עמוד ראשי
|
|
ויקישיבה
ויקישיבה נכתבת ונערכת ע"י הגולשים וגם אתם יכולים לכתוב, להוסיף ולתקן ערכים בוויקישיבה,
רוצים לדעת איך? פשוט! עיינו כאן!
נא לעיין בויקישיבה:עקרונות עריכה לפני שמתחילים לערוך עמודים באתר.
בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן - פרוייקט השו"ת, ויקישיבה יצרה תבנית לקישור ציוני מקורות מאתר ויקישיבה לעמוד המכיל את הטקסט במקורו מתוך אתר "פרוייקט השו"ת". נשמח לכל עזרה של הגולשים בעדכון ערכים קיימים ובשימוש בתבנית לערכים חדשים.
לפרטים: תבנית:מקור.
מיזמים פעילים
עזרו לוויקישיבה להתפתח, תרמו לאחד מן הפרוייקטים הפעילים באתר:
ערכים מבוקשים- מקבץ ערכים חשובים שטרם נכתבו, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים אותם!
פרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לפירוש מאגרי מידע בתורה ויהדות של אתר ישיבה
דרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לעידוד כתיבה תורנית יוצרת של אתר ישיבה
חפשו ערכים בוויקישיבה:
אנציקלופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית החדשים בפרסום בלעדי בוויקישיבה. חפשו ערכים באנציקלופדיה התלמודית וויקישיבה:
מיקרופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית מקוצרים וערוכים לקהל הרחב. גרסה דיגיטלית מיוחדת בוויקישיבה.
 |
 |
 |
 |
מרחבים מיוחדים
מילון ויקישיבה - ביאור מושגים ע"פ חז"ל ופרשנים. בואו לתרום למאגר!
מילון הראי"ה - הספר מילון הראי"ה בעריכת הרב יוסף קלנר. מושגים בכתבי הראי"ה קוק מבוארים ע"י דברי הראי"ה בעצמו.
רשימת קטגוריות
ערכים על פי א"ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת
| ערכים חדשים |
| ערך אקראי |
|
ר' בן ציון אטון (הראשון)
נולד לאביו ר' מאיר ומזל אטון שנולדו ליד האי רודוס ביוון. למד בשקידה רבה בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים. בנו הינו ר' שבתי אטון... להמשך הערך |
| הידעת? |
|
נתינת אוכל לפני בהמתו הגמרא בברכות (מא,א) קובעת כי "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו לאכול" ויש מהפוסקים הסוברים שמדובר באיסור דאורייתא. חובת ההאכלה מוגדרת כחלק מהסעודה כך שמי שבירך על המזון ונזכר שעדיין לא האכיל את בהמתו- יכול לצוות להאכיל את הבהמה ואין הדבר מוגדר כהפסק בין הברכה לאכילה. |
| פרשת השבוע |
|
פרשת בראשית היא הפרשה הפותחת את ספר בראשית ואת התורה כולה. בה מתוארת בריאת העולם והאדם. הפרשה מקיפה תקופה של עשר דורות, מ"האדם" עד הולדת נח - סך הכל 1,056 שנה, לפי סדר עולם רבא.[1]. תוכןהפרשה מתארת את מהלך בריאת העולם בששה ימים, ברכת שבת ותולדות אדם וחוה. נקבע עקרון הקמת המשפחה :"עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב',כ"ד). הנחש גורם להם לאדם וחוה לחטוא ומביא לגרושם ולקללה אשר תלווה את משפחת האדם לנצח. קין רוצח את הבל אחיו. נולד שת. בא תאור עשרת הדורות הראשונים של האנושות. חלוקה לנושאיםניתן לחלק את הפרשה לחלקים הבאים:
העבודה בגן עדן
