עמוד ראשי
|
|
ויקישיבה
ויקישיבה נכתבת ונערכת ע"י הגולשים וגם אתם יכולים לכתוב, להוסיף ולתקן ערכים בוויקישיבה,
רוצים לדעת איך? פשוט! עיינו כאן!
נא לעיין בויקישיבה:עקרונות עריכה לפני שמתחילים לערוך עמודים באתר.
בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן - פרוייקט השו"ת, ויקישיבה יצרה תבנית לקישור ציוני מקורות מאתר ויקישיבה לעמוד המכיל את הטקסט במקורו מתוך אתר "פרוייקט השו"ת". נשמח לכל עזרה של הגולשים בעדכון ערכים קיימים ובשימוש בתבנית לערכים חדשים.
לפרטים: תבנית:מקור.
מיזמים פעילים
עזרו לוויקישיבה להתפתח, תרמו לאחד מן הפרוייקטים הפעילים באתר:
ערכים מבוקשים- מקבץ ערכים חשובים שטרם נכתבו, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים אותם!
פרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לפירוש מאגרי מידע בתורה ויהדות של אתר ישיבה
דרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לעידוד כתיבה תורנית יוצרת של אתר ישיבה
חפשו ערכים בוויקישיבה:
אנציקלופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית החדשים בפרסום בלעדי בוויקישיבה. חפשו ערכים באנציקלופדיה התלמודית וויקישיבה:
מיקרופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית מקוצרים וערוכים לקהל הרחב. גרסה דיגיטלית מיוחדת בוויקישיבה.
 |
 |
 |
 |
מרחבים מיוחדים
מילון ויקישיבה - ביאור מושגים ע"פ חז"ל ופרשנים. בואו לתרום למאגר!
מילון הראי"ה - הספר מילון הראי"ה בעריכת הרב יוסף קלנר. מושגים בכתבי הראי"ה קוק מבוארים ע"י דברי הראי"ה בעצמו.
רשימת קטגוריות
ערכים על פי א"ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת
| ערכים חדשים |
| ערך אקראי |
|
חכמת הדקדוק
חכמת הלשון, מדע צורות הלשון לנטיותיה ולשימושיה. בספר "מעשה אפוד" מובא, כי למרות ששאר החכמות חשובות יותר מחכמת הדקדוק, מכל מקום חכמת הדקדוק... להמשך הערך |
| הידעת? |
|
מדוע מרד אחיתופל בדוד הרד"ק מבאר כי אחיתופל היה סבה של בת שבע ורצה לנקום בדוד על ביזוי נכדתו ולכן סייע לאבשלום במרד ואף ייעץ לו לשכב עם פלגשי אביו על הגג, בדומה לדוד שראה את בת שבע מהגג. ועיין עוד בערך אחיתופל |
| פרשת השבוע |
|
חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים שנחגג ביום החמישים מתחילת חג הפסח (היוצא בתאריך - ו' בסיון). בניגוד לחגים אחרים, לחג אין מועד קבוע לפי התורה ויש לחגוג אותו לאחר ספירת שבעה שבועות מחג הפסח, אם כי בימינו שיש לוח שנה קבוע הוא נחגג תמיד בו' בסיוון. בעקבות הקשר בתורה בין חג הפסח לחג השבועות, יש בחסידות שהדגישו כי חג שבועות מהווה המשך ישיר לחג פסח כשהם מתבססים על פירוש הרמב"ן שקבע כי הימים בין חג פסח לשבועות הינם כעין "חול המועד ארוך" וכי שבועות הינו כמו יום טוב שני לחג שבועות. חז"ל פירשו כי ביום זה ניתנה התורה, ולכן התקינו שיקראו בתורה את מעמד הר סיני מפרשת יתרו. במהלך הדורות ננהגו מנהגים שונים בהקשר למתן תורה כגון לימוד תורה במהלך כל ליל שבועות ותפילת שחרית בוותיקין כהכנה לקבלת התורה בחג, וכן אכילת מאכלי חלב