
• ושאר בני יעקב שהיו בתל שכם נלחמו בשערי העיר. ויעקב הרג את פרעתון מלך חצר, פסוסי מלך סרטן, ללבן מלך ארם ולשביר מלך מהנהי.
• נפתלי הרג ארבע גבורים.
• ביום השני כבשו את העיר סרטן , המשיכו לעיר תפוח אשר באו לעזרתם והגיע לעיר ארבל שגם הם הגיעו כתגבורת.
• ביום השלישי כבשו את העיר תפוח המשיכו וכבשו את שילה אחרי שבני שילה ייצאו לעזרתם
• ביום הרביעי נלחמו במחנה שביר וירדו לבקעה.
• ביום החמישי כבשו את העיר געש ש"שלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה" .
• ביום ששי באו האמוריים "בלא כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום". ויעקב עבר לתמנה ויהודה לארבאל ו"משם והלאה עמדו בשלום מן האמוריים".
• עשו, אחי יעקב, ש"לא שהסיר הקנאה מלבו אלא ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח", שלח את צבאו והתנפלו על בני יעקב, כאשר היו באבל אך ספגו מפלה, התוצאה היתה שעשו מת "וקברוהו מפני כבוד אביהם." ובני עשו היו לעבדים לבני יעקב.

"מלחמת בני יעקב" מוזכרת גם בפירוש הרמב"ן :"ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר): בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (ב"ר פ י): הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (להלן מ"ח כ"ב), אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רש"י שם. אבל הכתוב יקצר בזה, כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל, אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב. וזה טעם "חתת אלוהים", כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה, ולכך אמר (להלן לה ו): ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו, להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה:" (ל"ד,י"ג).

אדום - רומא - והנצרות

מדרשי חז"ל העוסקים בפרשה וכן בהפטרה עוסקים בעם האדומי. אבל נוכל נבחין כי ברקע הדברים מכוונים כלפי יוון, רומא והנצרות.

ב[[מדרש רבה] כתוב: "שבשעה שהלך רבי יהודה הנשיא אל המלכות הנכרית, שמשלה אז בארץ (מלכות רומי), היה מעיין בפרשת וישלח. כוונת מדרש זה היא, שרבי יהודה עיין בהתנהגותו של יעקב אבינו קודם פגישתו עם עשיו, כדי ללמוד מכך כיצד עליו לנהוג בפגישה עם המושלים הנכרים שבימיו. פגישות חכמי יבנה ברומא היו ההמחשה לכך.

לקראת סוף הפרשה מובאים תולדות בני עשו. חז"ל מדגישים את גילוי העריות ומציגים דוגמאות לכך. ‏‏^[11] אפשר לראות בזה "דה-לגיתמציה", לא רק נגד העם האדומי בעבר.

ההפטרה לפרשת וישלח היא חזון עובדיה הנביא על אדום, שכן "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (ל"ו,א'). אמנם כתוב שעשָׂו הניח לו והלך לדרכו אולם בפרספקטיבה היסטורית עשָׂו ממשיך לרדוף את יעקב, ומעשי האיבה של אדום נגד ישראל מתוארים כנצחיים. הנביא עמוס אומר: "עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (א',י"א).

דבורה מינקת רבקה

באמצע הפרשה, תוך כדי מעשי יעקב, מסופר לפתע על דבר שלא נראה קשור לעניין- מות דבורה. התורה מתארת כי דבורה מינקת רבקה נפטרה והיא נקברה מתחת לאלון בכות.

רש"י מפרש שהעניין קשור להבטחה של רבקה מלפני שתי פרשיות בה היא אמרה ליעקב "ושלחתי ולקחתיך משם". הוא מסביר שכאשר רבקה ראתה שיעקב מתמהמה מלהגיע, היא שלחה את המינקת שלה לקרוא ליעקב אך היא נפטרה באמצע הדרך. גם לפי פירוש זה, עדיין לא ברור למה רבקה שולחת דווקא את המינקת שלה? יעקב עצמו כבר לא צעיר, וקל וחומר שהמינקת של אמו, אז למה דווקא דבורה נשלחה לדרך הארוכה?

