שלום וברוכים הבאים. זהו עמוד הבית של ויקישיבה - פרוייקט האנציקלופדיה למושגי תורה ויהדות של אתר ישיבה מיסודה של קרית הישיבה בבית אל. עד כה נכתבו 24,137 ערכים בפרוייקט ויקישיבה.
ויקישיבה נכתבת ונערכת ע"י הגולשים וגם אתם יכולים לכתוב, להוסיף ולתקן ערכים בוויקישיבה,
רוצים לדעת איך? פשוט! עיינו כאן!
נא לעיין בויקישיבה:עקרונות עריכה לפני שמתחילים לערוך עמודים באתר.
בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן - פרוייקט השו"ת, ויקישיבה יצרה תבנית לקישור ציוני מקורות מאתר ויקישיבה לעמוד המכיל את הטקסט במקורו מתוך אתר "פרוייקט השו"ת". נשמח לכל עזרה של הגולשים בעדכון ערכים קיימים ובשימוש בתבנית לערכים חדשים.
מסיבה מדרגות לולייניות העולות בסיבוב - או עליה לוליינית העולה בסיבוב - שדרכם עלו לגג התאים, לעליית ההיכל ולגגו. קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית... להמשך הערך
הרש"ר הירש מפרש את החשיבות בהקפדה על חיבור חודש האביב לפסח בכך שחודשי השנה היהודיים בכוונה קשורים לתאריכים היסטוריים וגם לעונות השנה. לדבריו, התורה מתנגדת לכל פולחן טבע ולכן מדגישה את החיבור שיש בין הטבע לקב"ה בכך שהטבע הוא חלק ממנו. החיבור בין התאריך ההיסטורי של היציאה ממצרים יחד עם חודש האביב מסמל כי "האל שנשימת האביב שלנו מעוררת את הטבע מקיפאון המוות של החורף - הוא הוא האל שמילט אותנו מן המוות ומן השעבוד והעניק לנו חיים וחירות". ועיין עוד בערך חודש ניסן.
פרשת צו היא הפרשה השנייה של ספר ויקרא. החלק הראשון של הפרשה עוסק בדיני הקורבנות יחד עם איסור אכילת קדשים בטומאה ואכילת חלב ודם, החלק השני של הפרשה עוסק בשמונת ימי המילואים ובהכשרת אהרון ובניו לשרת ככהנים. ברוב השנים נקראת הפרשה בשבת הגדול.
תוכן הפרשה
לפרשה שני חלקים: החלק הראשון ממשיך את פרשת ויקרא ועוסק בדיני הקרבנות - לאחר שפרשת ויקרא פירטה את תהליך ההקרבה, מפרטת פרשת צו את דיני הבשר לאחר ההקרבה:
העולה - נשרפת על המזבח כל הלילה, ובבוקר מפונה האפר אל מחוץ למחנה. עורה של העולה מוענק לכהן המקריב אותה.
המנחה - הכהן קומץ ממנה, ומקריב את הקומץ ואת הלבונה שעל המנחה. שאר המנחה נאכלת לכהנים. בנוסף מצוה ה' את משה על קרבן חדש: מנחת חביתין, שצריך כהן גדול להביא מדי יום. מנחה זו לא נאכלת, אלא מוקטרת כולה על המזבח.
החטאת - נאכלת בחצר אוהל מועד (ובבית המקדש - לפנים מן הקלעים) על ידי זכרי הכהונה בלבד.
האשם - כחטאת, נאכל בחצר על ידי הכהנים.
שלמים - מחולקים לשלמי תודה, הנאכלים ליום ולילה בלבד, וטעונים הבאת ארבעים חלות, ולשלמי נדר או נדבה, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד. הנותר ביום השלישי ישרף באש. את השלמים אוכלים הבעלים - מלבד החזה והשוק, המוענקים לכהן המקריב.
ציוויים נוספים: איסור אכילת קדשים בטומאה, איסור אכילת חלב ודם.
חלקה השני של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים, ובתהליך שעברו אהרן ובניו כדי להכשיר אותם לשמש ככהנים במשכן.