כזכר לקורבן שתי הלחם שהוקרב בחג מכיוון שלפי דיני הלכות בשר בחלב יש צורך להכין לחם חלבי ולחם בשרי בסעודה בה אוכלים קודם מאכלי חלב ואז מאכלים בשריים. בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים בחג השבועות את קורבן שתי הלחם ולאחריו יכלו להביא את הביכורים למקדש. את הביכורים נהגו להעלות בשיירה גדולה ומפוארת בליווי כלי נגינה ולפני הבאת הביכורים היה על המביא לומר סדר מקרא ביכורים. מקורחג שבועות מוזכר בציווי התורה לספור ספירת העומר לאחר חג הפסח ולאחר לחוג את חג השבועות "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". בניגוד למועדים אחרים, לחג השבועות לא מוזכר תאריך בו הוא חל, ולמעשה מועד החג תלוי במועד חג הפסח ובספירת העומר. אמנם, בימינו חג השבועות תמיד חל בו' סיוון משום שאנו משתמשים בלוח שנה קבוע, אך בזמן בו היו מקדשים את החודשים על פי עדות ראייה הוא היה יכול לחול גם בה' או בז' סיוון. שמות החגשמות רבים ניתנו לחג השבועות, ולכל אחד משמעות שונה:
תאריך החג
כמובא לעיל, בתורה לא מוזכר באיזה תאריך חל חג השבועות, ולמעשה מועד החג תלוי במועד חג הפסח ובספירת העומר. אמנם, בימינו חג השבועות תמיד חל בו' סיוון משום שאנו משתמשים בלוח שנה קבוע. הגמרא שבת פז א מביאה מחלוקת בין רבי יוסי וחכמים לגבי תאריך מתן תורה. לפי חכמים לוחות הברית ניתנו בו' סיוון ואילו רבי יוסי מסביר כי הם ניתנו בז' סיוון. לשיטת רבי יוסי, הקב"ה ציווה על משה להכין את העם לשלושת ימים, כאשר העם יקבל את התורה ביום השלישי, אך משה דרש את דבריו של הקב"ה [2] ו"הוסיף עוד יום מדעתו" ואמר לישראל שקבלת התורה תהיה לאחר היום השלישי- והסכים הקב"ה עימו. המגן אברהם הקשה כי על אף שלהלכה אנו פוסקים כדברי רבי יוסי לעניין פרישה בהלכות נידה, אין אנו חוגגים את חג השבועות בתאריך ז' בסיוון כשיטתו אלא דווקא בו' בחודש? וכיצד אנו אומרים בתפילה כי זהו "יום מתן תורתנו" כאשר למעשה תאריך מתן תורה חל רק יום לאחר מכן? המהר"ל תפארת ישראל כז מתרץ קושיא זו בכך שלמרות שעם ישראל קיבל את התורה ביום ז' סיוון, נתינת התורה מצד הקב"ה התרחשה כבר יום לפני כן. לשיטתו, הקב"ה כבר קידש את יום החמישים לאחר חג הפסח כאשר קבע בשמיים כי עם ישראל ראוי לקבלת התורה באותו היום, ולכן אנו חוגגים בתאריך זה את "מתן התורה" מאת הקב"ה, אמנם קבלת התורה בפועל התרחשה רק יום לאחר מכן. רבי לוי יצחק מברדיטשב הרחיב פירוש זה והסביר (קדושת לוי במדבר לשבועות), שענין "חג מתן תורתנו" הוא לא ציון היסטורי, אלא הכוונה שכל שנה ושנה בחג זה אנו מקבלים הארה הקשורה למתן תורה. ולכן, אין זה משנה מתי בפועל ניתנה התורה, אלא חשוב מתי עלה במחשבה לפני ה' לתת את התורה, שמרגע שעלה הדבר במחשבה לפני ה', נקבע לדורות שבכל שנה ושנה ביום זה יקבלו ישראל הארה הקשורה למתן תורה, ולכן, כיוון שה' רצה לתת את התורה בו' בסיוון, יום זה נקבע לדורות כיום הארת מתן תורה, ואף על פי שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, נשאר בכל שנה יום זה כיום ההארה. בדרך זו הסביר גם רבי שלום נח ברזובסקי בספרו