1. עין איה שבת ה, כח, על מסכת שבת נה ע"א
ומיד "והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה, ואיש כלי מפצו בידו, ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו, ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת". מזבח הנחשת מי הוה, א"ל הקב"ה, התחילו ממקום שאומרים שירה לפני.
א. חזיון ההשחתה הבאה בסער גדול כדי להתם את כל הרקבון וההפסד של דור הרע והנפסד, שמפני רוע מעשיו וקנין העצמי של הרשעה שדבקה בו, נתפשט ארסה של המחלה המוסרית הנוראה במדה ידועה אפילו בגדולי הגדולים, עכ"פ במה שירד אצלם העז של כח המחאה נגד הרשעה, שאמנם גדולים מאד היו היחידים הללו, כשם שגדול היה בכללו הדור, אע"פ שהיה רע ומקולקל, אבל הקלקול שחדר עד הנשמה העצמית שבדור גרם שצריך הירוס גמור ולהתחיל בנין חדש דוקא מתחתית המדרגה, מדור קטן שפל וחלוש, שאין בו אותו העז והגודל שעבר, אבל ג"כ אין בו אותם הקלקולים העצמיים בכל עזם. ההרס הכללי, המקיף את כל צדדיו של הדור, בכל דרכיו פינותיו ונטיותיו, מכל ששת הקצוות שגוף מוחשי הוא נדון ביחושיו השונים, כולו עומד להירוס וכליון. אבל מצד הגודל שבו, שכמדתו גדל ג"כ רשעו, הוא עומד לכליון, ולבנות על מקומו דור כפוף נח ונמוך המתחיל לצעד על דרכי ההשלמה וההישרה בצעדים מדודים מאד. משער העליון המה יוצאים, מגדולת הכחות שבדור האחרון, לממשלה וחופש, לגדולה ועז. אמנם הוא פונה צפונה, מקום החסרון ופתיחת הרעה (ע"פ ירמיה א, יד), מכל צד אין מנוס ודרך לבנין, כי כולו מלא מוטה, "ואיש כלי מפצו בידו".

ב. אמנם הסקירה התכליתית מתעצמת בכללותם ונבדלת מעליהם, שמה נשקף האצילות והמתינות, החיים הנמסרים להכתב בספר מדור דור, הבנין התולדותי שע"י ספרים וספירות יעלה משפלותו עד מקום רוממותו. נער ישראל היה בצאתו ממצרים, רק מזבח הנחשת הקטן נעשה לו, לא נתמלא בכל עז עצמיותו עד ימי שלמה, אז נתמלא כבר עזו רוחו וחסנו, הכרת עצמיותו וכחו לאלה נגדל, וההכרה הכוללת של מהות העבודה נתגדלה כפי גדלו*, ע"כ מזבח גדול חדש נעשה, ומזבח הנחשת אשר נעשה במדבר קטן היה, כאדם שאומר לחבירו: פלוני ננס הוא ופסול לעבודה (זבחים נט, ב). דרכים גדולים, ורעיונות כלליים אדירים, נתמלאו כבר הלבבות של האומה לכללה ואישיה, וסיהרא קיימא באשלמותא (זוהר, יתרו, פה, א).

ג. כאשר ההכרח מביא ע"י המגרעות הגדולות שלרגלי הגודל* נתרחבו ונתעמקו, להקטין את האופי של האומה להבא, ולהתחיל גידולה מתחתית קטנה, מלמטה למעלה, מ"מ הגודל העבר כבר יתן בבטח את פריו, הוא יעיק לעלות, ולא יניח את הרוח לעמוד בשפלותו*, אבל יטפס ויתעלה. זאת היא השירה, שמתחלת מהנעימה החלושה היותר דקה קלה וקלושה, ומתרוממת עד מרומי הכאת הגלים היותר מזעזעים ומרעידים.

ד. התכלית הנשקף לחסד הגדול הנמשך ובא, כמראה לבוש הבדים המתחבר מחיבורי דורות, שהדבר הנשאר קיים ומתנחל, ההולך ומתקדש, מתעדן ומתעלה בהיותו שמור מדור לדור. באוצר זכרון חקוק, קסת הסופר במתניו, הנם עומדים בהתחלת הבנין מתחתית מדרגתו, אבל באופן שבו בעצמו כבר קבוע הוא העילוי המובטח של השבת כל האור והטוב. זאת היא השירה המתפרצת מלב השואף לגודל ואור, ומתרונן מהכרתו שהוא נדחק בשפלות וחושך צר.