בתחילת הפרשה, התורה מבארת באריכות את מצוות תרומת הדשן. הכהן מצווה לקחת בבוקר את האפר שנותר במזבח משריפת הקורבנות של הלילה ולפנות אותו לצד המזבח.
ספר החינוך מסביר שמטרת המצווה היא להגדיל את כבוד הבית ולנקותו. כאשר מפנים את הדשן יהיה מקום לעוד אש במזבח והאש תדלק טוב יותר. אך, למרות שהפעולה לנקות את המזבח היא הכרחית, עדיין לא מובן מדוע התורה כה מפרטת במצווה זו.
הרב קוק בעולת ראי"ה מסביר שעבודת פינוי הדשן מבטאת מסר חשוב לחיינו. אש המזבח מסמלת את הקדושה האלוקית היורדת משמיים. בדומה לקדושה, האש היא רוחנית, ואי אפשר לגעת בה וממילא קשה יותר להתחבר אליה באופן מלא בעולמנו הגשמי. בתרומת הדשן, הכהן יכול לגעת באפר היוצא מהאש, ולמעשה ככה הוא יכול להתחבר אליה. תרומת הדשן מסמלת לנו שגם אם קשה לנו להתחבר אל אש הקודש, ניתן עדיין להתחבר לקדושה על ידי התנהגות בדרך הקדושה, גם בדברים שהם עצמם אינם קודש.
שבעת ימי המילואים הם הימים בהם חנכו את המשכן וכליו וכן את אהרון ובניו לעבודת המשכן, ובהם קידשו ו"מילאו את ידם" של הכהנים ומכאן מקור שמם. במהלך שבעת הימים משה עשה טקס קבוע במהלכו רחץ את אהרון ובניו ומשח אותם בשמן המשחה, היזה מן דם הקורבנות ומן השמן על המשכן וכליו. בכל יום משבעת הימים הוקרבו שלושה קורבנות- 1. פר חטאת 2. איל לעולה 3. איל המילואים יחד עם שלושה מיני לחם כדין קורבן תודה. הרש"ר הירש פירש קורבנות אלו בצורה אלגורית והסביר כי הפר מסמל את המשרה והעבודה המוטלת על הכהנים העובדים והם מוגדרים כאיל ההולך לפני הצאן ומנהיג אותו ואילו איל המילואים מסמל את מתנות הכהונה שהכהנים עתידים לקבל בתנאי שיעשו את עבודתם נאמנה.
איל המילואים
אהרון ובניו סמכו ידיהם על האיל ומשה שחטו ולקח מדמו. את הדם הוא נתן על תנוך האוזן הימנית, על בוהן היד הימנית ועל בוהן רגלם הימנית של הכהנים, קודם אהרון ואז בניו ואת שאר הדם זרק על המזבח. לאחר המכן משה שם על כפי אהרון ובניו את חלקי הקורבן יחד עם לחמי התודה והניף אותם יחד איתם. משה הניף לבדו את החזה ולאחר מכן היזה מן השמן והדם על אהרון ובניו ועל בגדיהם.
הרש"ר הירששמות כט כ כחלק מהסברו על תהליך המילואים כתהליך המיועד לקשר את הכהנים לעבודתם הציבורית, מסביר כי גם שלושת מקומות מתן הדם אלו קשורים לביטול הקיום האנוכי של הכהנים. לפירושו, התנוך מסמל את הקליטה הרוחנית של הכהנים והיד מסמלת את פועלם המעשי והרגל את שאיפת ההתקדמות שלהם. בשלושת תחומים אלו על הכהנים להשקיע למען הציבור ולהזדהות עם צרכי הציבור ולהתמסר למענם[1].
תאריך שבעת ימי המילואים
חז"ל ספרי במדבר מד, וכן רש"י ויקרא ט א, פירשו כי שבעת ימי המילואים החלו בתאריך כ"ג אדר והסתיימו ביום א' בניסן בו גם הוקם המשכן. לפי שיטתם, בכל שבעת ימי המילואים היה משה מקים ומפרק את המשכן ורק ביום השמיני הקים משה את המשכן בפעם הסופית ולא פירקו בשנית כמו שנאמר בפסוק "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, ממנו משמע כי משה הקימו בכל יום.