נתיבות שלום. למהותו של יוםבתורה לא נכתב תאריך לחג השבועות כשאר החגים, אלא כתוב כי לאחר חג הפסח יש לספור ספירת העומר, וביום החמישים יש לחגוג את החג. בפועל, כאשר יש לנו לוח שנה קבוע, יום זה יחול תמיד בו' בסיוון, אולם, כאשר היו מקדשים את החודש על פי עדים, היה חג זה יכול להיחגג בה' או בז' בסיוון. על פי עובדה זו, כתבו הרבה מגדולי ישראל, בעיקר מהחסידות, שכתבו כי חג השבועות הוא מעין יום טוב שני של פסח, כמו ששמיני עצרת לסוכות, אף שבועות שנקרא עצרת לפסח (רמב"ן על פרשת המועדות, פרי צדיק לשבועות ועוד). חג מתן תורה
חז"ל מציינים את חג השבועות כזמן מתן תורה (כפי שאומרים בתפילה: "חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו"); על אף שבתורה לא נזכר עניין זה כהסבר לחג השבועות, וכלל לא מבואר בפירוש בתורה התאריך המדויק של מתן תורה[3]. בגמרא (פסחים סח:) מובאים דברי רבי אלעזר שכל התנאים מודים שבעצרת [- שבועות] צריך גם לשמוח במאכל ומשתה (דבר השנוי במחלוקת בשאר החגים), וזאת מחמת ש"יום שניתנה בו תורה הוא". קורבנות היוםשתי הלחם
בזמן בית המקדש היו מקריבים בחג השבועות את קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. 'עומר השעורים' שמקריבים בפסח מתיר לכל ישראל לאכול מהתבואה של השנה החדשה, ואילו שתי הלחם מתירים להביא מהתבואה החדשה מנחות למזבח (משנה מנחות י, ו). בניגוד לשאר הקורבנות (מלבד קורבן תודה), מנחת שתי הלחם היתה עשויה מחמץ. דבר זה מהווה את סיום התהליך שהחל לאחר חג הפסח בו הוקרב קורבן שעורים (מאכל בהמה) עד לחג השבועות בו מקריבים קורבן ממאכל אדם (חיטה). המהר"ל תפארת ישראל כה מסביר עניין זה בכך שהחמץ מסמל את היצר הרע, ובעוד כל השנה אין אנו רוצים לערב את עבודת ה' עם היצר הרע, בחג השבועות, חג מתן תורה, אין חוששים ליצר הרע מכיוון שהתורה מבטלת אותו. יתר על כן, המהר"ל מסביר שבחג השבועות ניתן להראות שאפשר לעבוד את הקב"ה אף עם יצר הרע. ביכורים
לאחר הקרבת שתי הלחם ניתן להתחיל להביא את הביכורים למקדש. כבר בעת העלייה לרגל לחג השבועות היו כל ישראל מעלים את ביכוריהם איתם לבית המקדש בשיירה גדולה ומפוארת בליווי כלי נגינה. כל בני העיירות שהתכוונו לעלות לרגל היו מתכנסים יחד ולנים ברחובה של עיר, וכשעלה השחר היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו". והיו עולים בשיירה מקושטת ובליווי כלי נגינה: "והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו והחליל מכה לפניהם". כאשר הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם להודיע שהם עומדים להיכנס לעיר. וכהנים חשובים יחד עם ישראלים היו יוצאים לקבל את פניהם, וכשהיו עוברים ברחובות העיר, היו בעלי המלאכה פוסקים ממלאכתם ועומדים לפניהם ושואלים בשלומם: "אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום". והיו עולים להר הבית בשירה ונגינה, כשסלי הביכורים על כתפיהם, ומגישים אותם לכהן, ואומרים: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג-טו). והכהן היה נוטל הטנא ומניחו לפני המזבח. מנהגי היוםלימוד ליל שבועותנהגו