עמוד ראשי

פרשת וַיִּגַּשׁ היא פרשת השבוע האחת-עשרה בספר בראשית. היא קרויה כשם המילה הראשונה של הפרשה:"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (מ"ד,י"ח). בפרשה זו נפתחה תקופה ארוכה של מאתיים ועשר שנות גלות.

יעקב אבינו מהווה נושא במחצית הפרשיות של הספר ויוסף הצדיק - שליש. תופעה הצביעה על חשיבותו של הספר לתיאור כינונו של עם ישראל על-ידי יעקב אבינו ויוסף הצדיק.

תחילתה של הפרשה בתיאור חי של המגע שנוצר בין בני יעקב לבין יוסף אחיהם. הוא יודע את זהותם ואחלו הם - לא. המתח בינהם עולה לשיא עד הרגע שהוא מתוודע אל אחיו. מכאן נוצרת שלווה והקורא חש בנחת - הסתיימה פרשת ההתנכלות ליוסף, ובהפתעה - אפילו ברוח טובה. פרעה מזמין את יעקב אבינו ובניו לרדת למצרים ^[1]. שבטי ישראל מתיישבים, עם צאנם ובקרתם, השנוי לעם המצרי, בארץ גושן. יוסף ממסד את "המדיניות הכלכלית החדשה" :"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה..." (מ"ז,כ"ו).

תחילתה של הפרשה היא בשנת 2,238 לבריאת העולם והיא מספרת על חמשת שנות הרעב שנותרו, מתוך השבע שיוסף חזה לפרעה מלך מתרים בחלומו.

חלוקת הפרשה

הפרשה מתחלקת לנושאים הבאים:

1. התנצחות יהודה ויוסף - הפרשנים מדגישים כי מאחורי דבריו של יהודה עומדת הסכנה כי בני יעקב ייגרמו נזק פיזי למצרים. כבר שם הפרשה מעיד על כך ויגש, כפי שנאמר על בצעידה לקראת מלחמה:"ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה" ^[2]. עוד כתב מדרש תנחומא:"אמר רבי יודן: כשהייתה חמתו של יהודה עולה, היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו ...כיון שראה יוסף שעלתה חמתו של יהודה, אמר: עכשיו תאבד מצרים." בקיצור, התנהגותו של בנו של רועה צאן, המיועד להיות אבי מלכות עם ישראל, משפיעה על המשנה למלך מצרים.
2. יוסף מתוודע - השיא של הפרשה. הקורא מצפה שוב ושוב לראות כיצד המפגש נוצר. יוסף התפרץ לעבר אחיו במשפט הידוע:" הַעוֹד אָבִי חָי" (מ"ה,ג'). והם:"(וְ)לֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". ויוסף הנבון מיישר מייד את ההידורים ומסביר להם:"הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (ה') - אתם חשבת שהבאתם לאסון, מסתבר כי אלוקים חשב אחרת - התוצאה חיובית.
3. הזמנת פרעה - פרעה שולח הזמנה לבני-יעקב ומורה להם :"וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ"(י"ח). ואפילו עגלות הוא שולח עימם כדי להוביל את המטען.
4. ירידת בני ישראל למצרים - בטרם ירדו למצרים, יעקב זוכה להבטחה ב"בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה" (חלום אחרון לספר בראשית) :"...אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה . ^[3].." (מ"ו,ג'-ד'). ובשבעים נפש יורדים מצרים :"בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ" (ז'), אפילו בני יוסף שנולדו במצרים נכללים בחבורה.
5. המפגש עם פרעה - יוסף יוזם את "פגישת הפיסגה": יעקב ונבחרת מבניו באים אל פרעה מלך מצרים. ובפגישה "...וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת-פַּרְעֹה" (מ"ז,ז'). מלך מצרים נותן :"לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ" (י"א)
6. הסתגלות המצרים- עוד חמש שנים, בהן "איו חריש וקציר". העם מתרגל לכך שלא יהיה לו כסף, שדות ומקנה. "וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ"(כ"א) בכך הוא משווה את מעמדם לאלו של בני יעקב: אלו ללא אדמה משלהם וגם אלו באותו מצב. נוצר שיויון: לבני ישראל ללא נחלה בדיוק כמו שאין יישוב קבע לעם המצרי.