לאחר מעשה הבריאה, נאמר בפרשת בראשית כי הקב"ה נטע גן בעדן "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר". לאחר בריאת גן עדן, מובא כי הקב"ה ציווה על האדם לעבוד את הגן ולשמור עליו "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אמנם, מכיוון שהיה מדובר בגן אלוהי, המפרשים נחלקו האם אכן היה על האדם לעבוד את הגן כפשט הפסוק או שמדובר רק בתפקיד סמלי שמבטא את היות האדם "צלם אלוהים"[2]: הרמב"ן[3] מפרש כי עצי הגן התקיימו בעצמם ולא היו זקוקים לטיפול לפי שניטעו על ידי הקב"ה וכן הן היו מושקים ממים מקודשים. לשיטתו, מטרת האדם בגן העדן הייתה לזרוע חיטים ותבואה ולעסוק בהן, אך בגן עצמו ובעציו לא היה צורך לעבוד. כמו כן, על האדם היה לשמור על הגן ועל מה שזרע בעצמו. מנגד, הראב"ע[4] מפרש כי תפקיד האדם היה גם לעבוד את הגן עצמו ואת עציו- להשקותם ולשמור עליהם מכל החיות שלא יטנפו אותם. הרס"ג[5] מביא דעה אמצעית כי על אף שלא היה צורך בעבודות חקלאיות של ממש בגן שנברא על ידי הקב"ה- עדיין היה על האדם לאסוף את הפירות מהעצים או לסדר את האדמה. וכן שלא היה צורך לשמור על הגן, אלא הקב"ה ביקש מהאדם שהוא או חווה ינכחו בו. חטא האדמה- טעם העץ כטעם הפריבבריאת עצי השדה, מובאת סתירה בין ציוויו של הקב"ה ובין הנעשה בפועל. בעוד הציווי היה "עץ פרי עשה פרי למינו" כך שהעץ גם עושה פרי וגם פרי בעצמו (עץ פרי), בפועל האדמה הוציאה "עץ עשה פרי" כך שהעץ אמנם עושה פרי, אך הוא עצמו אינו פרי. רש"י מסביר שהבדל זה בין הציווי לבריאה נובע מחטאה של הארץ ששינתה מציוויו של הקב"ה ועל כן כשנתקלל אדם על עוונו- נפרדה גם היא על עוונה ונתקללה. הרב קוק באורות התשובה (ו,ז) מסביר כי אין מדובר כאן בחטא במובן האנושי הרגיל, אלא בפער שבין האידיאל הרוחני והגשמתו בפועל. לדבריו, למרות שבימינו אנו שמחים בעיקר על הגשמת המטרה ולא על הדרך המובילה אליה, מתחילת הבריאה היה ראוי שיהיה "טעם העץ כטעם הפרי" כלומר שגם לפני ההגעה למטרה הרוחנית אליה שואפים ("הפרי") היה אפשר להרגיש את השמחה והעונג כבר בדרך ב"עץ" כך ש"כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה". לדברי הרב קוק, מצב זה הוא מצב זמני בלבד, כאשר לעתיד לבוא נגיע אל האידיאל בו טעם העץ כטעם הפרי "וכל פגם סופו לתיקון- על כן מובטחים אנו בברור שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, ואורחות החיים המעשיים, לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של העולם האידיאלי". מה השתנה לאחר חטא עץ הדעת
חטא עץ הדעת (לפעמים מכונה חטא אדם הראשון) הוא חטאו של האדם הראשון והחטא הראשון שמופיע בתורה. לאחר שנברא אדם, נאמר לו כי הוא יכול לאכול מכל פירות גן עדן אך הוזהר שלא לאכול מפרי עץ הדעת. אמנם, הנחש הצליח להסית את חווה לאכול מפרי העץ ולאחר מכן נתנה גם לאדם לאכול. בעקבות החטא- נגזרה על אדם הראשון מיתה והוא גורש מגן עדן. הרמב"ם חלק א ב מביא שאלה ששלח לו אדם שאמר כי למעשה אדם הראשון הרוויח מחטא עץ הדעת. המקשה הסביר כי מראש כוונת הקב"ה הייתה שלאדם לא תהיה תבונה ויהיה כאחת החיות, אך לאחר שהאדם הימרה את פי ה'- הוא קיבל את הדעת שהיא השלמות הגדולה של האדם. הרמב"ם מסביר כי מראש היתה באדם תבונה- שהרי האדם נברא בצלם אלוהים כאשר צלם זה הוא שכלו ותבונתו של האדם איתם נברא. לפירושו, לאחר אכילת עץ הדעת האדם ירד ממדרגתו ובעוד בתחילה ידע להבחין בין אמת ושקר לאחר החטא הוא ידע רק להבחין בין טוב ורע. הוא מסביר כי ישנם ידיעות שהם ודאיות וברורות לנו מן ההיגיון (כגון שכדור הארץ עגול) והם המושכלות. מנגד, ישנם דברים שאינם נגזרים מההיגיון אלא מהצורך של בני האדם והם המפורסמות[6]. לאחר החטא, האדם כבר לא היה מסוגל להבחין בין טוב ורע באופן ודאי על ידי שימוש בהיגיון, אלא הבחין ביניהם רק מכוח מה שמועיל לבני