ישראל ללמוד תורה במהלך כל ליל שבועות עד תפילת שחרית של יום טוב. מקור המנהג מובא בזוהר "חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה… כך אמר רבי שמעון בשעה שהתכנסו החברים אצלו בלילה, הבה ונתקן את תכשיטי הכלה, כדי שתימצא מחר אצל המלך בתכשיטיה כראוי לה". לדברי הזוהר, טעם המנהג הוא להתכונן בלימוד תורה לקראת חג השבועות ככלה המתקשטת לפני יום חתונתה. דברים אלו מבוססים על דברי המשנה כי יום מתן תורה היה כעין יום החתונה בין עם ישראל לבין הקב"ה, ומכיוון שבכל שנה אנו חוזרים ומקבלים את התורה בחג השבועות יש צורך להתכונן לכך בלימוד תורה. המגן אברהם מגן אברהם תצד א הביא טעם אחר למנהג והסביר כי מדובר בתיקון חטאם של עם ישראל בקבלת התורה. הוא מפרש כי במעמד הר סיני נדרש משה להעיר את עם ישראל משום שלא קמו לקבלת התורה כמו שנאמר " וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלוֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". על מנת לתקן פגם זה, אנו נוהגים ללמוד תורה במשך כל הלילה כהכנה לקראת מתן תורה ולא ישנים כלל. אמנם, ישנם רבים שאינם לומדים כל הלילה אלא רק מאריכים בלימוד התורה בתחילת הערב ויש שאין נוהגים בכך כלל. בין מי שלא נהגו במנהג זה ניתן למנות את הגרי"ז שטען כי אין הבדל בין לימוד תורה בליל שבועות לבין לימוד תורה ביומו, וכתב שבבית בריסק נהגו ללמוד ביום החג עצמו עובדות והנהגות לבית בריסק ב עט. באותו האופן, על הרב אלישיב מסופר שלא נהג ללמוד בליל שבועות והסביר את מנהגו בכך שלפי החשבון שעשה הוא ילמד פחות שעות בשקלול הכולל במידה וילמד כל הלילה וייאלץ לישון יותר ביום, ולכן הוא מעדיף ללמוד כהרגלו ביום. מנגד, הרב קנייבסקי אמר שעל אף שייתכן ומבחינה כמותית ילמדו פחות, עדיין עדיף ללמוד כל הלילה פסקי שמועות פא-פב. המצדדים במנהג סוברים כי ישנה מעלה בדבקות בתורה בלימוד בלילה ובמסירות בהכנה לקראת מתן תורה העולה על כמות התורה הנלמדת. אמנם, גם הם מודים כי במידה והדבר פוגע בתפילת שחרית של היום למחרת, עדיף לא ללמוד כל הלילה שו"ת הרב אבינר. הספרדים, ואף חלק מהאשכנזים, נוהגים לומר בליל שבועות את התיקון המיוחד ללי שבועות, וכבר כתבו גדולי האחרונים כי מעלתו גדלה, ויש לאומרו [הגאון חיד"א ז"ל, השל"ה הקדוש ז"ל, ועוד]. אולם יש מגדולי האחרונים שחולקים בזה, וסוברים שמוטב ללמוד תורה בעיון ויגיעה, וזה קודם [חק יעקב]. מאכלי חלבנהגו לאכול בחג השבועות מאכלי חלב. המקור העיקרי לכך מובא בדברי הרמ"א אורח חיים תצד א האומר שמדובר לזכר לקורבן שתי הלחם שהוקרב בבית המקדש בחג השבועות. כאשר אוכלים מאכלי בשר יחד עם מאכלי חלב יש צורך לאפות לחם מיוחד לארוחה בשרית ולחם מיוחד לארוחה החלבית, וכך יש זכר לקורבן שתי הלחם. לפי טעם זה, ראוי לאכול את מאכלי החלב והבשר באותה הסעודה על מנת שיהיה לחם בשרי וחלבי. המפרשים נתנו טעמים שונים נוספים למנהג אכילת מאכלי החלב. ערוך השולחן אומר שזה זכר לכך שבמגילת שיר השירים נמשלה התורה לדבש ולחלב, ככתוב: "דבש וחלב תחת לשונך". ביום קבלתה של התורה מציינים אנו זאת איפוא באכילת