העוד אבי חי

התפרצותו של יוסף הצדיק באומרו: " אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי ^[4] מעוררת את המפרשים לשאלה מדוע דווקא עכשיו החליט לחשוף את עצמו וכן, מדוע הוא שואל אותם אם יעקב חי, הלוא מנאומו של יהודה עולה בבירור שיעקב חי, והוא אבֵל ומצטער מאוד על אבדנו של יוסף?

הפרשן רבי עובדיה ספורנו כתב : הַעוד אָבִי חָי. אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא מֵת מִדַּאֲגָתו עָלַי ?

הרב שמואל דוד לוצאטו - הוא השד"ל - משער כי "חתימת דברי יהודה ("פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי") החרידה את דמיונו, ונדמה בעיניו כאילו אביו בסכנה, על כן צעק העוד אבי"

הרב יהודה זולדן מהמדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן בדף השבועי לפרשת השבוע מציג הסברים אחדים.

• אלו היו דברי תוכחה: "רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי (=כשהגיע לקרוא פסוק זה, בכה): "ולא יכלו אחיו לענות אֹתוֹ כי נבהלו מפניו". ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא – על אחת כמה וכמה! ^[5]

• הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מפרש את דרשת ר' אלעזר כך : חז"ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה. אם באמת עוד אבי חי, ולא מת מדאגתו עלי? בהיותו יודע שהיה אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הייתה תוכחה לאחיו. דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק, מכל מקום היה להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. ועל זה כתיב "ולא יכלו אחיו לענות אותו" מפני הפחד והבושה... וזה מאמרם דכל שכן תוכחה של הקב"ה שיודע תשובותיו של אדם שאינו באמת כל כך, על אחת כמה וכמה ^[6].

• הרב שלמה אפרים לונטשיץ, בעל "כלי יקר", מציע פירוש דומה :העוד אבי חי – אע"פ שכבר אמרו לו שהוא חי, לפי דברי יהודה, מכל מקום חשב יוסף אולי אמרו לו כן כדי שייכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרם לו מיתה, כי נפשו קשורה בנפשו. על כן שאל שנית "העוד אבי חי". ולבבם לא כן ידמה וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא, אלא שבא להזכיר עוונם. על כן אמר: "העוד אבי חי", לומר שאבי הוא ולא אביכם, כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם, על כן נבהלו ולא יכלו לענות דבר.

• הרב שמשון רפאל הירש מוסיף מילה אחת בלבד בפירושו לפסוק זה: "העוד אבי חי" – באמת?

נציע הסבר לתוספת זו. ייתכן שדברי התוכחה הללו מורכבים יותר אם נניח שהאחים הבינו שיוסף אכן מוכיח אותם, אף שיוסף לא התכוון כלל להוכיחם. ובדבריו: "העוד אבי חי" ביקש תשובה מדויקת ונכונה לספק שהתעורר אצלו בעקבות נאומו של יהודה. האומנם יעקב עדיין חי? לאורך כל הדרך, מאז שאחי יוסף באו למצרים, קיבל יוסף מסרים ברורים שיעקב חי, ובד בבד הוא נהג עם אֶ חיו בקשיחות שנראית כמתוכננת מראש. את רגשותיו, את הבכי, הוא כבש או יצא למקום אחר לפרוק אותם שם ^[7]. אלא שיהודה בנאומו הצליח לערער אצל יוסף את הביטחון בהנחה שיעקב אכן חי. רק מההלם של האחים, מתוך שהם אכן פירשו את דבריו כתוכחה, הבין יוסף שאכן יעקב באמת חי, ועל כן ציווה אותם לעלות אל אביהם ולהביאו למצרים.

התגלות יוסף אל אחיו

ההתגלות של יוסף אל אחיו, מסבירה לנו דברים רבים: למה נחשדו כמרגלים, למה יוסף שם כסף באמתחתם, איך הוא יודע להושיב את אחיו לפי גילם, למה הוא שואל על האבא ומדוע הוא מתעניין בבנימין.

מרן הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו כתב על כך בעלון פרשת השבוע "מעייני הישועה". הוא מצטט ממסכת חגיגה את רבי אליעזר שכאשר היה מגיע לפרשה זו היה בוכה. נאמר בה:"רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו - ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה" ^[8]. הוא היה בדעה שזה מה שיקרא שנגיע לאחר 120 לבית דין של מעלה "שם התבררו לנו כל השאלות שהיו לנו על העולם ועל הנהגת אלוקים". ברגע אחד התברר הכל ניבהל כמו האחים:"וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מ"ה,ג'). והוא משיב:"ומה תוכחה של בשר ודם כך, של הקדוש ברוך הוא - לא כל שכן ?"