בתרגום יונתן על התורה התואר "מינקת רבקה" מתואר בתור ה"פידגוגתא" של רבקה כלומר המחנכת שלה מילדותה. על פי פירוש זה, אפשר להסביר שרבקה חששה שכאשר יעקב נאלץ להיאבק עם הרמאות של לבן, נדבק גם בו צד של רמאות ושקר. בשביל לנקות את יעקב מהשפעה זו היא שולחת לו את מינקתה שתזכיר לו את המורשת הישנה והתמימה ותחזירו לטוהר והתמימות מדרכי לבן.

בתחבולות תעשה לך מלחמה

פרשת השבוע וכו פרשיות אחרות בספר בראשית, מצייגות תכסיסים, הערמות ותחבולות אשר בוצעו על ידי אבות האומה. וכמובן עולה השאלה האם הוגן לנהוג כך ? על ברכי "תרבות המערב" אנו אמונים על הגינות במערכה: "כאילו מלחמה בתנאים שווים - היא צודקת, ומלחמה בתנאים עדיפים - אינה צודקת". כך למשל בעת היציאה ל"דו קרב". במקרה הזה ננקטים צעדים על מנת שהצדדים הנוגעים הדבר ייחלו את המאבק מאותו מצב. ^[12]

בתחילת הפרשה כתוב כי יעקב אבינו הכין עצמו למלחמה. ה"רמב"ן" כתב: " מה עשה ? זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ"(ל"ב,ט'). חשב, אם אראה כי לבן עומד לפגוע בי, נוציא את כלי הנשק ברגע המתאים. אם נתייחס לדעה כי "מעשה אבות הם סימן לבאים" - מסתבר כי גם איך לצאת למלחמה אפשר ללמוד מיעקב אבינו.

הרב שמואל אליהו רבה של צפת בשיעורו השבועי ^[13] מרחיב על כך במאמרו :"כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"(ספר משלי כ"ד,ו'). הוא מצטט את המלבי"ם: "שלמלחמה אין די בעצה אחת לבד כי גם לאויב יש עצה, וצריך תחבולה שהוא קישור של עצות רבות זאת אחרי זאת, שנגד כל עצה של שיעמיד האויב - יה עצה אחרת כנגדו. ולכן במלחמה צריך יועצים הרבה, שכל אחד יעמיד עצה אחרת. כי כל מיני העצות כולם צריכים". את הפסוק הזה יוצאי חלציהם של יעקב ובניו. נביא דוגמאות אחדות:

• אהוד בן גרא - לאחר שעם ישראל משועבד לעגלון 18 שנה, רק התחבולה תושיע אותו. הוא מסתיר את החרב מפני "בידוק בטחוני". גם היותו איטר יד ימין מאפשר לו לבצע את התוכנית וגם להזעיק את העם כל עוד המואבים לא מבינים מה קרה. וכך הוא השיג: "וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (ספר שופטים ג',ל').
• דוד המלך - מנצל את הרגע הנכון לתקוף את הפלישתים העומדים בשערי ירושלים, בעמק רפאים. צבאו של דוד ייתקוף אותם רק כאשר יישמע מקרוב את השיחים נרמסים תחת רגליהם. וכך כתוב בדברי הימים:"וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת-קוֹל הַצְּעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים (השיחים) אָז תֵּצֵא בַמִּלְחָמָה כִּי-יָצָא הָאֱלֹקים לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים: וַיַּעַשׂ דָּוִיד כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ הָאֱלֹקים וַיַּכּוּ אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים מִגִּבְעוֹן וְעַד-גָּזְרָה: והתוצאה:

וַיֵּצֵא שֵׁם-דָּוִיד בְּכָל-הָאֲרָצוֹת וַה' נָתַן אֶת-פַּחְדּוֹ עַל-כָּל-הַגּוֹיִם(א'י"ד, י"ד-ט"ז).

