רב הונא

רב הונא הוא אמורא בדור השני לאמוראי בבל, תלמידו המובהק של רב, ורבו של רב חסדא. רב הוּנא (215 - 296) היה מגדולי אמוראי בבל מהדור השני. נחשב לגדול תלמידיו של רב, ולאחר פטירתו של רב ירש את מקומו כראש ישיבת סורא, הישיבה הגדולה והדומיננטית בבבל, שבה למדו אלפי תלמידים ובאופן קבוע קרוב לאלף תלמידים, ובראשה עמד במשך כ-40 שנה. לרב הונא היו מאות תלמידים, רבים מהם היו אמוראי הדור השלישי. כונה בתואר "מחסידי בבל"‏[1]. שמו של רב הונא מוזכר מאות פעמים בתלמוד הבבלי והירושלמי.

רב הונא נודע בזכות ידיעותיו המקיפות במשפט העברי ובהלכה, ובזכות בית הדין שעמד בראשו, שהוסמך על ידי ראש הגולה. הוא היה צאצא למשפחת ראש הגולה, ובזכות זאת אף היה מקורב לבית ראש הגולה בדורו.

השפעתו של רב הונא ניכרת גם בדור השלישי של אמוראי בבל, באמצעות תלמידיו המובהקים רב חִסְדָא ורב שַׁשֶת ובנו המפורסם רבה בר רב הונא.

תורתו

היה נוהג לפסוק פעמים רבות הלכה כאחרים ברכות ט:, כט:, מז:, פסחים לט., שבועות לה: (ספר ברכת כהן בקונטרס מגילת סתרים)

תולדות חייו

רב הונא נולד בעיר דרוקרת שבבבל במחצית הראשונה של המאה ה-3, כצאצא למשפחת ראש הגולה‏[2]. ייתכן והיה נכדו של רב הונא הראשון, ששימש כראש הגולה, ומוזכר בתלמוד הירושלמי‏[3]‏[4]. שנת לידתו המשוערת היא ג'תתקע"ו (תקכ"ח לשטרות, 215-214) או מעט לפניה, אך יש המקדימים מאוד שנת לידתו‏[6].

בצעירותו למד תורה אצל רב ואצל שמואל. בתקופה זו היה עני מרוד, ומסופר כי פעם אחת אף לא היה לו יין להבדלה, ולכן מכר את חגורתו, חגר במקומה חבל, וכך הלך ללמוד אצל רב. למחייתו עסק בתחילה בחקלאות‏[7], אך מעבודה זו התפרנס אך בדוחק. גם בתקופה שבה כבר שימש כדיין פרנסתו הייתה מיגיע כפיו, וכאשר באו לפניו בעלי דין שידון בסכסוך ביניהם היה אומר להם: הביאו אדם שידלה במקומי מים מהנהר (להשקות את השדות) ואדון ביניכם (נוהג זה הוא לפי ההלכה כי לדיין אסור לקבל שכר בעבור עבודת הדיינות, אך מותר לו לקבל שכר בטלה, השכר אותו היה מרוויח בעבודתו הרגילה אלמלא היה עוסק בדיינות)‏[8].

בהמשך החל רב הונא לעסוק גם במסחר ביין, שבו נחל הצלחה והתעשר, אך לא תמיד ראה ברכה בעמלו. מסופר בתלמוד כי ארבע מאות חביות של יין שהיו ברשותו החמיצו, והחכמים תלו זאת בכך שרב הונא שילם לאריסו שכר מופחת, על רקע העובדה שהאריס גנב מחלקו של רב הונא. חכמים סברו לעומתו כי אף על פי כן היה על רב הונא לשלם שכר מלא, ונימקו זאת בכך ש"גם אדם הרודף אחר הגנב לגנוב ממנו טועם טעם גניבה", והסבירו לו שגם אם המעשה מוצדק, עדיין יש בו טעם של גניבה‏[9].