הרב אליהו הוסיף כי לא מדובר בתוכחה, רק אהבה. יוסף שומר על כבוד האחים שלו ושולח את המצרים החוצה בעת ההתוודעות. הוא בוכה מרוב אחוה. אם כי בית פרעה וכל מצרים שומעת זאת. הוא מנחם אותם בטענה :"...כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם" (ה') . והוא מסביר להם אפילו מדוע:"... לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (ז).

והרב מסכם, אין תוכחה יש רק אהבה. ורבי אליעזר אומר שכך יהיה לעתיד לבוא. הכל נעשה מתוך אהבה ואיך המצאנו כלל את המשפט:"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָֹה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (ספר דברים, א', כ"ז) "והרי הכל היה אהבה גמורה, אהבת עולם".

אל תרגזו בדרך

בפרשה, יוסף מתוודע לאחיו ומשלח אותם לאביו תוך כדי שהוא מצווה עליהם "אל תרגזו בדרך". מפשט הדברים ניתן להבין שיוסף מזהיר את אחיו פן יתווכחו אחד עם השני על מכירת יוסף, אך המדרש מסביר את העניין באופן שונה. המדרש בבראשית רבה בראשית רבה צד א מפרש שיוסף מזהיר את אחיו לבל יפסעו בדרך פסיעה גסה, ולכאורה המדרש איננו מובן, מה הקשר בין ציווי איסור פסיעה גסה להליכת האחים ליעקב?

הרב קוק בפירושו על הגמרא עין אי"ה ברכות מג מסביר את איסור הפסיעה הגסה באופן מחודש. לדבריו, כאשר האדם פוסע פסיעה גסה הוא למעשה מראה שהדרך איננה חשובה לו, והוא מנסה להגיע אל מטרת דרכו והתוצאה בדרך המהירה ביותר. התורה אוסרת עלינו לפסוע פסיעה גסה בה אנו מחליטים שאין חשיבות לדרך בה אנו הולכים וכל מה שחשוב לנו היא התוצאה.

באותו אופן, יוסף מזהיר את האחים לבל ירגזו בדרך- שלא ינסו להגיע כמה שיותר מהר ליעקב מבלי שהם בעצמם יעכלו כמו שצריך את המפגש הטעון עם יעקב. דווקא ההליכה בדרך בה ניתן לחשוב על הדברים בבהירות ולמצוא את הדרך הנכונה לבשר את הבשורה המשמחת ליעקב- היא הדרך הנכונה.

על העגלות

רש" כתב כל ד"ה את כל דברי יוסף - "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה".ומדרש רבה מוסיף, באותו הקשר, ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול:אמר להם: אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו: בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק?! הה"ד: וירא את העגלות ותחי רוח ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי (ישעיה מ)נסתרה דרכי מה',ובטוח אני שיש לי, במה רב טובך".

אך יש גם הצגה אחרת של הנושא. לאחר שיוסף מתוודע אל אחיו, הוא מצייד אותם ביד רחבה "מִטּוּב מִצְרָיִם", במזון ובבגדים. אך בנוסף לכל הצידה והציוד, מקפידה התורה לספר לנו "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה". לכאורה מדוע טורח הכתוב להזכיר כי מתן העגלות היה "עַל פִּי פַרְעֹה" ?

מסתבר כי העגלות לא שימשו רק כדי לשאת עליהן את יעקב ואת הכבודה הבאה עימו מצרימה. התורה ממשיכה ומספרת לנו, שכאשר מודיעים אחי יוסף לאביהם את החדשה המרעישה, ש- "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", הוא אינו מקבל את דבריהם - "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". אך כאשרר "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ", - "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". ומייד הוא שואל "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת". מה טיבו של המהפך, הבא לידי ביטוי גם בשינוי שם מפסוק אחד למשנהו "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב", ומייד אחר כך "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל..." ?

