1. שבת דף נה ע"א
דא"ר אחא בר' חנינא, מעולם לא יצתה מדה טובה מלפני הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה, דכתיב "ויאמר ד' אלי עבור בתוך העיר [בתוך ירושלים] והִתוֵיתָ תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות [בתוכה זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו, אל תיגָשו, וממקדשי תחלו, ויחלו באנשים הזקנים...]" (יחזקאל ט), א"ל הקב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבש"ע, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים.

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ה, כ על מסככת שבת דף נה ע"א
א. הידיעה האלהית, הצופה ומבֶטֶת עד עמקי סוף כל תכלית, לפניה כחשכה כאורה (תהילים קלט, יב), והתכלית הכללית יוצאת לטובה מן הרשעים כאשר היא יוצאת מן הצדיקים, אלא שהיא יוצאת מן הרשעים ע"י הרעות הבאות עליהם ועל העולם בגללם, ומן הצדיקים ע"י הטובה והחסד הבא על ידם לעולם.

ב. ולא עוד אלא שבסתר לבב כל אדם נסתרת היא שאיפה לטובה, לצדק, למוסר ולקדושה, אף בלבו של הרשע הגמור, אלא שמצד המכשולים המצויים בדרכי החיים, יש שהאדם נכשל ונופל במהמורות הרשעה. ע"כ, אם באנו לדון את אמת המשפט, כפי מה שמצוייר לנו לפחות מהשלימות הגדולה של דעתו של א-ל דעות , החודרת כליות ולב, אז היו סימני הצדיק והרשע מתעלמים מאתנו, ולא היתה לרגל המשפט עמידה בעולם.

ג. ע"כ, באמת מערכת התמלאות המשפט היא תלויה באותו הערך של הצדק והרשע, לא כפי מה שהם בעומק הגניזה של עצמותם, כ"א כפי אותה המדה שהם מתגלים בפועל, והבחירה בזה נתונה לאדם, אחר כל הכבדות שיש בדרכיה, להוציא אל הפועל את תכונת הצדק או את תכונת הרשע. והמשפט מתמלא לפי ההתגלות, אע"פ שכפי מה שהיינו אנחנו משיגים בהשערתנו על הצפיה הפנימית שבחדרי הלב היה לנו לדון בדבר, מפני שהידיעה העליונה היא יותר שלמה מסקירתנו הפנימית באין ערך, והיא משתוה ביותר אל הגלוי דוקא, לא מצד השטחיות שיש בגלוי כ"א מצד העומק היותר גנוז, שהוא משוה את הגלוי דוקא אל צורת המשפט הראוי לפי עומק היושר.

ד. זאת היא ההכרה שבאה מסוד המשפט העליון הכללי של אל דעות ד' (שמ"א ב, ג), לגבורת המעשה והוצאתה אל הפועל, שהיא גוזרת שע"פ הסימנים החיצוניים דוקא יונח ההבדל שבין צדיק לרשע. לא מהמצח מצד עצמו יקרא הרשע והצדק, כ"א מהכתיבה שע"י הגבורה המעשית של עז משפט ד' בארץ, ע"י גבריאל, יוחק תיו של דיו על מצחן של צדיקים בתור סימן חיצוני, ואם אין בו צדק די במה שאין בו רשע.
ה. זהו מושג הדיו המופשט, המוכן לכתיבה מצד עצמה, ולא בא ממקור רשעה, ובזה הצדק נשאר בצביונו. הרשעה אמנם תלכד דוקא ע"י סימן הרע שלה בפועל, תיו של דם, שֶפך דמים ואבַדון שהיא גורמת בפועל, כדי שיהיה משקל המשפט נערך לא כפי הנדמה לבן אדם שהוא עמוק וגנוז, שלפי קלישות דעתו לא יוכל לצאת אל הפועל, כ"א דוקא כפי הגלוי המעשי, שהפועלים הפרטיים, שאין עסקם עם הכללות ועם הגניזה החבויה, עסוקים בהם, ודוקא על ידם דעת עליון מתכונ[נ]ת, מפני שסוף כל סוף אותה ההכרעה של הוצאת המעשים אל הפועל, זה הוא גבול הצדק והרשע אשר לאדם, שראוי למדת המשפט, שע"ז יהיה עיקר בסיסה, "אִמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" (ישעיה ג, י-יא).
3. רמב"ן, על בראשית כב, א
"והא-להים נסה את אברהם" ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה יקרא "נסיון" מצד המנוסה אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד.

4. אגרות הראיה ב, אגרת תקנ"ה, עמ' קפו-קצ לר' יעקב דוד רידב"ז
א. ידע הדר"ג, ששני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל העמים" ; והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם".
ב. והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה.
ג. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות, הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות...
ד. דור של עקבא-דמשיחא הם... כדברי תקוני זוהר "טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור", והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-טומאה, א"כ הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד עכ"פ, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין-קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה...
ה. וב"ה אשר יעצני לשא את צערי הגדול על עלבון ת"ח החביבים עלי כגופאי בחובי, רק מפני גודל מעלת השלו' בכל מקום וביותר בא"י, ויותר מן הכל לפי מצבנו בחידוש, שאנו צריכים שיהיו כל הכחות שבאומה קשורים לעזור איש את אחיו, לחזק ולהתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, אותן הנשמות שצור מצוה חסדו הגדול שתבנינה ב"ה, ועוד ידו נטויה ב"ה לטובה, לבנות ולא להרס, לנטע ולא לעקר, ואנו חייבים להבין את רמיזת הנהגתו העליונה וללכת בדרכיו, בדרכי נועם ונתיבות שלו'...
ו. ואפילו שפחה כנענית שבא"י מובטחת היא שהיא בת עוה"ב (כתובות קיא ע"א)... ואפילו מעשו הרשע נתירא יעקב אבינו ע"ה שמא תעמד לו זכות ישיבת א"י (ב"ר עו), וק"ו לזרע קודש... בני אברהם יצחק ויעקב, דאע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני מעלי וכדעת ר' מאיר דהלכתא כותיה בהא (וכמו שסתם הסלח "בין כך ובין כך קרויים לך בנים"\, וכן בתשובת הרשב"א ב, קצד ורמב)... וכל המתאמץ להטות כלפי חסד ולהמליץ על ישראל אפילו כשאין עושים רצון של מקום הר"ז משובח (גר"א תקנ"ז דנ"ז).