בתקופה שבה כיהן כראש ישיבת סורא, התגורר, לפי סברה הרווחת בין הראשונים, סמוך לישיבת סורא‏[10]. בתלמוד נזכר שהתגורר בעיר דרוקרת הסמוכה לסורא‏[11], אך לא ידוע אם מדובר על התקופה שבה כיהן כראש ישיבת סורא. רש"י כתב כי הוא גר בפומבדיתא‏[12], ויש שקבעו שהכתוב ברש"י הוא טעות או טעות דפוס‏[13].

בזקנתו, כאשר כבר היה עשיר, עסק גם בצדקה ובצורכי ציבור. בימות החורף היו נושאים אותו ב"גוהרקא דדהבא", מושב מפואר מזהב שבו היו נושאים את שרי וחשובי העיר, וכאשר היה נתקל בדרכו בבניין רעוע ציווה להרוס אותו. אם בעל הבית היה עני ולא יכול היה לבנותו מחדש, מימן רב הונא בעצמו את בניית הבית. כמו כן דאג לכלכלת עירו, ודאג לקנות מסוחרים בשוק את הסחורה העודפת שלהם, מחשש שאם תיוותר סחורה ללא קונה יפסיקו לסחור בעיר. ביתו היה פתוח תדיר לארח נזקקים לארוחה, ולפני כל ארוחה היה מכריז "כל מי שרעב יבוא ויסעד"‏[14]. רב הונא עצמו התבטא על אדם העוסק בתורה בלבד ולא בחסדים כי "כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה"‏[15].

רב הונא היה גם בעל ידע במאגיה, ומובא בשמו מתכון להכנת תרופה לשחפת, המכילה, בין השאר, שבעה קמצי אפר משבעה תנורים ושבע שערות מזקנו של כלב זקן‏[16].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה] אשת רב הונא, חובּה, ילדה לו כמה בנים ובנות. כל בניו נפטרו, לפי הסבר התלמוד, בעקבות אמירה של רב אדא בר אהבה (ראה להלן בפרק חבריו), ובמשך כל שנות חייו של רב אדא בר אהבה לא נולדו לרב הונא בנים נוספים. לאחר מות רב אדא בר אהבה נולד לרב הונא בן שהיה לאמורא מפורסם - רבה בר רב הונא, שלימים (בשנת 309, לאחר פטירת רב חסדא) עמד גם הוא בראש ישיבת סורא. נאמר על רב הונא כי חינך את בנו, רבה בר רב הונא, למידות טובות, ופעם אחת אף קרע בפניו בגד יקר שרב הונא הוריש לבנו כדי לנסות האם יכעס על אביו ויחרפו.

אשתו של רב הונא האריכה ימים לאחר פטירתו, ובתלמוד מסופר על הכבוד הגדול שנהג בה רב נחמן לאחר פטירתו של רב הונא, לפי הכלל "אשת חבר כחבר", כאשר באה לפניו בדין תורה.

שני אמוראים מפורסמים פחות מוזכרים בתלמוד בשם "בן רב הונא", אך לא ידוע אם אכן היו בניו - רב אחא בר רב הונא, אמורא מתלמידי רב חסדא, שגם נעזר בו כדי להעביר הלכות מפורשות לרבה, ורב חייא בריה דרב הונא.

חבריו

רב יהודה, ראש ישיבת נהרדעא, היה מחבריו הקרובים של רב הונא. ממקורות שונים בתלמוד הבבלי משתמע שרב יהודה היה תלמיד חבר של רב הונא, ואף נהג להתייעץ עמו. מספר פעמים בתלמוד מוזכרות מחלוקות בין רב הונא ורב יהודה, לעתים על מה ששמעו מרבותיהם. רב שרירא גאון סבר כי רב יהודה היה גדול בחכמה יותר מאשר רב הונא, אך מכיוון שרב הונא היה מקורב לבית הנשיא, הייתה השפעתו והשפעתה של ישיבת סורא, שבראשה עמד, גדולה יותר; היא הייתה הישיבה המרכזית והגדולה בבבל, ואליה התאספו כל החכמים לעתים מזומנות בשנה, ואף רב יהודה עצמו נהג לבקר בה.