חנן חסן מחבר דבר התורה צהר עשה לתיבה מסביר: יעקב רואה את הָעֲגָלוֹת המלכותיות, שחותם בית המלוכה המצרי מוטבע עליהן. עֲגָלוֹת נחשבו כנראה באותו זמן, כטכנולוגיה חדישה יחסית, שנועדה לשמש את בית המלוכה ומוסדותיו. ולכן העֲגָלוֹת לא היו מצויות או זמינות לשימוש. מכיוון שהעֲגָלוֹת הן אמצעי שלטוני, ומכיוון שייצורן הוגדר אולי כ"סוד מדינה", לא ניתן בהוצאתן אל מחוץ לתחומה של מצרים. וכאשר ראה אותם האמין כי יוסף היה למשנה מלך מצרים.

הוא מציג רעיון, אשר הובא כבר על ידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב . העגלות בנויות על גלגלים, המניעים אותן. תנועתו של הגלגל מחזורית היא, לומר לך ש"גלגל חוזר בעולם". אם הגעת אל המקום הנמוך ביותר שניתן להגיע אליו, לא נותר לך אלא לעלות. תנועתו הסיבובית של הגלגל העגול, כשכל נקודה שעל גביו יורדת ועולה חליפות, מקדמת את העגלה קדימה, בקו ישר. תנועתו של הגלגל הסובב, מייצגת בין השאר גם מורדות בתחומים שונים בחיים, עד כדי מכות כואבות, אך תנועה סיבובית זו היא בעצם "המנוע" המאפשר לעגלה לשאת את משאה ולהניע אותו ישר קדימה, אל היעד המיוחל. וראה זה פלא, יַעֲקֹב קיבל בשעתו מהמלאך שם חדש – יִשְׂרָאֵל, שם שאמור היה להחליף את השם יַעֲקֹב, אך עד כה, נמשך השימוש בשם יַעֲקֹב. מקורו של השם יַעֲקֹב בעקב הנמוך, ובקו העקום והעָגוֹל, "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר". ופתאום, לאחר שיַעֲקֹב רואה את העגלות, הוא מתעורר לתחייה מבחינה רוחנית, רוח חדשה מפעמת בו וגורמת אצלו למהפך, המשתקף גם בכתוב "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ". הוא נקרא בשם יִשְׂרָאֵל, שם שהקידומת שלו מסמלת את הקו הישר. את התנועה קדימה.

התוכנית הכלכלית (המשך)

בפרשת מקץ יוסף הצדיק נטל על עצמו משימה, להכין את ארצו לקראת שבע שנות רעב. הוא עשה זאת בשלבים :מינוי פקידים , הקמת מחסנים, אגירה מוצלחת של המלאי ומכירתו עד שנאמר של כל הזהב והכסף שהיה בעולם היה בידי יוסף :"וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן...כִּי אָפֵס כָּסֶף."(מ"ט, ט"ו)

בפרשת ויגש התוכנית מקבלת אופי מתקדם:

• כל המקנה עבר לבעלות יוסף - "...וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא" (מ"ז,י"ז)
• מכירת האדמות והיות המצרים לעבדים - המצריפ מבקשים מיוסף :"קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (י"ט)
• אין חריש ואין קציר מהסיבה שאין זרעים ומבקשים ממנו:"וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם"(י"ט)
• העם משמה את מושבו - אם אין לו אדמה לא משנה היכן הוא גר. וכך נאמר בפרשה:"וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ" (כ"א)
• רק הכהנים שמרו על מעמדם - רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם" (כ"ב).
• הסדר החדש - יוסף מספק את הזרעים והם משלמים על כך בחמישית מהיבול"...הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם...וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ"(כ"ג-כ:ו)

עדויות היסטוריות על הרעב

הכתובת בתחום מצרים

חוקרי תולדות מצרים לא מצאו עדויות התומכות ברעב, שהיה לפי המשוער בשנת 2,229 לפנה"ס בימי פרעה "סאסטוריס הראשון" (Sesostris I). עם זאת בשנת 1890 מצא הארכאולוג צ'רלס ויבורן (Charles Wilbour) לוח באיי Sahal , המספרות על שבע שנות בצורת בימי מלכות פרעה (Djoser), אשר מלך בימי השושלת המלכותית המצרית השלישית. הלוח אינו מספר על שבע שנות שפע שקדמו לשנות הרעב ועל צבירה של תבואה לקראת שנות הרעב. מה שכן מסופר על שנות אנרכיה ואי-סדר בתום שנות הרעב וגידול בעומס המיסים על העם המצרי. פירוט מלא של הכתוב בכתובת ^[9].