מנגד, האבן עזרא מפרש כי שבעת ימי המילואים החלו ביום א' בניסן, כפי שנאמר בפסוק "באחד לחודש הוקם המשכן" ורק ביום ח' ניסן הוקם המשכן במלואת ימי המילואים. האבן עזרא מחזק את שיטתו בכך שעל אף הפירוט הרב של המלאכות שנעשו בימי המילואים, לא מוזכר בפסוקים כי משה פירק והרכיב את המשכן בכל יום. כמו כן, הוא מקשה כי במידה ומשה פירק את המשכן בכל יום, כיצד הצטוו הכהנים לשבת בפתח אוהל מועד בכל שבעת הימים בעוד האוהל מפורק ולא קיים פתח אוהל מועד. הרמב"ן מתייחס לקושי זה ומפרש כי משה היה מפרק ומקים את המשכן מיד בעלות השחר על מנת שיהיה פתח אוהל מועד בו יישבו הכהנים בצורה קבועה גם ביום וגם בלילה[2].
↑תהליך דומה מתרחש גם בטהרת המצורע וגם שם מפרש הרש"ר הירש כי מדובר בתהליך בו המצורע עולה למעלה גבוהה ו"קם לתחיה" ברוחו, מעשיו ושאיפותיו בדומה לתהליך שעברו אהרון ובניו
↑אמנם, לשיטת חז"ל כי הציווי הוא רק להישאר בפתח מועד בעת העבודה אין בכך קושי
ברכת האילנות היא ברכה הנאמרת פעם בשנה כאשר האדם רואה אילנות מלבלבים. הברכה היא שבח על התחדשות הבריאה ועל ההנאה הנגזרת לאדם ממנה, ועל כן מברכים ברכה זו רק פעם בשנה. זמן הברכה הינו בכל תקופת הלבלוב אך המנהג לברך בימי חודש ניסן ובעיקר בתחילתו.
ניתן לברך רק על פריחת האילן בהתחדשותו, מי שרואה אילן שפירותיו הספיקו לגדול לא יברך עליהם
מקור ונוסח
בגמרא בברכות מובאים דברי רב יהודה האומר שמי שיוצא ביומי ניסן ורואה אילנות מלבלבים עליו לברך:
אמר רב יהודה: האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר: בָּרוּךְ שֶׁלֹּא חִסַּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לְהַתנּאוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם
ברכה זו נפסקה להלכה בראשונים ובשו"ע פסק שיש לאומרה בשם ומלכות כך שנוסח הברכה להלכה:"בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לְהַנּוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". יש שנהגו לומר לפני הברכה סדר "לשם ייחוד" ולאחריה פרקי תהילים תהלים קכב א ותהלים קכח א.
טעם הברכה
הרא"ה [1] הסביר שטעם הברכה הוא לשבח את הקב"ה על ההתחדשות שבעצים שהיו יבשים ועתה הם פורחים. ערוך השולחןאורח חיים רכו א כתב שהברכה לה' היא על ההנאות שמגיעות לאדם על אף שהן לא נצרכות לו. האדם מברך על הנאות שאינן הכרחיות כמו פירות האילנות שנועדו רק ליהנות בהן בני אדם.
טעם נוסף נמצא בדברי המקובלים שאמרו כי ברכה זו היא תיקון לנשמות נפטרים שהתגלגלה נשמתם בעצי השדה ובעשבים, ובזמן הברכה צריך לבקש רחמים על נשמתם.
הלכות שונות
זמן הברכה לכתחילה הוא מראש חודש ניסן, אך אין הדבר מעכב וניתן לברך את הברכה בכל זמן בשנה בו נראית הפריחה בעצים אף לאחר חודש ניסן וכן בחודשים לפניו. אמנם, את הברכה ניתן לברך רק פעם אחת בשנה משנה ברורה רכו א. מכיוון שהברכה תלויה בלבלוב ולא בזמן מסוים, אין הברכה מוגדרת כמצווה שהזמן גרמה וגם נשים חייבות בברכתה, אמנם יש שכתבו שמחמת הספק עדיף שנשים לא יברכו וכן פסק הרב מרדכי אליהו[2].