הדברים, להם נמשלה התורה. יש האומרים שהדבר קשור לכך שעד לקבלת התורה לא נמסרו לעם ישראל דיני הכשרות הכוללים את דיני בשר בחלב. ביום ו' בסיון, ניתנו כל ההלכות בפעם אחת, ונתברר להם שכל כליהם נטרפו, ועל כן אסורים הם בשימוש, ולא נותרה בידם הברירה אלא להסתפק במאכלי חלב, עד שיכשירו את הכלים. טעם נוסף שהובא אצל האחרונים מקשר את המנהג לכך שחג השבועות הוא גם חג הביכורים - הודיה על ארץ ישראל, לכן נהגו לאכול חלב ודבש, שהם שבחה של ארץ ישראל. קישוט בית הכנסתמנהג ותיק הוא בישראל, לקשט את הבתים בחג השבועות בענפי ירק, בציצים ופרחים שונים. כמו כן, מעטרים את בתי הכנסת בזרי ירק ושוטחים עשבים על רצפתו. בקרב עדות המזרח נוהגים גם לזלף מי שושנים על המתפללים. הריעב"ץ מבאר את טעמו של מנהג זה: "זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק, כמו שכתוב: אל ירעו אל מול ההר ההוא". המנהג הובא בדברי הרמ"א. המגן אברהם כותב כי נוהגים להעמיד אילנות בבית הכנסת בחג השבועות, מכיון שבעצרת נידונין על פירות האילן. ברם, הגר"א ביטל מנהג זה, משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם. ר' תבנית:הידעת?/ז' אדר ה'תשס"ט - טעם נוסף למנהג סדר התפילהבחג השבועות מוציאים מארון הקודש שני ספרי תורה. בספר התורה הראשון קוראים את פרשת מתן תורה ועשרת הדברות (בפרשת יתרו), ובספר התורה השני קוראים את עניינו של חג השבועות "וביום הבכורים..." (בפרשת פנחס). מגילת רות
בחג השבועות נוהגים לקרוא את מגילת רות, ונאמרו טעמים רבים לכך. האבודרהם מפרש שהמגילה באה להשוות בין בני ישראל שכשקיבלו התורה, נתגיירו ונתכנסו תחת כנפי השכינה, לבין רות המואביה נתגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה. בנוסף, בחג השבועות נסתלק דוד המלך, ומגילת רות עוסקת בייחוסו, שהרי דוד היה נין של רות המואביה כפי שנאמר בסיומה: "וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" [4]. יש המקשרים את המגילה לערכה של התורה ולחג מתן תורה. במדרש רות תקצו מובא שהטעם לכך הוא להראות ש" לא ניתנה תורה אלא על ידי ייסורים ועוני" כמו אצל רות שקיבלה עליה את התורה מעוני, וזכתה לבסוף לקיימה מעושר ואף דוד המלך היה מזרעה. כמו כן במדרש רבה רות רבה ב יד מובא שעניינה של מגילת רות הוא החסד " מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". הדבר בא לסמל על חשיבות החסד בתורה כשם שנאמר בגמרא סוטה יד א "תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים". ראה גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
| דבר בעיתו |
|
המונח דוד מפנה לכאן, אם התכוונתם למשמעות אחרת ראו דוד