רב נחמן, הצעיר ממנו, היה חברו וקרא לו בשם "הונא" ללא תואר כבוד‏[17]. רב שרירא גאון הסיק מכך שרב נחמן לא היה תלמידו של רב הונא.‏[18] אף רב הונא ביטל את דברי עצמו מפני דעת רב נחמן מפני שרב נחמן היה מומחה בדיני ממונות, מכיוון ששהה באופן תדיר בבית הדין של ראש הגולה, שבו התבררו תביעות משפטיות בענייני ממונות‏[19].

על חבריו נמנה גם רב אדא בר אהבה. יחסי ההערכה שרחש רב הונא לרב אדא בר אהבה היו מיוחדים במינם. מסופר כי רב הונא אמר שזכויותיו של רב אדא מגינים עליו מכל רע, וכאשר רב אדא הזדמן למקום מגוריו של רב הונא, הוא משך את רב אדא מבלי משים - תוך כדי שיחה לימודית - לבית רעוע, כדי שזכותו של רב אדא בר אהבה תגן על הבית עד שיסיימו לפנותו מחביות היין של רב הונא שהיו בו. רב אדא, שראה את הבית נופל לאחר יציאתו, הבין כי רב הונא משך אותו לבית הרעוע מתוך מטרה זו, והביע תרעומת על כך, בהסבירו שכאשר עושים לאדם נס בא הדבר על חשבון זכויותיו. למרות יחסי ההערכה ביניהם כעס רב אדא בר אהבה על חובּה אשתו של רב הונא, שנהגה להקיף את פאות הראש של ילדיו של רב הונא ("הקפת הראש" היא תספורת היוצרת כעין עיגול המקיף את הראש. באופן טבעי השיער הצומח בצדעיים "שובר" את המעגל, והסרת השיער מן הצדעיים נקראת "הקפה"), ולא השאירה להם פאות. חובּה טענה, שהיא עצמה פטורה ממצווה זו בשל היותה אישה, וכך גם ילדיה נחשבים לפטורים ממנה. זאת בניגוד לדעתו של אדא בר אהבה, שסבר שמדובר באיסור מהתורה. על פי התלמוד נפטרו בשל כך בניו של רב הונא בקטנותם, ולא נולדו לו אחרים מחובה כל עוד חי רב אדא.

פטירתו והלווייתו

רב הונא האריך ימים. הוא חי למעלה משמונים שנה‏[20] ונפטר בשנת ד'נ"ז (297 לספירה)‏[21]. פטירתו הייתה פתאומית, והחכמים חששו שעל מיתה כזו נאמרה הברייתא "מת פתאום זו היא מיתה חטופה" המתייחסת למוות כזה באופן שלילי וכסימן לחטא, עד שבאו לפניהם שני חכמים מהעיר מהדייב והסבירו להם כי כלל זה נאמר רק על אדם שלא הגיע לגבורות (שמונים שנה), אך מיתה פתאומית לאחר גיל שמונים היא מיתה חשובה - מיתת נשיקה, שכמוה מתו משה רבנו ואהרון הכהן.

רב חסדא היה מעורב בכל שלבי הטיפול ברב הונא לאחר מותו ובמסע הלווייתו, יחד עם בני משפחתו ותלמידיו. הוא הנחה את הנוכחים שטיפלו ברב הונא, והם הוציאוהו מן הבית למסע הלוויה וההספד על פי פסקי הלכה ששמע רב חסדא מרב הונא עצמו.‏[22] על פי צוואתו של רב הונא, העלו את עצמותיו לארץ ישראל‏[23], והוא נקבר במערת הקבורה של רבי חייא ובניו‏[24].

הערכה

בתלמוד מובא כי בדרוקרת, העיר שבה התגורר רב הונא בצעירותו, הייתה שריפה, אך זו לא התפשטה לעבר שכונתו של רב הונא. החכמים חשבו כי זכותו של רב הונא היא שהגנה על השכונה, אך התגלה להם בחלום כי זכותו של רב הונא גדולה אמנם, אך משמים לא רצו שינכו לו מזכויותיו, וזכות אחרת היא שהגנה על השכונה (אישה שהייתה מחממת את תנורה ומשאילה אותו לשכנותיה).