את ברכת האילנות יש לברך על "אילני דקא מלבלבי", נחלקו הפוסקים האם יש לברך דווקא על פרחים שפורחים על העץ או שניתן לברך גם לאחר שכבר יצאו פירות. המשנה ברורה משנה ברורה רכו ד פסק שלכתחילה יש לברך על פרחים אך ניתן לברך כל זמן שהפירות עדיין קטנים. כמו כן, את הברכה יש לברך דווקא על אילנות פרי ולא ניתן לברך על עצי סרק. במידה ובירך בטעות על עצי סרק, נחלקו הפוסקים האם עליו לחזור ולברך או לאו[3]
יש מן הפוסקים שכתבו שראוי להדר ולברך על שני עצים[4], אך רוב הפוסקים כתבו שאין בכך עיכוב להלכה.
זמן הברכה
מדברי הגמרא משמע שזמן הברכה הוא דווקא בימי ניסן, אך הריטב"א ראש השנה יא א כתב שיומי ניסן הם רק דוגמא, ולמעשה ניתן לברך בכל מקום לפי מה שמלבלב. כשיטת הריטב"א פסק הבאר היטב וכן רוב הפוסקים כולל המשנ"ב משנה ברורה רכו א. יש המדייקים דבר זה מדברי השו"ע עצמו שכתב שאחרי שהפירות כבר גדלו אין לברך- משמע שסובר שניתן לברך גם לאחר חודש ניסן משום שלא סביר שהפירות יגדלו קודם לכן [5].
על אף שמעיקר הדין ניתן לברך גם לפני או אחרי חודש ניסן, המקובלים כתבו שלכתחילה עדיף לברך בחודש ניסן משום שהברכה יוצרת תיקונים גדולים הנעשים רק בחודש ניסן [6]. יש האומרים שהמברך ברכת האילנות לאחר שעבר ניסן אינו יכול לברך בשם ומלכות [7].
מכיוון שיש מחלוקת האם ניתן לברך קודם לראש חודש ניסן, גם מי שרואה עץ מלבלב לפני חודש ניסן, עדיף שיחכה לחודש ניסן על מנת לצאת ידי חובת כל הדעות ואין חל כאן דין של זריזין מקדימין למצוות. המנהג הרווח בימינו הוא לברך ברכת האילנות לאחר תפילת שחרית של ר"ח ניסן ועדיף לברך ברכה זו בציבור משום ברוב עם הדרת מלך.
לכל השיטות ניתן לברך את ברכת האילנות בלילה כל עוד רואה את האילנות כראוי[8].
בחצי הכדור הדרומי של כדור הארץ (דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה ועוד) מברכים ברכת האילנות בתשרי, שהוא תחילת האביב שם. אך אם בירך ברכת האילנות בחודש ניסן ונסע בחודש אייר למדינות אלו – אינו מברך שנית בתשרי, כי ברכה זו מברכים פעם בשנה על כללות הבריאה.
פירות ועלים
מכיוון שיש צורך לברך על ההתחדשות הטבעית של הפרי, צריך לברך רק במידה וכבר רואה את הפרח ואם רואה רק עלים לא יברך אורח חיים רכו א. את הברכה יש לברך דווקא על עצי פרי ולא רק עצי סרק. לכתחילה יש המהדרים לברך ברכת האילנות על שני עצים ויש המעדיפים ששני העצים יהיו משני זנים שונים, אך אין הדבר מעכב.
המרדכיברכות קמח כתב שבמידה וכבר גדלו הפירות לא נחשב כבר שרואה את ההתחדשות ולא יכול לברך, אך הטוראורח חיים רכו כתב שניתן לברך כל עוד הפירות לא גדלו. הב"ח חידש שאין מחלוקת בין הטור והמרדכי אלא שמדובר בשני מקרים- אם כבר ראה את האילן קודם לכן בלי פירות, אינו רשאי לברך לאחר מכן כשיש עליו פירות כדברי הטור. מאידך, אם מדובר באילן שעדיין לא ראה וכעת יש עליו פירות- רשאי לברך עליו כדברי המרדכי וכן נפסק בדברי המשנ"ב כחילוק הב"ח.