ה. ע"כ, בגבורה וחסן יעלה ויתרומם, ועם כל מיעוט אורו, הוא הולך ואור*, הולך ומוסיף, כיון שכבר נטל ממנו אותו הצביון הגמור שעליו אין להוסיף שע"י גיבול המגרעות שבתוכו, מצד הבסיס החזק של הכללות והשלמות, של השכלול העגול שמאל"ף ועד תי"ו, אין מקום לתקות התעלות ותיקון עצמי וע"י החילוף הנמרץ והירידה הנוראה, הנה הוכן חסד עליון לאורך ימים, להשיב הנדח למקום תחנותו, צורת האומה בעצמיות קדושתה, בנקיון גמור, מהתחלת נמיכות מצבה הילדותי, עד מרום ימי שיבתה בעליה פנימית, הדוחפת את הרוח בכח כוספו. מזבח הנחשת מי הוה, א"ל הקב"ה, התחילו ממקום שאומרים שירה לפני, זאת ההתעלות הסידורית*. עצמותה של השירה היא הרוח היותר עצמי של כל המהפכה, ואחריתה לברכה, "אודך ד' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א).

2. הראי"ה קוק, אורות ישראל, ז, ו
האמונה בכלל אינה מאירה כי-אם בכנסת-ישראל הבריאה, השלמה בחסנה, בממלכתה, במקדשה, בארצה, בכל קניניה הרוחניים והחמריים... אם יבוא אדם לומר, שהוא מוצא את כל מלוי האורה של התורה והמצוות מצד מצב ההוה לבדו, אל תשמע לו.

3. הראי"ה קוק, אגרות הראיה א, סי' צג, עמ' קח
ביאור דברי, "שכל גדולה כרוכה היא עם חסרונות מקבילים לה" הוא פשוט. "פלגא משמיא לא יהבי", כל הכחות נוצרים בכלליותם, וזאת תורת האדם לכוין דרכיו, לעשות את עצמו שיהי' הכח הכללי משתמש לטובה ולא לרעה. כבר קדמו גדולי הקדמונים בזה, שהזכרון המופלא יזכיר לאדם כל החכמה והטוב שראה אבל ג"כ כל הסכלות והרשע, וכן כל כחות הנפש כולם, א"כ החסרון הוא דבק בטבעם, וממילא הידיעות היותר גדולות והתכונות היותר יקרות הן בע"כ מחוברות עם חסרונות גדולים לפי מדתם. רק בעליתו של אדם למעלה העליונה, שרואה את האמת האלהית בגילוי, שם לא יגורהו רע, שאין רע וכיעור נמצא באמת כ"א לפי אותו הערך שהאורה האלהית נסתרת מכללות המשיגים והמרגישים,

4. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ב, יז ע"ב
עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים רדי [=חורש] געת תורתיה קומוי, עבר חד ערביי ושמע קלה א"ל בר יודאי בר יודאי שרי תורך ושרי קנקנך דהא חריב בית מוקדשא. געת זמן תניינות א"ל בר יודאי בר יודאי קטור תוריך וקטור קנקניך דהא יליד מלכא משיחא.

5. הראי"ה קוק, אורות התשובה ה, ג
העולם מוכרח הוא לבא לידי תשובה שלמה. אין העולם דבר עומד על מצב אחד כי-אם הולך הוא ומתפתח...

6. הראי"ה קוק, אורות התשובה ה, ד
רוח התשובה מרחף בעולם והוא נותן לו את עיקר צביונו ודחיפת התפתחותו, ובריח בשמיו הוא מעדן אותו ונותן לו את כל כשרון יפיו והדרו.

7. אורות הקודש ב, עמ' תקכא
העליות והירידות הן תדיריות, במצב האדם היחיד, ובמצב העולם בכללו, ומכל מקום התנועה בכללה היא תנועת עליה וביסום. וחילופי המצב אפילו בעת ירידה גדולה אין להם כי אם ערך של מילוי הירח ומיעוטו, או זוטו של ים ונסיגתו, או הנשימה הפנימית, המשיבה את הרוח אל תוכיותו של החי, והחיצונית, הדוחפת אותו מתוכו, או הערות והשינה, שאף על פי שהם נראים כהפכים מכל מקום שניהם יחד הם מחוללי החיים השלמים.

8. תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד ב
סותר על מנת לבנות במקומו - הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו - לא הוי סותר.