עוד מוסיף הרב שמואל אליהו, הדברים נכונים לגבי אדם פרטי והוא מביא דוגמא:"תנו רבנן: ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך - טופלו לימינו (מחברו לעובד כוכבים לימינו של ישראל, שאם ירצה העובד כוכבים להורגו – ישלח ישראל יד ימינו ויאחז בו); רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בסייף (דאם היה העובד כוכבים חגור סייף) - טופלו לימינו (טופלו ישראל לימינו כדי שיהא יד שמאל של עובד כוכבים שהסייף חגור בו - לצד ימינו של ישראל, ומזומנת לימין ישראל לאחוז בה); במקל (אם ביד עובד כוכבים מקל) - טופלו לשמאלו (שתהא יד ימין העובד כוכבים שהמקל בה סמוכה לישראל, ואם ירים יד ימינו - תאחזו שמאלו של ישראל במקל הסמוך לה: דאי טופלו לימינו - יהא המקל רחוק מידו של ישראל).

היו עולין במעלה (בהר או בסלע) או יורדין בירידה - לא יהא ישראל למטה ועובד כוכבים למעלה, אלא ישראל למעלה ועובד כוכבים למטה (בעלייה ילך ישראל לפני העובד כוכבים, דהיינו 'למעלה', אלא שטופלו לימינו: דלא הוי אחריו ממש, ובירידה יוליך העובד כוכבים לפניו); ואל ישוח לפניו (אפילו במישור אל ישחה ישראל לפני העובד כוכבים ליטול כלום), שמא ירוץ (ירוצץ) את גולגלתו.([[מסכת עבודה זרה, כ"ה, ב').

יש מקום להגינות במלחמה. ולכן בני ישראל מצווים לפני היציאה למלחמה לקרוא את האוייב לשלום. חז"ל אמרו שכל יציאה למחלמה טעונה הייתה התייעצות עם הסנהדרין (מסכת ברכות,ג',ב'). וברמב"ם הלכות מלכים נקבע שכאשר מטילים מצור על עיר יש להשאיר צד אחד פנוי לבריחת תושבי העיר (הלכות מלכים,ו',ז').

ראובן כמנהיג

הרב בנימין לאו במאמר בעתון "הארץ" בנושא פחז כמים אינו מנהיג מנסה למרות הרגישות שלו ותחושת האחריות הוא מודח מהמנהיגות " "מצפים ליותר. רוצים להישען עליו כמו על סלע ולא לזרום אתו כמו נחל."

• מעשה בלהה - מסכת מגילה קובעת שהפסוק המתאר את מעשיהו לא ישמיע המתורגמן לקהל השומעים. הקהל, שהיה ברובו דובר יוונית ולא עברית, לא הבין את המלים שלא תורגמו לשפתו. "זו צנזורה בעלת מגמה חינוכית, שבוחרת בעיצוב הדעת דרך טקסטים נבחרים." רש"י מוצא דרך אחרת להציג את המעשה:" "וישכב - מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה". ראובן רק שם את כלי המיטה של אביו באוהל אמו לאה.

• מעשה בדודאים - ראובן (על פי המדרש בסך הכל בן ארבע), קולט ברגישות את יסורי אימו. הוא מביא את הדודאים. מה הייתה כוונתו של ראובן הרמב"ן סבור כי הביאם לריח טוב המדרש טוען כי שחשב על סגולתם ועל אפשרות השימוש בהם לעורר את החשק .

• מכירת יוסף - הוא מבקש לקחת אחריות, אך אינו מצליח. הוא מציע לאחים, המבקשים להמית את יוסף, להשליכו אל הבור ותיכנן להצילו לאחר שיסתלקו מן המקום. אך יוסף נמכר עוד לפני שחזר ראובן אל הבור.

• ערבות הבנים - ראובן מציע ליעקב שאם בנימין לא יחזור, אהרוג את שני בני, נכדיך ? על זה אומר המדרש שתי מלים: "בכור שוטה".

קישורים חיצוניים

• טקסט פרשת וישלח באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת וישלח באתר ישיבה
• פרשת וישלח באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת וישלח (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'

הערות שוליים

להמשך הערך...

ערך זה עוסק בספר היסוד של חסידות חב"ד. אם התכוונתם לספר הלכה חשוב מימי הראשונים, עיינו בערך תניא רבתי.

