1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף מט עמוד א
אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן. ואמאי קרי ליה בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד - רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים . ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות? - משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' (תהלים סח, יד, פי' ה' יגן על ישראל, שכשישובו ממלחמה, נהיה מכוסים שלל רב) מה יונה כנפיה מגינות עליה - אף ישראל מצות מגינות עליהן.

2. רש"י מסכת שבת דף מט עמוד א
כנפיה מגינות עליה - מן הצנה, ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה, מה שאין כן בשאר עופות.

3. הראי"ה קוק, עין איה שבת ד, ב, על מסכת שבת דף מט ע"א
ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות כו', מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהן.
א. ההגנה של הקיום הממשי בקישור כללות האומה והכרת מציאותה ויתרונה, ממלאות הן המצות שתעודתן גבהֹה ורמה , כחפץ אדון כל העולמים ב"ה. ע"כ, גם כשהמצבים השפלים כולם, המיוסדים על הזכיות החומריות של שֹביעת החיים המגושמים, הם נלחצים הרבה, באופן שכל אומה ולשון כשבאה למצב כזה היא אובדת תקותה ומטרתה, המצות הן מנשאות את כנסת ישראל למצב מחצבתם הרומם, העומד במקום שאין יד שום צר ואויב מגעת לשם. ע"כ הם מתמלאים עֹז וחיים מִתעלת הבריכה העליונה של יסוד המצות ותכליתן, והם חיים וקיימים, מתעודדים ומתחזקים בצוּר ישעם, מלכנו קדוש יעקב ב"ה.

ב. ומזה ג"כ ההגנה שבמובן הרוחני, שאע"פ שהעפיפה העליונה למוסר הקדוש האלהי, העומד הרבה למעלה מכל מוסר בינוני אשר בנטית הגוף הטבעית ע"פ משפט הכרת הלב לשעתו, היא צריכה שתהיה מיוסדת על הבסיס שלמטה ממנה, שהוא המוסר הטבעי* , הגוף הנקי , זהו לענין הקביעות, שנפש רשע שאותה רע (עפ"י משלי כא, י) לא יוכל לחזות בגיאות ד', להתרומם אל קדושת המוסר הרם והעליון, למעלה מכל נטיה פשוטה שפלה ומורגשת, כ"א עומדת היא ע"פ אותן ההדרכות העליונות, שהן מושכלות רק במלאת כבוד ד' והדר גאונו בחדרי הנפש פנימה.

ג. אבל אם יארע, והנה נטה מעט מני אורח, והמוסר הטבעי נכשל בלכתו, אז עומד הוא למגן, המוסר האלהי העליון לרוממו ולשגבו, להעלותו מתוך אותה ההשפלה שנפל בה אל רוממות המעלה העליונה, הראויה לו לפי כבוד המצות ויקרן האלהי. והן מגינות על האדם בעצם תכונתן, שהן משרישות בקרב נפשו את עליוניות שאיפתן, ובזה הוא מתרומם הרבה מאד מעל כל שפלות היכולה להמצא בחיים הטבעיים השפלים וזהו כחן של ישראל בכלליו ובפרטיו, ש מצות מגינות עליהן.


4. הראי"ה קוק, עין איה ברכות ה, טו על מסכת ברכות לא/א
א"ל רבנן לרב המנונא זוטי כו' לישרי לן מר, א"ל וי לן דמתנן וי לן דמתנן, ואנן מה נענה בתרך, א"ל הי תורה והי מצוה דמגנא עלן.
א. יש שני אופנים לשמֵח את האדם, האופן האחד הוא לשכֵח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו אינה שלמה ומתמדת , כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו.

ב. ע"כ הדרך המובחר הוא הדרך השני, שהאדם יצייר לעצמו באמת הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהם הסיבות היותר גדולות להתעצב אין בהם דרך עוצב באמת . כי כל מה שברא הקב"ה הכל הוא לטובה , וגם הרע הגדול של המות אינו רע וראוי להתעצב עבורו כ"א להשתדל להשלים תכלית החיים כראוי.

ג. ע"כ באמרם, לישרי לן, אמר להו וי לן דמתנן, כלומר נצייר תחילה הדברים שאפשר להתעצב עבורם ונשכיל כי באמת אין לאדם כלל על מה להתעצב רק להתחזק ללכת בדרך השלימות לעסוק בתורה ומצות , ואז הוא מביא עצמו אל תכלית החיים, ואין לו להִתיָרא מן המות כשהשלים חוקו. וכיון שהתורה והמצוה מגינים גם על מר המות, ק"ו שהם מגינים על יתר הדברים שהאדם מתעצב עבורם שכולם הם פחותים בעוצב מן מר המות. ע"כ בזה ההשֹתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמתית ושלֵמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולות לערבב את שמחתו, ע"כ ענו על הצעת העוצב, הי תורה והי מצוה דמגני עלן, וראוי להיות אך שמח וחדות ד' יהי' מעוז (ע"פ נחמיה ח, י) ליראיו וחושבי שמו (מלאכי ג, טז).

5. הראי"ה קוק, מדבר שור, הדרוש הששה ושלשים
ונודע דחז"ל ע"פ: "מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח" (משלי טו ד)
על ענין לה"ר מאי תקנתי', "אם ת"ח הוא יעסוק בתורה... ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו" (ערכין טו ע"ב). הרי כשיש זכות תורה אינו צריך כ"כ להשפיל עצמו יותר מדאי כי התורה מגינה , אבל באין זכות תורה אין עצה כ"א שפלות גדולה. ע"כ גם אנו בעוה"ר כיון שאבדנו זכות התורה וכתר של תורה נוּטל מאתנו, מה נעשה לכל החיצים של המקטרגים והצרים עלינו, להשפיל דעתנו ולבחר עכ"פ במדת ענוה, שלזה א"צ כ"כ מעלות והשי"ת מרחם על נדכאי לב , ע"כ "ישבו לארץ". ונודע שהדעות מתחזקות ע"י הפעולות (ספר החינוך טז), ע"כ נכבד מאד המנהג לשבת לארץ שבזה מראים אבילות , גם מורים על שפלות נפשנו, אולי ירא ד' בעָנינו וירחם עלינו להחיש לנו ישע ולחבוש לשברות לבבינו, וכמש"כ: "והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ד'" (צפניה ג, יב).

6. אורות הקודש ג - מוסר הקודש / עמוד א / המוסר האלוהי - א
א. מלאים אנו רגש מוסר, כמהים אנו לחיות חיים חיי טוהר, דמיוננו מלהיב את חשק לבבנו לצייר היותר נשגב והיותר נאה, היותר טהור והיותר נאצל, החפץ הפנימי שלנו חושק שיהיה רצוננו הקבוע טהור וקדוש, שתהיה כל מגמת חיינו ברורה ומכוונת להאידיאל היותר נשגב בחיים.
ב. וכל אלו התשוקות אינן מתגשמות כי אם על ידי מסירותנו הפנימית והחיצונה אל אור ד', אל המוסר האלהי, המתגלה בתורה, במסורת, בשכל, וביושר .