"רעב ללא בצורת"

הרעב במצרים הוא מעורר שאלה. הרי מצרים ניזונה ממקור מים יציב, נהר הנילוס, לעיתים הוא עולה על גדותיו ומשקה שטחים רחבים ולעיתים הוא משקה רק את התחום המקובל. יוצא מכאן כי בצרות לא הייתה במצרים. ואכן הכתוב אין מזכיר את המילה בצורת. יוסף מספר לאחיו  :"כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר" (מ"ה,ו'). נשאלת השאלה מה גרם לכך שתושבי מצרים לא ייצאו חחרוש את השדות ולזרוע אותן  ?

זאב ח' ארליך (ז'אבו) מספר על רעיון רעב ללא בצורת - התרגיל המבריק של יוסף ^[10] ארש העלה אותו, ר' שלום הלוי סגל ז"ל מעפרה. סגל היה סבור כי הכל היה פרי תכנונו הגאוני של יוסף..

כאשר יוסף ירד למצרים, הוא נוכח לראות ביציבות הכלכלית שלה, אשר בשנות בצורת ירדו אליה תושבי כנען, כמו אברהם אבינו. הוא בקש "לייצר" רעב ובכך לערער על השליטה המצרית בעולם ולהביא למפגש מחדש עם אחיו מכנען. הוא מסביר לפרעה כי המסר שהוא קבל מעיד על צפיה לשנות שפע ושנות רעב. המידע עובר למצריים וכאשר מגיעות "שנות הרעב" הם חדלים לחרוש ולזרוע. מעניין שאשר יוסף מספק זרעים, יש חריש ויש קציר. וכעבור שבע שנים הכל חוזר לסדרו.

משיח בן יוסף

ערך מורחב - משיח בן יוסף

משיח בן יוסף הוא בן דמותו של יוסף הצדיק. הרעיון מקורו ב"פרשת ויגש" לאחר שיוסף הצדיק התוודע לאחיו, הוא מתאר את ייעודו: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם...וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (מ"ה,ה'). מכאן שיוסף נחשב לממונה על אספקת הצרכים החומריים של עם ישראל. הוא ה"משביר".

לעומתו, לצאצאי יהודה יש תפקיד רוחני, כמו הקמת הישיבה בארץ גושן:"  : "להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו"^[11]. וביתר הדגשה לצאצאי דוד המלך מיועד לו תפקיד המשיח. במסורת היהודית, דואליות זו באה לידי ביטוי בתורת שני המשיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

דר' אלכסנדר קליין במאמרו משיח בן יוסף בדעה כי הדואליות זו של שני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד היא נצחית. היא משקפת את שני הצדדים, הקיימים מאז ומתמיד: החומר והרוח. הקונפליקט לא פסח על עם ישראל, אלא שבאחרית הימים יהיה לכך פתרון ברוח דברי יחזקאל הנביא ^[12]:

"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם... וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא (יִהְיֻה ) [יִהְיוּ-עוֹד] לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם...כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם (

ובמדרש מוצג גם כיצד יופיע משיח בן יוסף , שהוא האות התשיעי לגאולה:

"מיכאל (יתקע) תקיעה גדולה ויבקעו מחילות המתים בירושלם ויחיה אותם הקב"ה, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא ויחיו את משיח בן יוסף הנאסף בשערי ירושלם וישלחו את משיח בן דוד בשביל שארית ישראל הפזורים בכל הארצות. מיד כל מלכי אומות העולם נושאים אותם על כתפיהם ומביאים אותם להם וגו'.

הפטרת הפרשה

במאמר ויגש - גלות לצורך הגאולה, המופיע באתר מאמרים נכללת פיסקה הדנה בהפטרה. נציג את חלקה:

"התפייסותם של יוסף ואחיו בראשותו של יהודה הניחה את היסודות לאמונתם המאוחדת של עם ישראל בעת השעבוד, וחיזקה את בטחונם בהתגשמותן העתידיות של גזרות ה' יתברך". יוסף גם הניח את היסודות לאחדות ולאמונה של עם ישראל בעתיד לבוא. בהפטרת פרשת ויגש יחזקאל הנביא מנבא את האיחוד העתידי בין שבט יהודה ושבט יוסף לאחר שהפכו להיות לשני עמים מופרדים, לשתי ממלכות נפרדות. פיצול אשר פגע בעם ישראל לדורותיו הן בצד החומרי והן בצד הרוחני.