האדם. הרד"ק[7] מבאר כי אכילת פרי עץ הדעת הולידה באדם את תאוות המשגל שהיא כעץ הדעת "טוב ורע"- טובה כשהיא מותרת ורעה כשהיא אסורה. הוא מוכיח כשיטתו משמו של "עץ הדעת" כאשר "לדעת" הוא כינוי למשכב, וכן מכך שרק לאחר החטא הבחינו אדם וחווה כי הינם עירומים. לשיטתו, גם לפני החטא ידעו אדם וחווה על המשכב[8] אלא שלא הייתה בהם תאווה לכך ורק לאחר האכילה התאוו לכך ולכן התבוששו מהעירום. באופן אחר, הרמב"ן מפרש כי לפני החטא האדם הראשון שמר על מצוות ה' ללא הרהור והתנהג לפי צוויו כשאר הבריאה. אמנם, לאחר האכילה מעץ הדעת האדם קיבל את הבחירה החופשית ולכן נקרא "עץ הדעת" שמכניס באדם את הדעת והרצון החופשי ולכן לאחר האכילה יכל גם שלא לשמוע לקול ה'. הרמב"ן מסביר שבעקבות שינוי זה הקב"ה גם נדרש לגרש את אדם וחווה מגן העדן על מנת שלא יאכלו את עץ החיים ולא הסתפק רק בלצוות עליהם שלא לאוכלו. מנחתו של קין ומנחתו של הבל
מהמתואר בפסוקים נראה כי על אף שקין היה הראשון שניסה להקריב קורבן לה', בפועל דווקא קורבנו של הבל אחיו הוא שהתקבל. התורה מתארת כי "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'" ורק לאחריו "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן", ולבסוף "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה". רש"י הסביר על פי מדרש רבה בראשית רבה כב ה שלמרות שקין הביא ראשון את קורבנו, הוא לא התקבל משום שהוא הביא קורבן מן הגרוע בעוד שהבל הביא קורבן מ"בכורות הצאן". אמנם, קיים קושי בפסוק זה בכך שלא מפורש בפסוקים שקין הביא קורבן גרוע מאחיו (מלבד מה שהתורה כותבת שהבל הביא קורבן משובח), וכן מדברי הקב"ה ניתן ללמוד שיש חטא אחר במעשיו של קין. לאחר שקורבנו של קין לא התקבל, ה' אומר לו כי עליו לשפר את מעשיו ומזהירו כי "לפתח חטאת רובץ". מדברי הקב"ה נשמע שיש חטא במעשהו של קין, וקשה לומר שחטאו היחיד היה בכך שלא הביא קורבן מן המובחר (כאשר הוא בעצמו התנדב להביא את הקורבן). בניגוד לרש"י הרש"ר הירש מסביר שעיקר חטאו של קין נבע ממידות רעות הקשורות לעבודת האדמה. לדבריו, מאז ומעולם מנהיגי ישראל מימות אברהם אבינו ועד משה רבינו היו רועי צאן ולא בכדי. עבודת האדמה גורמת לאדם להפוך למשועבד לאדמה, ועלולה אף לגרום לו להעריץ את כוחות הטבע שבהן תלויה הצלחת שדהו. בניגוד לעבודת השדה, רועה הצאן מתעסק בטיפול רגשי בבעלי החיים ועליו להשתתף בצערם ולדאוג להם. בנוסף, רועה הצאן איננו משועבד לאדמתו וממילא ישנו פחות חשש שהרועה יתגאה בערכו ורכושו. עבודת האדמה השחיתה לבסוף את דרכו של קין ומידותיו, עד שלבסוף אף הובילה אותו לרצוח את אחיו מתוך קנאה. על מנת להימנע מההידרדרות המוסרית בעקבות עבודת האדמה, מסביר הרש"ר הירש כי התורה ציוותה מצוות רבות הקשורות לחקלאות שאמורות להזכיר לאדם כי איננו אדון הארץ. כך מזכירות השכחה והפאה את הצורך להתחשב באחרים, וכן השמיטה והעורלה מזכירות לאדם שאיננו אדון הארץ והוא רק עובד בה מכוח הסכמתו של הקב"ה. יש האומרים שניתן גם לראות הוכחה כשיטת הרש"ר בדברי הקב"ה לקין "לפתח חטאת רובץ" כאשר יש המפרשים "פתח" בתור תחילת עבודת החרישה בקרקע, כך שהחטא כרוך בעבודת האדמה. גם הרב קוק כתב כי חטאו של קין היה רחב יותר מאשר הבאת הקורבן הגרוע, אך באופן שונה מהרש"ר הירש. הרב קוק באורות ישראל ותחייתו [9] משווה בין חטאו של קורח הקובע כי "כל העדה כולם קדושים" לבין מידת קין. לדבריו, יכולתו של קין לרצוח את אחיו זמן קצר לאחר הקרבת הקורבן, מראה כי הרשעה היתה כבר גנוזה בקרבו גם בעת הקרבת הקורבן. בדומה לקורח, גם קין האמין כי ביכולתו להתעלות לקדושה על ידי הבאת הקורבן גם ללא עבודה פנימית מצד עצמו, וציפה כי הקב"ה יענה לקורבנו ללא קשר למעשיו. שירת למך
