ספר עזרא

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

ספר עזרא הוא הספר העשירי מספרי ה"כתובים", המתאר את קורותיו ופועלו של עזרא הסופר ושיבת ציון לאחר גלות בבל. במקור, כולל ספר עזרא גם את ספר נחמיה. הספר נכתב על ידי עזרא עצמו (בבלי בבא בתרא טו א). בניגוד לרוב שאר ספרי התנ"ך, חלקים ניכרים מן הספר נכתבו בשפה הארמית. הספר כולל עשרה פרקים (יחד עם נחמיה הספר מכיל עשרים ושלושה פרקים).

תוכן הספר[edit]

הספר פותח בהצהרת כורש הקוראת ליהודים לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, ועלייתו של ששבצר עם חלק מבני הגולה וכלי הקודש. בהמשך, מתוארת עלייתו של זרובבל בן שאלתיאל. העולים עם זרובלל החלו בבניית המקדש, אולם סבלו מהפרעותיהם של העמים השכנים, ואף נשלחו כתבי שטנה למלך ארתחששתא, ועבודות הבניה הופסקו. רק בימי דריוש הושלמה הבניה. לאחר מכן עלה עזרא מבבל והחל בשיקום הרוחני של העולים.

הצהרת כורש[edit]

כורש מלך פרס מצליח לכבוש את מלכות בבל והפסוק מתאר כי ה' העיר את רוחו והוביל אותו להעביר קול ולהכריז על הענקת רישיון להקמה מחודשת של בית המקדש לקב"ה בירושלים. בפסוק נרמז כי הצהרה זו גם התאימה לנבאותו של ירמיהו (ירמיהו כט י) שנשלחה לגולים כי לאחר שבעים שנה הקב"ה ישיב את עם ישראל לארצו.

ההצהרה פותחת בקריאה "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִם". כחלק מהענקת הרישיון לבניית בית המקדש, כורש גם מאפשר ליהודים לעלות לירושלים וכן מאפשר ואף מעודד אנשים לתרום לעולים אשר רוצים לבוא ולבנות את בית המקדש.

כתגובה להצהרה, ראשי האבות של יהודה ובנימין, ובראשם ששבצר, יחד עם הכהנים והלווים עלו לבנות את בית המקדש, כאשר האנשים מסביבם תרמו להם כסף וזהב ואף כורש העניק להם את כלי בית ה' אשר גלו בימי נבוכדנאצר. חזרת הכלים מבטאת גם היא השלמה לנבואת ירמיהו, כאשר בעוד ירמיהו מטיח בעם כי למרות נביאי השקר הגלות תבוא וכל כלי המקדש יגלו (ירמיהו כז כב) חזרתם של כלי המקדש מבטאת את הכיוון ההפוך ואת הגאולה.

בניית המזבח וההיכל[edit]

לאחר שהעם עלה לישראל, הם התאספו בחודש תשרי, ובראשם המנהיג הדתי יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול והמנהיג המדיני זרובבל בן שאלתיאל ובנו מחדש את המזבח "וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים". בניית המזבח נעשתה אף לפני בניית הבית כמו שנקבע בהלכה כי "מקריבין אף על פי שאין בית". הכהנים מקריבים על המזבח את קורבנות חג הסוכות יחד עם שאר קורבנות החגים. הכתוב מסביר כי העם הזדרז בבניית המזבח עוד קודם לבניית הבית משום ש"באימה עליהם מעמי הארצות". יש שהסבירו פסוק זה שהעם מיהרו לבנות את המזבח להקריב בו לה' ולשאול ממנו עזרה בעת הבאת הקרבנות (מצודות דוד), ויש שהסבירו כי העם רצו להראות לעמי הארצות שאין הם רוצים למרוד במלך אלא רק להקריב קורבנות באופן דתי (רש"י).

שנה לאחר הקמת המזבח, בחודש אייר[1] התחילה המלאכה לבניית היכל בית המקדש עצמו. בפסוקים מתואר כי העם רצה להביא ארזים מהלבנון לבניית הבית בדומה לבניין שבנה שלמה המלך, ותחילת ייסוד ההיכל לוותה בשירי הלל לקב"ה יחד עם הכהנים הלבושים בבגדי הכהונה וכן בלווים המשוררים ומנגנים.