ברכה מחוץ לעיר
מכיוון שלשון הגמרא היא "האי מאן דנפיק ביומי ניסן" כך שמדובר על מי שיוצא בימי ניסן, יש שכתבו שראוי לברך את ברכת האילנות מחוץ לעיר. אמנם, רוב הפוסקים כתבו שהגמרא לא כתבה שיש לצאת בדווקא ואין לדייק שיש עדיפות לצאת מחוץ לעיר ולברך. הרב חיים פלאג'י התייחס לשאלה זו מועד לכל חי א, ז והביא כי המנהג בקושתא שלא לחוש ליציאה מהעיר וכדבריו "רבני אלפין מברכים בעד החלון בהיותם בביתם, ואינם זזין ממקומם ועומדים ומברכים, ואפילו שאינם זקנים והם גבורי כח, אינם אומרים נצא לשדה ונברך. ומנהג עט"ר מז"ה הי"ם הגדול לברך בחצרו שהיה לו אילנות".
חיוב נשים בברכה
את ברכת האילנות ניתן לברך רק בזמן הפריחה והלבלוב ולכן על פי הכלל הפוטר נשים ממצוות שהזמן גרמא היו אמורות הנשים להיפטר ממצווה זו. אבל, יש הסוברים שברכת האילנות איננה מוגדרת כמצווה שהזמן גרמה משום שהמצווה איננה תלויה בזמן אלא היא ברכה על ההתחדשות הטבעית בכל זמן שתתרחש. ראיה לדבר ניתן למצוא במצוות ביכורים. למרות שניתן להביא את הביכורים לבית המקדש רק עד לחנוכה, עדיין הנשים היו מביאות ביכורים. הסיבה לכך היא משום שמעיקר הדין ניתן להביא ביכורים כל השנה, וממילא איננה תלויה בזמן מסוים, אלא שרק עד חנוכה ניתן היה להשיג פירות מגילה כ ב.
מאידך, יש הסוברים שיש לחלק בין מצוות הבאת הביכורים לברכת האילנות ולכן אין נשים חייבות בברכת האילנות הרב מרדכי אליהו שו"ת הרב הראשי סימן יח שאלה יב. להלכה, נשים הנוהגות כמנהג אשכנז מברכות בכל מקרה על מצוות עשה שהזמן גמרא, ולפי הרב עובדיה יוסף גם נשים הנוהגות כמנהג ספרד יברכו על ברכת האילנות ילקוט יוסף הלכות ברכות אך הרב מרדכי אליהו פסק שמחמת הספק עדיף שנשים לא יברכו.
ברכת האילנות בשבת
מעיקר הדין אין מניעה לברך ברכת האילנות בשבת, אך כף החיים הביא שיש שחששו שמא יטלטל או יתלוש בשבת ולכן נמנעו מלברך בשבת[9]. אמנם יש החולקים על איסור זה מכיוון שמדובר חשש רחוק ואף השו"ע כבר פסק אורח חיים שלו י שמותר להריח הדס מחובר בשבת ואין חשש שיתלשו, וכן אין הסובר שאסור לברך ברכת "שככה לו בעולמו" (על צמחים נאים במיוחד) בשבת על אף שהחשש זהה בשני המקרים.
ייתכן להסביר שחששו של כף החיים נובע מהמנהג לקחת פרח מן האילן לאחר הברכה ולברך עליו בורא עצי בשמים, כאשר הוא חושש שגם בשבת ינהגו כך בטעות. טעם נוסף המובא בכף החיים הוא טעם קבלי האומר שמאחר שבברכת האילנות בוררים את ניצוצות הקדושה מהמאכל יש בכך איסור בורר[10][11].