בפרשת בראשית מתואר כי למך נשא שתי נשים- את עדה ואת צילה. במדרש מובא כי היה מדובר בחלק מנוהג קבוע של אנשי דור המבול שיצרו מודל נישואים מעוות. לפירוש המדרש, עדה הייתה מיועדת ללדת ילדים ולכן לא היה חי עמה והיא התנהגה כאלמנה בחיי בעלה, ואילו צלה שתתה כוס של עיקרין כדי שלא תתעבר ותביא ילדים ואיתה חי למך. לאחר שכותבת התורה כי למך לקח לו שתי נשים ואת בניו שנולדו לו מהם, מובאים מספר פסוקים קשים להבנה: "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה". רש"י מבאר על פי כי מטרת דבריו של למך היא להתחנן לחזור אליו לאחר שנטשו אותו. לפירושו, הנסמך על מדרש תנחומא, למך היה עיוור והרג בשוגג את קין לאחר שחשב אותו לחיה ואת בנו תובל קין לאחר שספק את ידיו מרוב צער על הרג קין. בניגוד לרש"י שראה את דבריו של למך כתחנון לנשותיו שיחזרו אליו, יש שפירשו כי למך התפאר בכוחו בשירה זו ובכך שהרג אדם. המלבי"ם מסביר כי למך קרא לנשותיו להישמע לו "אל תמרו את פי כי איש אחד ועשה לי פצע והרגתי אותו... והרגתי גם את ילדו, ולא היה מי שיקום כנגדי ויבקש דמם מידי, כי אין משפט נגדי בארץ, כי זרועי רמה". ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה
ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה |
| דבר בעיתו |
 העקידה הייתה "עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". לפי המסורת במקום בו נמצאת אבן השתיה. לאחר ניסוי אברהם הוא זוכה להבטחה האלוקית על עתיד עם ישראל. הוא שב לחברון ולפי המפרשים, כאשר שרה אימנו שמעה מה שקרה "פרחה נשמתה". הפרשה לאחריה פרשת חיי שרה מספרת על מות שרה. סיפור העקידה  התורה מתארת שאברהם נצטווה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אברהם הזדרז והשכים בבוקר וחבש בעצמו את חמורו (וכפי שדורשים חז"ל שהאהבה מקלקלת את השורה). הוא לקח עמו את שני נעריו שהיו לפי המדרש ישמעאל ואליעזר. ביום השלישי הגיעו להר המוריה, ושם רואים אברהם ויצחק לפי המדרש (מובא ברש"י)"ענן קשור על ההר", והם מבינים שזה המקום. הם משאירים את שני הנערים עם החמור ועולים לבדם. בדרך שואל יצחק את אברהם "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?", ואברהם עונה לו "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי", ולמרות שיצחק הבין את התשובה שהיא "ואם אין שה, לעולה בני (רש"י)", הם הולכים יחדיו - בלב שווה. כשהם מגיעים עוקד (קושר) אברהם את יצחק בנו למזבח ומכין את המאכלת לשחוט את בנו,ואז קורא מלאך ה' אליו "אברהם אברהם אל תשלח ידך מאומה ואל תעש לו מאומה". אברהם מסתכל ומוצא איל אחר נאחז בסבך בקרניו (וזה אחד הרמזים לשופר, שהוא מזכיר את אילו של יצחק). אברהם מקריב אותו במקום יצחק, ומובא מדרש ברש"י: "על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יה"ר שתהא זו כאלו היא עשויה בבני כאלו בני שחוט כאלו דמו זרוק כאלו בני מופשט כאלו הוא נקטר ונעשה דשן". בעקבות עמידת אברהם בניסיון מבטיח לו ה': "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".