דוד בן ישי נמשח למלך ע"י שמואל הנביא לאחר שה' מאס בשאול המלך, אך לא מלך בפועל אלא רק כשהעם בחר בו לאחר מות שאול. בהיותו נער ניגן לפני שאול, נלחם בגולית הפלישתי,והיה למפקד בצבא שאול, אך לאחר מכן נרדף ע"י שאול. לאחר מות שאול מלך על שבט יהודה 7 שנים בחברון, ואחר כך על כל ישראל 30 שנים ביבוס - ירושלים. נלחם מלחמות ה' בפלשתים, בעמון ומואב, וביסס את מלכות ישראל. ביקש לבנות בית לה', אך ה' אמר לו שרק בנו יבנה את בית המקדש. ה' הבטיח לו שהמלכות תישאר לזרעו לעולם (בכך יתקיים ברכת יעקב ליהודה: "לא יסור שבט מיהודה"). חטא בחטא בת שבע, אך שב בתשובה, חלק מעונשו היה שאבשלום בנו מרד בו. בסוף ימיו המליך את שלמה בנו. נקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" שמואל ב, כג, א כמחבר ספר תהלים (כחותמו, אע"פ שנכתב ע"י עשרה אנשים בדורות רבים). המשיח שאנו מייחלים אליו צריך להיות מזרעו (משיח בן דוד, ולפני-כן יהיה משיח בן יוסף). נחשב רגל רביעית למרכבה, ומידת מלכות - השביעית בשבע המידות - הספירות המיוחסות לה' יתברך, ובאושפיזין. תקופה: ב'תתנ"ד – ו' בסיוון ב'תקכ"ד (בערך 906-836 לפנה"ס) היה מלכה השני של ממלכת ישראל המאוחדת ומייסדה של שושלת בית דוד, ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-400 שנה, עד חורבן הבית הראשון בשנת ג'של"ח. מקורות בתנ"ך: בשמואל א מופיעים קורותיו בימי שאול המלך, בשמואל ב מסופרים קורות מלכותו, ובמלכים א, א-ב המלכתו את שלמה. במקביל קרותיו מובאים בדברי הימים א, יא-כט. חלק מפרקי ספר תהלים מתייחסים בצורה מפורשת לאירועים מסוימים בחייו, וחלק ברמז כללי. קורות חייולידתו, והיחס אליובן שמיני לישי ולניצבת בת עדיאל. כאשר שמואל הגיע למשוח בן של ישי למלך, הוא אומר לישי: "התקדשו ובאתם איתי בזבח", וישי מביא את שבעת בניו, ורק לאחר שה' אמר על כולם שזה לא הבן הראוי למלוכה, ושמואל תמה: "התמו הנערים" ישי ענה "עוד שאר הקטן, והנה רועה בצאן". שמואל א, טז גם כשדוד מנגן לפני שאול הוא שב אל הצאן, ובזמן המלחמה עם פלשתים ישי שלח את דוד לדאוג לשלום שלושת אחיו הגדולים שיצאו למלחמה, וכאשר דוד התעניין בנעשה בקרב - אחיו הגדול אליאב כעס עליו: "אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך". דוד עצמו מציין בתהלים: "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי, וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי", "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". במדרש מבואר שאחיו חשבו שהוא ממזר לאור הרקע הבא: ישי פירש מאשתו שלוש שנים מאחר והתעוררה שאלה בבית המדרש אם מותר היה לבעז אב סבו לשאת את רות המואביה. לאחר שלוש שנים היתה לו שפחה נאה והוא נתאווה לה. הלכה השפחה וסיפרה לאשתו. בערב נכנסה אשתו של ישי במקום השפחה ונתעברה מאותו הלילה. מתוך אהבתו של ישי לאותה שפחה נולד דוד אדמוני שלא כשאר אחיו. לאחר תשעה חודשים ראו אחי דוד שאמם הולידה ילד אדמוני שאינו דומה לשאר אחיו ורצו להורגה יחד איתו. ישי לא רצה להורגו ולכן אמר להם שישלחו אותו לרעות את הצאן כדי שלא יחיה איתם[1][2]. מגילת רות מסתיימת בכך שישי הוליד את דוד, חז"ל מבארים ששמואל הנביא כתב את מגילת רות על לרומם את קרנו של דוד, בכך שהוא צאצא של גומלי החסדים רות ובעז. לאחר שדוד מנצח את גלית הפלשתי שאול המלך שואל את אבנר "בן מי זה העלם" חז"ל מבארים שהוא ביקש לברר גם כן את ההלכה לגבי רות המואביה. נעוריומשיחתו למלךשמואל א, טזלאחר שה' מודיע לשמואל שהוא מאס במלכותו של שאול, הוא