ליקוטי אמרים-תניא
שער הספר
מחבר	רבי שניאור זלמן מלאדי
תחום	חסידות
דפוס ראשון	סלאוויטא תקנ"ז
פירושים בולטים	ראה לקמן

ליקוטי אמרים - תניא הוא ספר היסוד בחסידות חב"ד ואחד מספרי היסוד של החסידות בכללה, שחובר על ידי מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, הנקרא על שמו "בעל התניא". הודפס לראשונה בשנת תקנ"ז בסלאוויטא.

רקע היסטורי

בשנת תקל"ב ייסד רבי שניאור זלמן את חסידות חב"ד. במשך עשרים שנה (משנת תקל"ה) כתב את הספר בו הוא פורש את משנתו, משנת חסידות חב"ד. כמו כן כתב בו עצות ותשובות רבות על שאלות בענייני עבודת ה' ששאלוהו חסידיו באופן פרטי. בשנת תקנ"ה סיים את כתיבתו, ואישר להעתיקו, והספר הופץ בקרב החסידים בהעתקות ידניות.

בשנת תקנ"ו שלח האדמו"ר הזקן את הספר לבית הדפוס בסלאוויטא, כשהוא מבקש מחבריו, תלמידי המגיד ממזריטש, רבי משולם זוסיא מאניפולי ורבי יהודה לייב הכהן לצרף את הסכמתם. הללו התפעלו מאד מהספר (ראה להלן) וצרפו את הסכמותיהם החמות. העותקים הראשונים הגיעו לידי האדמו"ר הזקן בכ' בכסלו תקנ"ז. יש לציין שהדפוס הראשון היה בלא שם המחבר ובהשמטת הפרטים המזהים.

בתחילה היו מראשי החסידות שלא קיבלו את הספר, עקב האלמנט השכלי המודגש בו, אך לבסוף הוא אומץ בחום גם על ידם. כיום, הספר נחשב לראשון בחשיבות מבין ספרי היסוד של תנועת החסידות ונערץ על כל זרמיה. תחום ההשפעה של הספר חרג מגבולות תנועת החסידות, והוא נלמד גם בקרב רבים מבני הציונות הדתית, ואף בקרב חוגים ליטאיים מסוימים.

שער הספר במהדורה הנפוצה כיום

שמותיו

לספר מספר שמות:

• לקוטי אמרים - כך מכנה המחבר את ספרו, על שם היותו "מלקט" את דברי הקבלה והחסידות ששמע מפי רבותיו ושנכתבו בספרים. בשם זה הוא מודפס בצמוד לשם "תניא" הנפוץ יותר: "לקוטי אמרים-תניא".
• תניא - הכינוי הנפוץ לספר, על שם המילה הפותחת אותו: "תניא בסוף פרק ג' דנדה".
• ספרם של בינוניחם - כותב אדמו"ר הזקן בדף השער: "ספר לקוטי אמרים חלק ראשון הנקרא בשם ספר של בינונים"; על שם תוכן חלקו הראשון של הספר המבאר שעבודת האדם היא להגיע לדרגת ה"בינוני". כך מכונה הספר בספרי החסידות של רוב אדמו"רי חב"ד, ובראשי תיבות: סש"ב.

• תורה שבכתב של החסידות - כינוי זה ניתן לספר על יד רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), משום קדושתו הרבה, הדיוק המרבי שדייק רבי שניאור זלמן בכתיבת כל אות בו, ומשום היותו ספר היסוד לתורת חסידות חב"ד עליו מתבססים אלפי ספרי החסידות.

חלקיו

לספר חמישה חלקים:

• לקוטי אמרים - הדרכה על פי תורת הקבלה והחסידות לעבודת ה', על מנת להגיע לדרגה הגבוהה שאליה כל אדם יכול להגיע, מדרגת ה"בינוני", בהתבסס על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". מכיל הקדמה ונ"ג פרקים.