רבי אסי קבע כי רב הונא נחשב ל"ראש לראשי המטות", כלומר גדול הדור, שעל פי ההלכה נחשב ל"יחיד מומחה" שמתיר נדרים לבדו‏[25]. גם לאחר מותו היווה רב הונא מודל לחיקוי, והתלמוד מספר כי האמורארבא התפלל שיזכה לחוכמתו של רב הונא.

סמכותו התורנית

תערוכה בבית התפוצות המתארת את רב הונא רב הונא התגורר בסורא שבבבל, ולמרות מצבו הכלכלי הקשה בצעירותו, הייתה לו השפעה ניכרת על הנהגת העיר ועל פסקי ההלכה שיצאו ממנה. כבר מגיל צעיר שימש רב הונא כדיין בבית הדין של סורא, והשכר היחיד שביקש לקבל עבור משרתו זו היה אותו תשלום מועט שאותו היה מרוויח באותו זמן לולא שימש כדיין. סמכותו של רב הונא קיבלה גיבוי רשמי מראש הגולה, והוא השתמש בה לעתים תכופות לטיפול בעבריינים, ולצורך הריסת מבנים רעועים שעלולים היו לגרום נזק ליושביהם.

ראשות ישיבת סורא

לאחר מותו של רב הוחלט למנות את רב הונא במקומו כראש ישיבת סורא, אבל מכיוון שעמיתו של רב, האמורא שמואל, עוד היה בין החיים, הוחלט להשהות את מינויו מחמת כבודו של רב שמואל. כעבור שבע שנים, לאחר פטירת שמואל, נבחר רב הונא לעמוד בראש הישיבה.

רב הונא היה ראש ישיבה נודע ואהוד, "בימיו פרחה הישיבה בסורא ומספר תלמידיה הקבועים הגיע ל-800".‏[26] התלמוד מספר כי בשל הכמות העצומה של התלמידים שנכחו בדרשותיו, עמדו סביבו שלושה-עשר אמוראים מתלמידיו שהעבירו את דבריו להמוני שומעיו. כדי להמחיש את כמות הקהל שנכח בדרשותיו, התלמוד מספר כי כאשר קמו השומעים בסיום הדרשה וניערו את בגדיהם מהאבק, עלתה כמות כזו של אבק שהחשיכה את אור היום, ואפלה זו שכיסתה את השמש הגיעה עד ארץ ישראל בה אמרו: "נסתיים שיעורו של רב הונא בבבל"‏[27]. בשיעוריו הוא האריך ביותר, ושישים מגדולי תלמידיו שהיו צריכים לצאת לצרכיהם התאפקו, והפכו לעקרים. עליהם נמנו רב אבא בר זבדא, רב גידל, רב חלבו ורב ששת. על רב אחא בר יעקב מסופר, כי כמעט הגיע לידי עקרות, אלא שברגע האחרון לפני שהגיע לידי עקרות, הוא ביצע פעולות מסוימות שהצילוהו מעקרות, וקרא על עצמו "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ"‏[28]‏[29]. רב הונא היה הראשון שנקרא בתואר "ראש ישיבה"‏.

מעמדו של רב הונא היה כגדול הדור, ולכן עלה לתורה ראשון מבין הקרואים, במקומם של הכהנים. בתלמוד הוסבר כי למרות שאדם אינו רשאי לכבד רב או אדם שגדול ממנו בחכמה לעלות בתורה לפניו, מחשש למחלוקת מי חכם וגדול ממי, הרי שלרב הונא הותר לעלות בתורה ראשון במקום הכהנים אף שלא היה כהן‏[30]. אפילו רבי אמי ורבי אסי, הכהנים החשובים ביותר בארץ ישראל, היו כפופים למרותו, וכך גם שאר הכהנים שכיבדו אותו כגדול הדור.