שולח אותו אל ישי בית הלחמי למשוח את אחד מבניו, אך שמואל חושש משאול: "ושמע שאול והרגני", וה' אומר לו שיאמר שהוא בא להקריב קרבן, ואכן כששמואל מגיע הוא אומר לזקני העיר: "התקדשו ובאתם איתי בזבח", ובאופן מיוחד "ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח". מיד בבואם שמואל מסתכל לראות מי הוא המיועד למלוכה, הוא רואה את הבכור אליאב ומתלהב ממנו, אך ה' אומר לו: "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעניים וה' יראה ללבב", כך גם לגבי כל שאר בניו של ישי, ושמואל תמה:"התמו הנערים", וישי מסביר שהקטן נשאר בצאן, ושמואל מבהיר שיחכו לו. כאשר דוד מגיע ה' אומר לשמואל: "קום משחהו כי זה הוא". לגבי התאמתו החיצונית של דוד למלך מציין הנביא: "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" חז"ל מבארים שהיותו אדמוני אומר שהוא היה עם תכונות טבעיות של רוצח, אך "עם יפה עיניים וטוב רואי" אומר שעשה כל פעולותיו על פי סנהדרין. מיד לאחר משיחתו למלך: "ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה", ובמקביל: "ורוח ה' סרה מעם שאול, וביעתתו רוח רעה מאת ה'". הבאתו לפני שאולשמואל א, טז, יד-כג לאחר שתקפה רוח רעה את שאול הובא דוד לנגן לפניו בכינור לאחר שתואר לפניו כ"יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ", ואכן ניגוני דוד העבירו את הרוח הרעה משאול, "וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים". שלושה שלבים יש בהימצאותו של דוד אצל שאול המלך. בשלב ראשון הוא מגיע באופן חד-פעמי, בשלב שני שאול מבקש שיהיה אצלו יותר - "וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי",על-מנת שבכל הזדמנות שתשוב לשאול רוח רעה דוד ינגן ויפיג אותה, אך עדיין שמואל א, יז,טו "וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם", רק לאחר הניצחון על גלית הוא נשאר קבוע לגמרי שמואל א, יח,טו "וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו". הנצחון על גליתשמואל א, יז הפלשתים ערכו מלחמה עם ישראל, גלית הפלישתי היה ענק ונעמד בין מחנה פלשתים למחנה ישראל, והכריז שאין צורך במלחמה כוללת - עם ישראל יבחרו חייל אחד שיילחם בו, ומי שינצח בקרב - העם של השני יכנע לעמו. הוא אמר זאת מתוך בטחון שאף אחד לא יעיז לעמוד מולו, והוסיף לחרף א-לוקי מערכות ישראל שאין מי שיוכל להילחם בו, ואכן אף אחד לא העיז להילחם בו. ארבעים ימים רצוף, בכל בוקר גולית נעמד ונאם, ועם ישראל היה בשיתוק, שאול המלך הציע פרס למי שיילחם בגולית - להתחתן עם בתו מיכל, אך זה לא עזר. שלושת אחיו הגדולים של דוד - אליאב, נדב ושמה היו במערכה, ולכן ישי שלח את דוד להביא להם אוכל ולדרוש בשלומם, "ואת ערובתם תיקח" - חז"ל דורשים שהוא ביקש שהם יכינו גט על תנאי לנשותיהם למקרה שימותו במלחמה בלי עדים שנשותיהם לא יישארו עגונות. כשדוד התקרב אל המחנה הוא שמע את גלית והזדעדע מחילול השם. הוא התחיל להתעניין כיצד זה ייתכן ולייצר אווירת זעזוע בעם, כאשר סיפרו לו על הפרס ששאול המלך הבטיח למי שיכה את הפלשתי הוא תמה מדוע יש צורך בכך, הרי העיקר