הנביא אומר כיהצלחתם של עם ישראל לעתיד לבוא תהיה בזכות איחוד הכוחות של עץ יוסף ועץ יהודה שעתידים להיות מאוחדים לאחר קבוץ הגלויות, שנאמר: "דבר אלהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי... הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" ^[13].

האיחוד בין שני החלקים של עם ישראל הוא כל כך קשה, עד כדי כך שלצורך זה הבטיח ה' לישראל את התערבותו, וכן מובא בגמ': "אמר רבי יוחנן: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ" ^[14].

קישורים חיצוניים

• תוכן פרשת ויגש באתר ישיבה
• שיעורים על פרשת ויגש באתר ישיבה
• פרשת ויגש באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת ויגש (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'

ראו גם

• ירידת בני ישראל למצרים

הערות שוליים

להמשך הערך...

צום עשרה בטבת הוא אחד מארבעת צומות החורבן. הצום נתקן לציון תחילת המצור שצר נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, ובהמשך נתווספו אליו שני מאורעות נוספים שקרו בסמוך לו- מות עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית. על פי הוראת הרבנות הראשית יום עשרה בטבת הוא גם יום הקדיש הכללי לנספים בשואה שמקום קבורתם לא נודע.

מקור

בספר מלכים מובא שבעשירי לחודש טבת בא נבוכדאצר מלך בבל עם חילותיו והתחיל לצור על ירושלים "ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב ותבוא העיר במצור" (מלכים ב כה א). מצור זה היה תחילת הפורענות שבסופה נחרב בית המקדש הראשון וגלו ישראל. לאחר חורבן הבית נקבע צום עשרה בטבת כאחד מצומות החורבן שעליהם ניבא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח,יט). לאחר שכבר נקבע צום עשרה בטבת, נתווספו אליו שני מאורעות נוספים שקרו בסמוך לו- מות עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית.

משמעות הצום

חשיבותו של הצום איננו באירוע עצמו של המצור, אלא בסוף התהליך- חורבן בית המקדש ביום תשעה באב. חשיבותו של הצום היא בכך שאיננו מתמקדים במעשה החורבן עצמו, אלא מתחילים את התיקון שלו מהשורש, מההתחלה שלו, מתחילת המצור בעשרה בטבת. בצום זה אנו עוסקים באירועים שהובילו לשורש החורבן ומתוכם מצליחים לתקן אותו מהיסוד.

הרב צבי יהודה קוק אמר שיש לתקן בעשרה בטבת שלושה עניינים אלו: א) לעומת המצור על ירושלים – לחזק את חומות ירושלים ולבנות את הארץ ברוח ובחומר. ב) לעומת מיתת עזרא, יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות כדרכו של עזרא הסופר. ג) לעומת תרגום התורה ליוונית, יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

מות עזרא הסופר

מות עזרא מסמל את סוף עידן הנבואה ותחילת התורה שבעל פה. עזרא תיקן תקנות רבות והכין את הקרקע לקראת העברת המוקד הדתי מבית המקדש אל עבר לימוד התורה שבעל פה כגון בתקנת קריאת התורה. הגמרא מגילה טו ט מסבירה כי עזרא הסופר הוא למעשה הנביא מלאכי כך שעזרא שהיה ממקימי אנשי כנסת הגדולה היה החוט המקשר בין תקופת הנבואה וחכמי ישראל. חכמים התייחסו גם לעזרא כמי שהקים בחזרה את התורה באומרם "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה" סוכה כ א וכן שהייתה התורה ראויה להינתן על ידו.

תרגום התורה ליוונית

ערך מורחב - תרגום השבעים

במגילת תענית מובא ש"בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם" וכן נפסק בשו"ע: בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם שלשה ימים אורח חיים תקפ ב. הגמרא מגילה ט א מפרטת יותר את פרטי מעשה זה: "תניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו". במסכת סופרים מובא שעיקר הפגם בתרגום התורה ליוונית הוא בכך "שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה" ויש בכך פגם בהופעת התורה. בסליחות הנאמרות בעשרה בטבת מובא גם הצער בכך שהדבר נעשה בכפייה על ידי המלך: "ומלך יוון אנסני לכתוב דת יוונית". יש שהסבירו את עיקר הפגם בתרגום התורה ליוונית בהכנסת תפיסות עולם ודפוסי חשיבה יווניים שהחלו לחלחל אז לתוך העולם היהודי. לפי ראייה זו, בתרגום התורה ליוונית החל להתגבש מבט מנוכר ו"אקדמי" על תורת ישראל, מבט הרואה בתורה חוכמה אנושית ולא יותר מכך.