למרות היותו תלמיד חכם וראש ישיבה פופולרי ותלמידיו רצו לשמשו, הקפיד רב הונא שלא להשתמש בתלמידיו לעבודות שאינם רגילים לעשות בעירם, בטענה שאינו מסכים להתכבד על ידי מעשה הגורם להם ביזיון‏. פעמים רבות היו מגיעים אליו לדון בדיני ממונות והוא טיפל לא פעם, גם בעבריינים, כדוגמת חנן בישא. רב הונא אף הורה לקצץ את ידו של אדם אלים שהיה מכה אדם אחר באופן קבוע ומתמשך‏. פרופסור חנינה בן מנחם‏[33] קובע כי בפסיקה זו ובפסיקות דומות אחרות ניתן להבחין בשיטתם של חכמי בבל הקובעת את הפסיקה לפי המצב הנדון, בניגוד לשיטת חכמי ארץ ישראל שאינם משנים מהכללים הכתובים. לדבריו, ניתן לתלות דבר זה ברקע ההיסטורי של שתי התקופות: בתקופת חכמי ארץ ישראל שהו החכמים בעת ובמקום אחד עם הנוצרים שהגדירו את עצמם כיהודים חדשים ושינו מצוות והלכות רבות, והחכמים חששו ממתן לגיטימציה לכיתות אלו ולהעניק למשפט העברי פרשנויות שלא נקבעו לפי הכללים הרגילים. לפי יובל סיני‏[34] ניתן גם לתלות זאת בכלל שלפיו בארץ ישראל נענשים על כל סטייה קלה מדין תורה, דבר שגרם לחכמים לחשוש מכל פסק שאינו נכון לחלוטין, וכתוצאה מכך התנהגו בזהירות יתרה ונמנעו מפסיקות שאינן ברורות לחלוטין, בניגוד לתפיסה הבבלית.

בית הדין

רב הונא עמד בראש בית דין מפורסם. הוא היה זהיר ומתון בפסיקת הלכה; הוא חשש מעונש משמים שעלול לבוא עליו כתוצאה מפסק דין מעוות. מסיבה זו, הוא היה נוהג לכנס עשרה תלמידי חכמים שישהו בבית הדין ויצטרפו לכל אחד מפסקי הדין שלו, כדי שאם חלילה יפסקו פסק דין מעוות - יתחלקו כולם בעונש במידה שווה, ואף אחד מהם לא ייענש בצורה משמעותית‏[35].

אודות הנהגתו של רב הונא בבית דינו מובא בתלמוד הירושלמי‏[36]:

כאשר באו לפניו עדים להעיד והיה רואה שהם מעידים במטבע לשון שווה הוא היה חושד שהם עדי שקר, שתיאמו ביניהם את לשון העדות כדי שלא ייווצרו סתירות בין העדות, (בניגוד לעדי אמת שאינם מתאמים את העדות ביניהם מכיוון שעדותם תתאים בכל מקרה בהתאם למחזה אותו ראו ועליו באים להעיד). לפי עדות חכמי התלמוד, בכל פעם התברר שחשדו היה מוצדק והעדים היו עדי שקר. על פי ההלכה יכולים בעלי הדין להסכים ביניהם כי הם מקבלים עליהם עדות של עד יחיד שיכריע ביניהם, ומה שיאמר יהיה חשוב כעדות גמורה של שני עדים. כאשר דיין היה מייעץ לבעלי הדין שיקבלו עליהם את עדותו של עד מסוים היה רב הונא מבקר את הדיין, וקורא לו "עורכי הדיינים", כינוי שתיאר קרוב של בעל הדין הבא לסייע לעומד בדין לנצח במשפט. רב הונא סבר שעל בעלי הדין עצמם להציע מה לעשות והדיין אינו צריך ל"עזור" להם. כאשר היה יודע על טענה נכונה שיכול היה אחד מבעלי הדין לטעון במשפט, טענה שלא עלתה בדעתו, הוא היה מסייע לו ושואל אותו: אולי היה המעשה כך וכך? אולי מתכוון אתה לטעון טענה כזו וכזו? רב הונא הסביר שאין כאן עיוות הדין אלא כפי שנאמר בפסוק‏[37] "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם", מצווה לסייע לאדם שאינו יכול לסדר כראוי את טענותיו. תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה] רב ענן, אמורא שחי בדורו היה צעיר ממנו ונחשב לתלמידו. בתלמוד מובא כי הוא שלח לרב הונא מכתב (בבקשה לתת ליתומה שעמדה להינשא, נדוניה מעשירית הנכסים שהותיר אביה) שבו קרא לרב הונא בתואר "הונא חברי". רב הונא, שהיה גדול הדור סבר שמדובר בפגיעה בכבוד התורה, ושלח את רב ששת שישב לפניו לומר לרב ענן בלשון זה: ענן ענן, מי יושב בבית הקרואים בבית האבל? הוא הזהיר את רב ששת שאם לא יאמר לו כך, הוא יהא בשמתא. רב ששת הוכרח ללכת לרב ענן ולמסור לו את הדברים, אך הקדים לפניו: מר (אתה) רבי, אך רב הונא הוא רבו של רבי (רבו של רב ענן) והוא ציווה עלי לומר כך - ואם לא אהיה בשמתא, ואז מסר לו את דבר השליחות. פנה רב ענן למר עוקבא בבקשה להסביר לו את פשר הדברים. מר עוקבא הסביר לו כי רב הונא רמז לו, שאין ראוי לרב שאינו יודע את ההלכה מי יושב בראש הקרואים בבית האבל לקרוא לרב הונא, הגדול ממנו בתורה, בשם "הונא חברי", וזו הייתה כוונת רב הונא‏[38].

אודות קשריו עם רב המנונא, מסופר, כי רב הונא שמע מתלמידו רב חסדא, שהיה חברו הקרוב של רב המנונא, על גדולתו, וביקש מרב חסדא שישלח אותו אליו. כאשר רב המנונא הגיע לרב הונא, ראה רב הונא שאין לרב המנונא כיסוי ראש. שאל אותו רב הונא: מדוע אינך הולך עם כיסוי ראש? השיב לו רב המנונא שאינו נשוי (רק הנשואים הלכו עם כיסוי על ראשם). אמר לו רב הונא: אל תבוא לראות את פני יותר עד שתינשא. רב הונא סבר שאדם שלא נשא אישה עד שמלאו לו עשרים שנה, יהיה כל ימיו בהרהור עבירה.‏[39]

על תלמידיו נמנו גם רב יוסף, רב סחורה (מוזכר בתלמוד עשרות פעמים ותמיד במסירת אגדות ופסקים משמו), רבה שלמד אצלו בישיבת סורא, רב גידל, רב חלבו, רב ששת, רב אחא בר יעקב, רב הונא (השני),רב נחמן בר יצחק רבי זירא, רב המנונא, רמי בר שמואל, רב יצחק בריה דרב יהודה ורב אויא סבא.

רב חסדא

גדול תלמידיו והמפורסם מביניהם היה רב חסדא. היחסים ביניהם היו כרב ותלמיד, אך שיטתם התלמודית והשקפתם הייתה שונה בנושאים רבים. פרשני התלמוד והמחקר עוסקים רבות ביחסים שבין שני החכמים, ובהשפעה ההלכתית של השניים. על פי החוקר ג'פרי הרמן הייתה ביניהם מערכת יחסים מורכבת, שכללה ביטויים של הערכה רבה ובצידה מחלוקות רבות וביקורת הדדית.‏[40]

רב הונא היה ראש ישיבת סורא אחרי פטירת רב ושמואל, וכיהן בתפקיד זה 40 שנה. רב חסדא היה תלמידו, וברבות הימים גדל והיה תלמיד-חבר וגם בר פלוגתא‏, ואף הקים בית מדרש עצמאי ארבע שנים לפני פטירתו של רב הונא. הם נקראו בכינויים "זקני סורא" ו"חסידי בבל" המתייחסים תמיד אל זוג זה, ובסוגיות רבות מוזכר משא ומתן הלכתי ביניהם, הן בקושיות והן במחלוקות.‏[42]

לפעמים סייע רב חסדא לפסיקותיו של רב הונא בעזרת הידע התורני הרחב שרכש, ולפעמים היו ביניהם מחלוקות.