• שער היחוד והאמונה - נקרא גם 'לקוטי אמרים חלק שני'. הסבר נרחב ומעמיק בשיטת החסידות וחידוש הבעש"ט בנוגע לאמונה באחדות השם, בהתבסס על הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". מכיל הקדמה בשם 'חינוך קטן' וי"ב פרקים.

• אגרת התשובה - ביאור נרחב בדרכי תשובה ובפעולתם של החטא והתשובה ממנו. מכיל י"ב פרקים. מהדורא קמא - ללא חלוקה לפרקים, הודפסה לראשונה: זאלקווי תקנ"ט. מהדורא בתרא - בחלוקה לפרקים, הודפסה לראשונה: שקלוב תקס"ו. נוספה על ידי האדמו"ר הזקן.

• אגרת הקודש - מכתבים ואגרות של האדמו"ר הזקן, בהם הוראות שונות לחסידיו בנוגע לעבודת ה' וענייני השעה, וכן ביאורים עמוקים בקבלה וחסידות. מכיל ל"ב סימנים. הודפסה לראשונה: שקלוב תקע"ד. נוספה על ידי בניו.

• קונטרס אחרון - ביאור נרחב ועמוק, מאת האדמו"ר הזקן, במספר סוגיות הנידונות בחלק הראשון 'לקוטי אמרים', שלא פורטו שם מפאת הרצון להתמקד במהלך. מכיל ט' סימנים. הודפס לראשונה: שקלוב תקע"ד. נוסף על ידי בניו.

תניא מהדורא קמא

תניא מהדורה קמא הינו ליקוט הקונטרסים שהיו נפוצים בידי החסידים עד להדפסת התניא. בהוראת הרב מנחם מנדל שניאורסון יצאו הקונטרסים לאור בשנת ה'תשד"מ.

מטרתו

ספר התניא נכתב על מנת לבאר את שיטת חסידות חב"ד, הדוגלת ברעיון של 'מוח שליט על הלב' כדרך למימוש אהבת ה' ויראת ה' - בחלקו הראשון של הספר, 'לקוטי אמרים'. ואילו חלקו השני, 'שער היחוד והאמונה', מבאר את שיטתה באמונה באחדות ה', אין עוד מציאות בעולם מלבד הקב"ה.

במהלך הסברת שיטתו, מביא רבי שניאור זלמן את תשובותיו ועצותיו שהשיב לשאלות רבות ששאלוהו חסידיו בענייני עבודת ה' התלויה בלב. את הסיבה לכך מנמק בהקדמת הספר: "להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות וגם השכחה מצויה".

תוכנו

חלק ראשון - ליקוטי אמרים

בחלק זה של התניא מוצגת גישה חדשה בחסידות לאהבת ה'. במהלך פרקי הספר מתווה בעל התניא דרך להתבוננות רוחנית על פי הקבלה, בגדלות ה' וכד', ועל ידי כך להגיע לאהבת ה' ויראתו בלבו, משום ש"מוח שליט על הלב". אגב כך, עוסק בעל התניא בסוגיות נלוות כדוגמת אהבת ישראל ועוד.

חלק שני - שער הייחוד והאמונה

בחלק זה מבאר בעל התניא את שיטתו של הבעל שם טוב בענין אחדות הבורא, שמשמעותה אמונה בכך שהקב"ה הוא המציאות היחידה הקיימת, וכל תפיסה אחרת אינה אלא אשליה. הסיבה לכך היא שהנבראים כולם מתהווים בכל רגע ורגע מהקב"ה, ולולי חידוש הבריאה בכל רגע ורגע לא היו הברואים מתקיימים, והיו חוזרים להיות אין ואפס מוחלט, כפי שהיו לפני הבריאה. החיות הזו, איננה חלק נפרד מהבורא, ש"הוא ומידותיו אחד", אלא בטלה לחלוטין לגביו ואינה קיימת במציאות כלל לעומתו, אלא רק לעינינו.

אגרת התשובה

בחלק זה מבאר המחבר את עניינה של התשובה. בשלושת הפרקים הראשונים, מסביר את דרכי התיקון על פי הקבלה לדורותינו החלשים בהם קשה לציבור להתענות תעניות רבות כפי שמובא בספרי המוסר והקבלה.