[1] מורשתו של אברהםחז"ל דנים בשאלה מדוע אברהם אבינו נבחר לעמוד בנסיון כה קשה. במדרש תנחומא לפרשת וירא נאמר: "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם, זהו שאמר הכתוב, "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים י"א,ה'). הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחתו על פרשת וירא בשנת תשס"ח בישיבת הכותל בירושלים בוחן : מה היה הנסיון בעקדת יצחק ?. מה הייתה גדולתו המיוחדת של אברהם אבינו שהסכים לשחוט את בנו ? הרי הרבה יהודים מסרו את עצמם ואת בניהם למיתה על קידוש השם לדורות, ואם כן, מה המיוחד במה שעשה אברהם ? לקושייה העתיקה, מדוע אברהם לא הרהר אחרי הציווי של הקב"ה, מובא תרוץ מפי רבי חיים מוולוז'ין תק"ט (1749) - תקפ"א ()1821 מחשובי תלמידיו של הגאון מווילנה, אשר פירש את הפסוק מספר משלי:" מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק; אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו." (כ',ז'). הרב מוולוז'ין כותב: "כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגן - לבניו אחריו המה כטבע מוטבע". לאחר שאברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות מכבשן האש באור כשדים עד עקידת יצחק בהר המוריה ולא הרהר במידותיו של הקב"ה". הר נבנצל מוסיף הכח של היהודים למסור עצמם למיתה על קידוש השם הוא "ירושה" מאברהם אבינו. הוא ממחיש זו מדוגמא שהביא [[רבי חיים לייב שמואלביץ תרס"ב (1901)- תשל"ח] (1979) שהיה ראש ישיבת מיר אשר חי המאה שנה אחריו במסכת גיטין מסופר על מעשה "חנה ושבעה בניה אשר נהרגו לפני הקיסר היות וסרבו להשתחוות לצלם. כאשר הגיע תורו של בנה האחרון, השביעי, מצטטת הגמרה את האם:"אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות " (נ"ז,ב'). מסביר הרב שמואלביץ מה התכוונה חנה לומר:"ראה כמה עמוק הוא הרושם שעשתה העקדה שלך בנפשות ישראל ! הנה מכח העקידה שלך, הצלחתי להגיע עד לעקידה של שבעה מזבחות". העקידה גרמה לאברהם אבינו להוריש את תכונת המסירות-נפש לכל זרעו אחריו [2]בניגוד לשאר תשעת הנסיונות. בני הפליגשיםלאחר העקידה מובאת עוד פרשייה קצרה בה מסופר כי מילכה ילדה אף היא בנים לנחור, וכי פילגשו ראומה ילדה אף היא את הנזכרים בשמותיהם. אמנם לא ממש בור למה לסיים את האירוע הנשגב בסיפור מדרגה שנייה? תמיהה זו בולטת עוד יותר ביום השני של ראש השנה, שם יש עניין מיוחד לקרוא על העקדה, שהיא אחד מסמלי היום. יש בפרשת העקידה פסוקים כדי הצורך לחמשת הקרואים לתורה ביום זה. צריך היה לכאורה לסיים ב"וישב אברהם בבאר שבע". למה אנו שבים מבית הכנסת ביום משמעותי זה עם טבח, גחם, תחש ומעכה? רש"י מסביר שעיקרו של תיאור זה בא בשביל המילים "ובתואל ילד את רבקה", ושמשפחתו של אברהם כוללת גם את צאצאי נחור ושיש ממי לקחת אישה ליצחק. אבל את כל זה אפשר היה לדחות לפרשת חיי שרה, אשר בה מציגה רבקה את עצמה לפני עבד אברהם באופן ברור העונה על המבוקשת בעבור יצחק: "בת בתואל אנוכי, בן מִלכה אשר ילדה לנחור". ייתכן יש כאן כוונה להדגיש שאברהם, אשר התעלה למעלה האמונית הגבוהה ביותר של בן אנוש, עדיין נשאר מחויב גם כלפי טבח, גחם, תחש ומעכה. וכן פירש הרש"ר הירש כי גם לאחר שאברהם ויצחק התעלו בהר המוריה, עדיין "שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה, והולכים עמם יחדיו" בניגוד לאנשים אחרים שהיו עלולים לאבד כל עניין בחיים הארציים הרגילים ובבני האדם הארציים הרגילים לאחר התרוממות רוחנית כה גדולה. הערות שולייםקישורים חיצוניים
|