מאידך, רוב הפוסקים האשכנזים וחלק מהספרדים קבע שאין לחשוש לטעם הקבלי וניתן לברך ברכת האילנות גם בשבת וכן פסק הרב עובדיה יוסף[12]. יתרה מכך, האדר"ת, נהג לברך דווקא בשבת על מנת להשלים למאה ברכותנפש דוד חלק ב אות יט ויש הנוהגים כך גם כיום.
גדר הברכה
בגמרא בברכות [13] מובאת ברכה דומה שמברך מי שרואה אילנות יפים " ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו". הפוסקים [14] הסבירו שלמרות הדמיון בין הברכות, אין להשוות ביניהם. בברכת שככה לו בעולמו האדם רשאי לברך רק על אילנות יפים במיוחד, ועל כן בימינו לא נהגו לברך ברכה זו [15] אך ברכת האילנות איננה על יופי האילן אלא על ההתחדשות הטבעית.
האם יש חיוב לחפש עצים לברכה?
בעקבות גדר זה ניתן לברך ברכת האילנות רק פעם בשנה אף אם רואה אילנות יפים יותר לאחר מכן, משום שכבר שיבח את התחדשות הטבע [16]. לכן, בעוד ברכת "שככה לו בעולמו" מוגדרת כברכת הראייה (כעין ברכת עושה מעשה בראשית), ברכת האילנות מוגדרת כברכת השבח על ההתחדשות בעולם (כעין ברכת המאורות בקריאת שמע). חלוקה זו ניתן למצוא אף בסדר השו"ע עצמו שכתב את דין ברכת האילנות בסימן בפני עצמו (סימן רכו) ולא כלל אותו יחד עם שאר ברכות השבח (סימן רכה).
יוצא אם כן, שבעוד בברכות הראייה האדם מתחייב רק מרגע שבו הוא רואה, בברכות האילנות החיוב כבר קיים מראש, אך רק כאשר האדם רואה בפועל את הפריחה הוא רשאי לברך עליה. כך לדוגמא, אין חיוב על האדם לראות ברק על מנת לברך עליו, אך ברגע שרואהו הוא מתחייב בברכה. מאידך, החיוב לברך ברכת האילנות חל על האדם ללא קשר לנעשה, אבל רק כאשר הוא רואה את הפריחה בפועל הוא יכול לברך את הברכה [17].
ברכה על עצי סרק ועורלה
עצי סרק
בעל ההלכות קטנות [18] פסק שאין לברך ברכת האילנות על עצי סרק וכן נפסק במשנ"ב. יש שהסבירו שהטעם הוא משום שהברכה היא גם על התחדשות הבריאה וגם על ההנאה שהאדם מקבל מהתחדשות זו ולכן אין לברך על אילנות סרק שאין מהן הנאה [19]. מנגד, יש האומרים שיש הנאה גם בעצים שיש בהם ריח טוב [20] ולכן מי שכבר בירך על עץ המפיץ ריח לא יברך שוב על עץ מאכל משום ספק ברכות להקל.
עצי עורלה
רבי עקיבא איגר [21] הסתפק האם ניתן לברך ברכת האילנות על עצי עורלה. מצד אחד יש בהם לבלוב וממילא ניתן לברך על ההתחדשות בהם, ומאידך מכיוון שלא ניתן ליהנות מהם האם ניתן לברך עליהם "ליהנות בהם בני אדם"?
להלכה מכיוון שיש בדבר מחלוקת אחרונים, לכתחילה עדיף שלא לברך על עצי עורלה ואם בירך לא יברך שוב.
↑אמנם יש לעיין מה ההבדל בין ברכה זו לשאר ברכות הנהנין שגם בהן יש בירור ניצוצות הקדושה לפי הקבלה? כמו כן, הרי אין כאן כלל איסור מצד דיני בורר משום שמוציאים אוכל מתוך פסולת מיד וללא כלי- ומדוע שייאסר אף לפי הלכות בורר?
↑ועיין בישכיל עבדי חלק ח סימן יז שכתב שיש בכך גם הוצאה מרשות לרשות משום שבשבת אנו בעולם האצילות ועל ידי הברכה אנו יורדים לעולם העשיה