בתשעת הפרקים האחרונים, מבאר בעל התניא את פעולתה של התשובה, על פי מאמר הזוהר כי משמעותה של התשובה היא "תשוב ה'", כלומר האות ה' משם הוי"ה תשוב למקומה, משום שעל ידי החטא האדם מעביר את יניקת הכוחות שלו מכוחות הקדושה לכוחות השליליים, ועל ידי התשובה מחזיר את היניקה שלו למקומה.

מעלתו

ספר התניא התקבל באהדה רבה בקרב צדיקי החסידות. מספרים בשם ר' יהודה לייב הכהן כי: "עם ספר התניא יצעדו לקבל את פני משיח צדקנו". כמו כן, מסופר שר' זושא מאניפולי התבטא שספר התניא הוא סגולה לכל המחלות של דורות העקבתא דמשיחא.

מאוחר יותר, התבטא רבי יהודה ליב הכהן, "עם ספר התניא יצעדו לקבל את פני משיח צדקנו". ואילו רבי זושא מאניפולי אמר שספר התניא הוא סגולה ומרפא לכל המחלות של הדורות דעקבתא דמשיחא. בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב אומרים, כי הוא "תמה איך אפשר להכניס אלקים כל כך גדול ונורא לספר כל כך קטן".

בחסידות חב"ד מיוחסות לספר סגולות רוחניות כמו אמונה בה', מניעת הרהורים רעים וכד', ואף הצלה וישועה. רבים מחסידי חב"ד נוהגים לשנן על פה את פרקי הספר, ולהחזיק עותק של הספר בפורמט כיס, כסגולה לשמירה.

פירושי התניא

• הערות וציונים - מאת רבי מנחם מנדל שניאורסון הצמח צדק, נכד המחבר.
• לוח התיקון - הכולל: מפתח עניינים, מפתח שמות ספרים ואנשים, הערות ותיקונים, מאת רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש. כמו כן, הערותיו של האדמו"ר מליובאוויטש לספר, הודפסו בספר "שיעורים בספר התניא".
• ביאורים באגרת התשובה - ביאורים על פרקים א-ד מאגרת התשובה, שלוקטו משיחותיו של הרבי מליובאוויטש (מודפסים גם ב"ליקוטי שיחות" חלק לט).
• מראי מקומות והערות קצרות לספר של בינונים - חיבור שנכתב ע"י הרבי מליובאוויטש המכיל גם "פירוש קצר וליקוט מספרי רבותינו נשיאינו וכת"י שלהם המפרשים דברי התניא", הספר הודפס ע"י אגודת חסידי חב"ד בשנת תשנ"ו.
• שערי היחוד והאמונה - מאת רבי אהרון מסטארשולה.
• פירוש - מאת הרב יעקב קיידנר
• ביאור הרש"ג - ביאוריו של ר' שמואל גרונם אסתרמן על התניא כפי שנרשמו בידי תלמידיו.
• ניצוצי אור - שיעורי ר' שמואל לויטין על התניא שנאמרו בישיבת תומכי תמימים המרכזית, נדפסו בספר "ניצוצי אור".
• ליקוטי לוי יצחק - הערות לספר התניא. מאת רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש. נכתב כהערות על שולי ספרים בגלותו. בנו, הרבי מליובאוויטש ביאר את הערותיו ברבות משיחותיו, שנדפסו בסדרת ספרי 'התוועדויות', ונלקטו ל'תורת מנחם - תפארת לוי יצחק', כשהמוגהות נדפסו בלקוטי שיחות חלק יט ולט.
• שיעורים בספר התניא - מאת הרב יוסף וינברג. הוגה ע"י הרבי מליובאוויטש שהוסיף את הערותיו.
• ביאור הרנ"ג - מאת הרב נחום גולדשמיד.
• ביאורים מאת הרב מנחם מנדל פוטרפס.
• הלקח והלבוב - מאת הרב אלכסנר סנדר יודאסין.
• ליקוט פירושים - מאת הרב אהרון חיטריק.
• ליקוטי ביאורים בספר התניא - מאת הרב יהושע קראף.
• פניני התניא - מאת הרב חיים לוי יצחק גינזבורג.
• משכיל לאיתן - מאת הרב יקותיאל גרין.
• באור התניא - מאת הרב עדין שטיינזלץ.
• חסידות מבוארת-תניא פירוש ענק שמלקט את כל הפירושים הקיימים. נערך על ידי הרבנים יעקב לייב אולטיין ונחמן שפירא, עד כה יצאו שני חלקים.
• תניא אור אין סוף - שיעורים בשפה פשוטה בנ"ג הפרקים הראשונים, נערך על ידי ש. שמידע.
• טללי תשובה ביאור על אגרת התשובה, מאת הרב יוסף יצחק כ"ץ.
• שיעורים בספר התניא מאת הרב יורם אברג'יל.
• "מעיינותיך"- סדרת ספרים על חלקי התניא המבוארת על פי שיעוריו של הרב יואל כהן.

