. מסכת שבת נה ע"א
1. תא"ו... ושמואל אמר, תמה זכות אבות.

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ה, לא
א. הכח האדיר בקודש, הצבור בנשמה הגדולה של האבות, שהיתה כל מגמתם להופיע בעולם באור היותר גדול, בצדקה ומשפט בחיים במובנם היותר נעלה ונשגב, שלא רק צדם המעשי הוא נותן להחיים את הטוב, כ"א גם הצד הציורי שלהם, הוא נותן את עצם התוכן של החיים, שיהיו נחמדים ואהובים, ראויים לפריחה וקיום, לעליה והתגברות נפלאה, וממילא גם הצד המעשי הוא מתעשר ומתעלה - הגודל הזה אי אפשר לבוא כ"א שיהיה החפץ של מילוי הצדק והמשפט נשאב ממקורו ושרשו, מאותו המקור העצמי שלו, אשר בהשקפה הראשונה נמצאהו בעצם טבע הנפש הטהורה, שעל כן תהיה ההתעלות המוסרית הבאה מעצם אהבת הטוב מפני מה שהוא טוב, הדבר היותר מכריע את החיים לעליונות.
ב. אבל באמת עוד אין זה מגיע למרום הקץ של המקוריות, שהרי יסוד החפץ של הנפש לטוב לצדקה ואורה, הוא מפני המקור האלהי שלה. ע"כ, רק בקריאה בשם ד' אלהי עולם ובדרכיו, כשהתעלות העליונה של הכרת אלהים הטהורה היא מתרבה, חפץ הטוב והצדק הוא הולך ומתגדל, עם כל זיק וניצוץ של אור זֵכר שם ד', של אהבה ושל יראה הבאות עמו בטבע הנפש האנושית, ומכל זיק פרטי מסתעפים הענפים המעשיים והציוריים שבדרכי החיים לטובה. אז באה הנטיה מעצמיות הנפש באמת, מצד מקורה היסודי, והוא קיים לעד, עד שפועל פעולתו אמת ג"כ על דורות רבים של בנים.
ג. אמנם המעשים ההפוכים יחשיכו את הזוהר העליון שנטבע בנפש מקדושת אבות, עד שיכול לבוא לידי מצב כזה שלא יוכל כבר לשאוב את אור הצדק והמשפט ממקור חיותו, ואז ממילא ישפָּל וירד, ויתגברו על הניצוץ היחידי, המתלהב רק מצד הנטיה הפרטית של האדם לטובה ולרחמים, נטיות אחרות, פרטיות גם הן, שמצעידות אותו לדרכי רשע ואבדון, עד שאין תקומה כ"א באיבוד וכליון, כדי שיקום חלד שבו לא תהיינה ההשרשות הרעות חזקות כ"כ עד כדי להאפיל את האור הנצחי מחדור בקרבו. האחרון שבאותיות הרשומים על לוח הלב, התיו להשחית, הוא רק באופן אשר תמה זכות אבות .

3. בראשית יח, יט
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ד' על אברהם את אשר דבר עליו.

4. רמב"ם, הל' תשובה י, ב
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה.
5. הראי"ה קוק, עקבי הצאן, עמ' קמה
המושג של "עבודת אלהים" באופנו הנמוך, הוא מתאים עם כללות מושג האלהות, כשהוא עומד במעלתו השפלה אצל האדם - עבודת עבד, והוא מתגדל והולך באותה המדה שהציור הפנימי של דעת האלהים יגדל. ואם יהיה אדם במעלה כזאת שכחותיו המוסריים והמדעיים הנם מפותחים בו כראוי לפי ערכו ודורו, ודעת האלהים שבקרבו עומדת על מצב נמוך, אז מוכרח הדבר שימצא בקרבו נגוד עצום לכל המושג של עבודת האלהים. ואין שום תרופה לזה, כי-אם לרומם שם ד' בקרבו ברוממות פנימית, דהיינו ברגש נעלה ובידיעה מקפת, העולה על, ולפחות מתאימה עם שאר ציורי הגודל והשיגוב שבנפשו, ברכה בתורה תחילה, "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו".

6. תוספות, שבת נה ע"א, ד"ה ושמואל
ושמואל אמר תמה זכות אבות... אומר רבינו תם דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב (יקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב אף לאחר גלות ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית ומפרש דשמואל דאמר מימי חזאל דייק מדכתיב (מל"ב יג, כג) 'למען בריתו' ולא למען זכותו... ובשלהי ויקרא רבה רבי אחא אומר לעולם זכות אבות קיימת ולעולם אנו מזכירים אותם וכן הוא אומר כי אל רחום וגו' ולא ישכח את ברית אבותיך וגו':

7. אגרות הראיה ב, סימן תקנה, עמ' קפו לרידב"ז, סיון תרע"ג
א. ידע הדר"ג, ששני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל העמים" ; והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם".

ב. והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה.

ג. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות, הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות.

8. אורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש / עמוד א / המוסר האלוהי - א
א. מלאים אנו רגש מוסר, כמהים אנו לחיות חיים חיי טוהר, דמיוננו מלהיב את חשק לבבנו לצייר היותר נשגב והיותר... נאצל, החפץ הפנימי שלנו חושק שיהיה רצוננו הקבוע טהור וקדוש, שתהיה כל מגמת חיינו ברורה ומכוונת להאידיאל היותר נשגב בחיים.

ב. וכל אלו התשוקות אינן מתגשמות כי אם על ידי מסירותנו הפנימית והחיצונה אל אור ד', אל המוסר האלהי, המתגלה בתורה, במסורת, בשכל, וביושר.

ג. המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו...
9. תפילת העמידה: ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.