אמנם, יחד עם השמחה, מובא כי הזקנים אשר ראו את הבית הראשון בכו כאשר ראו את הבית השני, כאשר בכי זה אף עלה על קולות השמחה "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל". ככל הנראה הזקנים שראו את בית המקדש בכו או מפני שלא היה מפואר כמו הבית הראשון, או משום שנבנה רק באישור כורש ולא על ידי עם עצמאי בארצו (מלבי"ם). בכי העם על דלות הבית השני בהשוואה לפאר שהיה בבית המקדש הראשון מובא גם בספר חגי שם הנביא מחזק את העם ואת מנהיגיו ומסביר כי הכסף והזהב ממילא שייכים כולם לה' וכי ה' עם העם גם בבית פחות מפואר.

כתב השטנה וביטול הבנייה[edit]

לאחר שהתחילה בניית ההיכל פנו אל היהודים השומרונים תושבי המקום (צרי יהודה ובנימין), הגויים אשר סנחריב הושיב בישראל לאחר הגלות וביקשו להצטרף אל בניית בית המקדש ולעבודת ה'. המפרשים מסבירים כי כוונת הצרים הייתה להתחבר אל עבודת המקדש ובכך להפריע ולבטל אותה כאשר ימצאו תירוץ להפסיק את העבודה. זרובבל ויהושע מסרבים להצעתם ואומרים כי הם יבנו לבד את הבית כפי שציווה כורש. המלבי"ם מפרש כי צרי יהודה ובנימין היו עובדים בשיתוף גם את הקב"ה וגם את העבודה הזרה, ולכן סירבו ראשי העם לצרף אותם לבניית בית המקדש.

לאחר שסורבו להצטרף לבניית בית המקדש, החלו צרי יהודה ובנימין לנסות להפריע לבנייה. הם הבהילו את העם ואף שכרו יועצים שיעזרו להם כיצד יוכלו לטעון למלך כנגד היהודים ולגרום לו לבטל את הבנייה. לבסוף, שלחו למלך הפרסי ארתחשסתא אגרת כתב שטנה על יושבי יהודה וירושלים ובה טענו כי היהודים מתכננים להפסיק להעלות מס למלך וכי שבניית המקדש היא רק חלק מתכנית היהודים למרוד באימפריה הפרסית כמו שקרה בעבר כאשר ירושלים מרדה באימפריות שמשלו בה.

האיגרת עשתה את פעולתה והמלך הורה על הפסקת בניית בית המקדש.

החזרת הבנייה[edit]

זמן רב לאחר הפסקת בניית בית המקדש, בשנת שתיים לדריוש המלך, התנבאו חגי וזכריה וקראו לעם להמשיך את בניית בית המקדש. אמנם, אל הבונים הגיע תתני שהיה הפחה האזורי של "עבר הנהר" שבו כלולה גם ארץ ישראל‏[2]. תתני, יחד עם שתר, בוזני וחבריהם שאלו את הבונים מי נתן להם אישור לבנות את ההיכל ולשכלל את החומה וכן ביקשו לדעת את שמותיהם של הבונים. המלבי"ם מפרש כי תתני לא היה צורר ולא רצה דווקא להרע ליהודים, אלא רק עשה את עבודתו נאמנה ורצה לדעת מי נתן אישור בנייה ליהודים כי הוא כבר הספיק לשכוח את הכרזת כורש שהתרחשה כ18 שנים קודם לכן.