יום הקדיש הכללי לנרצחי השואה

הרבנות הראשית הוסיפה ותיקנה, שעשרה בטבת יהיה יום הקדיש הכללי לכל קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם.

ואף שהכנסת קבעה בחוק להזכיר את השואה בכ"ז ניסן, קביעה זו היתה שלא על דעת חכמים, מפני שחודש ניסן הוא חודש של שמחה, וכפי שנקבע להלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ואם אירעה הלוויה בחודש ניסן אין אומרים הספדים. ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ"ב תכט, ח). ורבים נוהגים שלא הולכים לבית קברות בחודש ניסן, ומי שיש יארצייט לקרובו בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. ואם כן ברור שאין מקום לקבוע בחודש ניסן יום זיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה.

עשרה בטבת שחל ביום שישי

עשרה בטבת שחל ביום שישי מציב מספר שינויים מהסדר הרגיל. על אף שביום שישי רגיל אולי עדיף להתפלל מנחה גדולה כדי שיהיה זמן לתוספת שבת, ביום שישי של עשרה בטבת, עדיף להתפלל מנחה קטנה כדי להרוויח את ברכת הכהנים. כמו כן, על אף הצום, יש מצווה להתקלח במים חמים לכבוד שבת, גם בתוך התענית. במנחה לא אומרים לא תחנון. רוב הקהילות גם לא אומרים בכלל אבינו מלכנו, וחלק מהספרדים אומרים, אך משמיטים את המשפטים המזכירים וידוי על חטא.

ראוי שלא לדחות את אמירת 'שלום עליכם' ואת 'אשת חיל' עד לאחר הקידוש, אך ניתן לקצר בקטעי החזנות ובכך שיתפללו את תפילת ערבית בזמנה. במידת הצורך, מותר להתפלל ערבית מוקדמת על מנת לשבור את הצום מוקדם, אך את הצום יש לשבור רק לאחר צאת הכוכבים. אם לבני הבית קשה לחכות עד שאבי המשפחה יחזור מהתפילה, הם יכולים לקדש על מיץ ענבים מיד בצאת הכוכבים, ולהקפיד לאכול אחרי הקידוש עוגה או שאר מיני מזונות בנפח של כזית עד שיגיע בשביל לקיים דין קידוש במקום סעודה.

עשרה בטבת שחל בשבת

הבית יוסף אורח חיים תקנ הביא את דברי האבודרהם שקבע שצום עשרה בטבת אינו נדחה, ואילו היה חל בשבת, דבר שאינו אפשרי לפי הלוח שלנו, היה דוחה את השבת משום שנאמר עליו "בעצם היום הזה". אמנם, הבית יוסף כתב שלא מצא מקור לדברי האבודרהם ואכן מפירוש רש"י מגילה ה א מובא שכשם שתשעה באב נדחה מפני השבת כך גם עשרה בטבת נדחה.

הגר"ח כתב לפרש את דברי האבודרהם על פי חידושו של המנחת חינוך שכתב שהנביאים לא תיקנו באילו ימים בדיוק יש לצום אלא רק קבעו באילו חודשים יש לצום כמו שנאמר בפסוק "צום הרביעי וצום החמישי" זכריה ח יט. לפי פירוש זה, כאשר הצום נופל בשבת ניתן לדחותו משום שעיקר התקנה שהצום יתקיים במהלך החודש, ולכן אין הצום דוחה את השבת. מנגד, צום עשרה בטבת מוגדר בנביאים כיום צום משום שנאמר בו "בעצם היום הזה" כדברי האבודרהם ולכן הוא דוחה את השבת.

לקריאה נוספת

• ארבעה צומות

הערות שוליים

• עשרה בטבת ומשמעויותיו מאת הרב אליעזר מלמד
• הלכות עשרה בטבת שחל ביום שישי מאת הרב עודד מילר
• שיעורים על יום הקדיש הכללי באתר ישיבה

להמשך הערך...