דפוסי התניא

ספר התניא נדפס באלפי מהדורות. המהדורות הראשונות נדפסו בעשרות אלפי עותקים עקב הביקוש הרב לספר, אשר במהרה תפש את מקומו המכובד כספר היסוד של החסידות.

בשנת תר"ס נדפסה בבית הדפוס של האלמנה והאחים ראם בווילנא, בו נדפס הש"ס במהדורת וילנא הנפוצה כיום, המהדורה השלושים ושש, אשר בה הוגהו כל חלקי הספר על פי כתבי יד ישנים, ותוקנו משגיאות ושיבושים שנפלו בהוצאות קודמות. בעלי הדפוס מכרו בשנת תרס"ט את זכות ההדפסה הבלעדית של ההוצאה המתוקנת לאדמו"ר הרש"ב- רבי שלום דובער שניאורסון, לטובת ישיבת תומכי תמימים. מכאן ואילך, על פי הוראת האדמו"ר הריי"צ, כל הדפסות הספר הן מהדורות צילום של הוצאה זו.

עם ייסוד הוצאת הספרים הרשמית של חסידות חב"ד – קה"ת – בשנת תש"ב הועברה אליה זכות ההדפסה ע"י מייסדה האדמו"ר הריי"צ.

בשנת תשל"ח הורה הרבי מליובאוויטש לחסידיו להדפיס את ספר התניא בכל מקום בו דרים יהודים, על מנת להביא את מעיינות החסידות עצמם – ספר התניא – לכל מקום, ובכך לקיים את הוראת המשיח לבעש"ט: "יפוצו מעיינותיך חוצה".

מאז נדפס הספר ביותר מחמשת אלפים מהדורות, כאשר כל מהדורה היא מאה עותקים לפחות. רוב המהדורות הודפסו באמצעות מכונות דפוס ניידות. בכך הפך התניא לספר שנדפס במספר המהדורות הרב ביותר בכל הזמנים.

הספר נדפס בשבע היבשות וברוב מדינות העולם. בזמן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, הודפס התניא ע"י חסידי חב"ד מאחורי מסך הברזל. כמו כן הודפס גם בארצות האסלאם וערב ואף במדינות אויב כאירן וסוריה. בעתות מלחמה, הדפיסו החסידים את הספר באיזורי הקרבות; כמו במצרים מעבר לתעלה, ובלבנון בזמן מלחמת לבנון הראשונה בערים: ביירות, צור, צידון ועוד.

תרגומים

ספר התניא תורגם לשפות שונות ע"י צוותים מיוחדים שהוקמו לשם כך. צוותים אלו כללו רבנים, אנשי אקדמיה ויועצים לשוניים. עד כה תורגם התניא לשפות: יידיש, אנגלית, איטלקית, צרפתית, ספרדית, ערבית, רוסית, פורטוגזית וגרמנית. תרגומים אלו נדפסו במקביל לטקסט המקורי בעברית. כמו כן הוצא לאור הספר בכתב ברייל בעברית ובאנגלית.

קישורים חיצוניים

• ספר התניא
• תניא מהדורת האלף
• תניא מהדורא קמא
• שיעורים על ספר התניא באתר ישיבה

להמשך הערך...