הכתוב מתאר כי "עין האלוהים" הייתה על היהודים ושמרה עליהם ויחד עם הבטחת הנביאים העם לא הפסיקו בבניית הבית והחומות עד שתתני וחבריו כתבו אגרת שטנה אל דריוש המלך‏[3]. באגרת, פורשים תתני וחבריו את המעשה שהיה וכן מביאים את תשובתם של העם בכך שהם עבדיו של אלוהי השמים והארץ ובונים בית לשמו אשר היה בנוי לפני שנים רבות ונבנה על ידי מלך גדול (שלמה). והם ממשיכים ומתארים כי לאחר שהכעיסו אבותיהם את אלוהי השמים הם ניתנו ביד נבוכדנצר מלך בבל שהחריב את הבית והגלה את העם אך לאחר מכן הגיעה הכרזתו של כורש בה הוא נתן רשות לעם לבנות מחדש את בית המקדש ואף החזיר להם את כלי בית המקדש אשר נלקחו בידי נבוכדנצר והעמיד את ששבצר לעמוד בראש הבניה. לאחר שציטט את דברי העם, תתני מבקש מהמלך כי ילך לבית הגנזים ויבדוק האם אכן ניתן צו כזה מאת המלך כורש ויעדכן אותם מה לעשות.

חנוכת הבית[edit]

לאחר שדריוש קיבל את המכתב מתתני, הוא הלך לבדוק באחמתא‏[4] בבית הספרים ושם אכן מצא את אישורו של כורש לבניית הבית‏[5]. בעקבות מציאת הצו, דריוש מצווה על תתני וחבריו להתרחק ממקום הבניה ולהניח ליהודים לבנות את בית המקדש. דריוש אף הוסיף בעקבות הצו של כורש כיתתני יממן את הוצאות הבנייה והקורבנות של העם על פי בקשת הכהנים בכל יום מהמיסים אותם הוא גובה כפחה האזורי, ודרש שיקריבו קורבנות לאלוהי השמיים לחיי המלך (דריוש) ובניו. בסיום הצו דריוש מזהיר כי כל מי שיפר את דבריו יתלה על עץ וביתו ייחרב וכן פונה בתפילה כי אלוהי השמיים יעצור ויפגע בכל מי שינסה לחבל בביתו בירושלים.

תתני קיבל את האגרת של דריוש וקיים את הנאמר בה והעם המשיכו בבניה תחת נבואתם של חגי וזכריה עד שהבית הושלם ארבע שנים לאחר מכן ביום ג' באדר בשנת שש לדריוש. לאחר הבנייה ערכו העם חנוכת בית גדולה בה הקריבו קורבנות רבים וכן 12 צפירי עיזים לחטאת כנגד שנים עשר שבטי ישראל‏[6] ועבודת בית המקדש התחילה כסדרה עם הקמת סדרים לכהנים ולווים. הכתוב מתאר כי לאחר מכן העם חגג גם את חג הפסח בו אף שחטו קורבנות למען העם ששב מן הגולה וחגגו בשמחה על החזרת העבודה לבית המקדש.

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים

  1. ייתכן ובחרו בחודש זה בדומה לשלמה המלך שגם התחיל את בניית בית המקדש בחודש זיו- חודש אייר כמובא במלכים א' פרק ו'
  2. בתרגום יונתן בן עוזיאל על מגילת אסתר ה,י מובא כי תתני היה אביה של זרש- אשתו של המן
  3. ייתכן ויש בכך רמז לנבואה שהתנבא זכריה (זכריה ג,ט) כי הקב"ה עתיד לשמור על האבן בה יבנו את בית המקדש "על אבן אחת שבעה עינים". וכפי שפירש שם רש"י:כי הנה האבן - יסוד הבית אשר יסדתם בימי כורש , ובטלו על ידיכם... שם עיני הקב"ה
  4. רש"י ומפרשים נוספים הסבירו כי מדובר בכד (מלשון "חמת") שבתוכו נמצאה האגרת, אמנם במחקר נמצא כי אחמתא הייתה עיר פרסית גדולה שבתוכה שמרו את הגנזים
  5. אישורו של כורש כאן שונה מההכרזה המובאת בפרק א' בספר. כפי שנאמר שם, יחד עם ההכרזה שהכריז כורש ("העביר קול בכל מלכותו") וכתובה שם, כורש גם כתב את דבריו כצו מעשי יותר ("וגם במכתב") וניתן לשער כי זהו הצו אותו מצא דריוש
  6. מדובר במספר סמלי שמבטא את הקשר לשאר חלקי העם על אף שרוב השבטים לא היו כלל בארץ