הערכה הדדית

רב חסדא שימש כדוגמה לתלמיד שכיבד את רבו וסירב להורות הלכה במקומו, שלא לפגוע בסמכותו. לפי דברי רב יוסף לאביי, בדיון על האיסור להורות הלכה במקום רבו, "אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי". כלומר, רב חסדא סירב לענות בימיו של רב הונא אפילו על השאלה האם מותרת אכילת ביצה בכותח (מאכל חלבי) - דבר שברור שמותר הלכתית. אם כי איסור זה (לענות לשאלות הלכתיות מפני כבודו של רבו) שהטיל רב חסדא על עצמו היה מוגבל לסורא, עירו של רב הונא, אבל בעירו שלו, כפרי, נחשב רב חסדא למורה ההלכה‏[43]. רב הונא אמר על רב חסדא: חסדא שמך וחסדאין מילך (=חסודים ונאים דבריך)‏[44].

מובא כי רב הונא שאל את בנו, רבה בר רב הונא (בצעירותו): מדוע אינך מצוי אצל רב חסדא, המוסר הלכות ופסקים ומסביר אותם בצורה ברורה? הבן ענה לו שרב חסדא עוסק ב"ענייני העולם" ונותן לו הדרכות בענייני בריאות, במקום ללמדו תורה. ענה לו רב הונא הוא עוסק בחיי הבריוֹת, ואתה אומר שעוסק ב"ענייני העולם"? כל שכן, לך אליו!‏[45]

במסכת בבא מציעא, בהלכות השבת אבדה, הוזכר במשנה דינו של אדם שמצא אבדה של אביו ואבדה של רבו, ויכול להשיב רק אחת מהן לבעליה: "אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו‏[46], שאל רב חסדא את רב הונא: "תלמיד וצריך לו רבו מאי?" - תלמיד שלומד גם אצל רב אחר ומשמיע לרבו שמועות הלכתיות ששמע מפי אחרים (ונמצא שגם הוא "לימד" מעט את רבו מתורתם של אחרים), האם אבדתו של הרב - שכאן אינו רבו הבלעדי - קודמת לאבדת אביו? את השאלה הבין רב הונא כרמז אליו וכהתרסה כלפיו, ולכן ענה: חסדא, חסדא, איני צריך לך, אתה צריך לי עד ארבעין שנין (כלומר,עד שתגיע לגיל ארבעים). היה מקובל שרק במלאת לו ארבעים שנה עומד התלמיד על דעת רבו‏[47]. ההמשך מסופר בתלמוד. בשל מקרה מצער זה, חל ריחוק בין שני החכמים ותקופה מסוימת הם לא נפגשו. באותה תקופה ישב רב חסדא וצם ארבעים תעניות משום שנפגע רב הונא מדבריו, ורב הונא ישב וצם ארבעים תעניות משום שחשד בכוונתו של רב חסדא.

היחס לראש הגולה

ההיסטוריון ג'פרי הרמן קובע, כי רב הונא ורב חסדא היו חלוקים בשאלת היחס לראש הגולה ולמעמדו.

היחס של רב הונא לראש הגולה

הרמן הסיק כי בין רב הונא ראש הגולה היו יחסי הערכה הדדיים, וכי משפחת ראש הגולה נהגה להתייעץ בקביעות עם רב הונא בעניינים הלכתיים, ומביא את הדוגמאות הבאות:

בתלמוד הירושלמי‏[48] נכתב כי רב הונא התיר לאשת ראש הגולה לצאת עם תכשיט עיר של זהב על ראשה בשבת לרשות הרבים, למרות האיסור שגזרו חז"ל על נשים שלא להוציא לרשות הרבים תכשיטים יקרים שעלולים להביא את האישה לידי חילול שבת - בכך שהיא תראה אותה לחברתה ברשות הר