זה הסרת חילול השם הנורא, ולא ייתכן שלא לקום ולהילחם בו. אחיו אליאב שומע את דבריו של דוד וכועס עליו: "על מי נטשת מעט הצאן... אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך, כי למען רות המלחמה ירדת", אך דוד ממשיך ופונה לאנשים נוספים. העם סיפרו לשאול שיש מישהו שנרעש וחושב שהוא יכול להילחם בגליית. שאול ביקש לברר את הנושא עם דוד, ודוד אומר לו שהוא איננו מפחד להילחם כי צריך לא לפחד - "אל יפול לב אדם עליו, עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה". שאול אומר שלא יוכל לנצחו, הרי הוא מנוסה בקרבות, ואתה נער צעיר, דוד סיפר לו שהציל את הצאן מאריה ומדב (חז"ל דורשים שהאריה היה יחד עם שני גורים והדב עם גור אחד), "והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם, כי חרף מערכת א-לקים חיים" רש"י מלמדנו שדוד שאל את עצמו מיום שקרו מאורעות אלו - מדוע ה' זימן לידו להכות אריה ודב, איזה דבר גדול אמור לצאת מכך לעם ישראל. שאול נתן לדוד קובע נחושת וריון, אך זה היה כבד מידאי לדוד ודוד אינו מצליח ללכת כך ומסיר אותם. דוד לקח את מקלו ובחר לו חמישה חלוקי נחל (כנגד חמישה חומשי תורה) וקלעו (רוגטקה) ויצא לקרב. גליית זלזל בו "הכלב אנכי אתה בא אלי במקלות", אך דוד השיבו שהוא בא עם עז האמונה "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואני בא אליך בשם ה' צבאות א-לקי מערכות ישראל אשר חרפת", ומוסיף שנצחונו יהיה לימוד לכל עם ישראל והעולם: "היום יסגרך ה' בידי... וידעו כל הארץ כי יש א-לקים בישראל, וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה', כי לה' המלחמה, ונתן אתכם בידינו". כשגליית ניגש להילחם, דוד רץ וקלע אבן שפגעה לו במצחו וגלית הפלישתי נפל ואז דוד כרת את ראשו בחרבו של גלית. הפלשתים לא נכנעו אלא החלו בורחים וישראל רדפו אחרים והרגו בהם. דוד לוקח את ראשו של גלית איתו ובהמשך אף מביאו לירושלים. ברגע שדוד יוצא לקראת הפלשתי שאול מתחיל לברר על דוד ושואל את אבנר: "בן מי זה הנער", אבנר משיב שאינו יודע, ושאול מבקשו לברר, וכשדוד שב מהקרב עם ראש גלית בידו אבנר מביא את דוד של שאול ושאול שואל אותו "בן מי אתה הנער", ודוד עונה: "בן עבדך ישי בית הלחמי". כשישראל חזרו מהקרב בנות ישראל שרו: "הכה שאול באלפיו ודוד בריבבותיו", שאול נפגע מכך שנתנו לדוד יותר מלו, והחל לברר יותר לעומק על דוד, הוא שאל את אבנר: "בן מי זה העלם". האם שאול אינו מכיר את דוד?!חז"ל נדרשים לתמיהה העולה מסדר האירועים, הרי דוד כבר מנגן אצל שאול, ושאול ביקש מאביו ישי שדוד יהיה אצלו? והם עונים שהברור ששאול ביקש לברר הוא את מידת התאמתו למלוכה על פי שורשיו אם הוא מפרץ או מזרח, אך דואג האדומי התערב בדיון ועורר את שאלת היכולת של צאצאי רות המואביה לבוא בקהל, ומתפתח דיון הלכתי בנושא זה בין דואג לאבנר. ניסיונות שאול להרגושאול המלך מבין שה' בחר בדוד להיות מלך במקומו ושדוד מצליח ורצוי גם בעיני העם, ולכן שאול מקנא בדוד ורוצה להרגו. בשלב ראשון שאול מטיל את החנית פעמיים אך דוד באותו רגע מתכופף וניצל. בשלב שני, ביד פלשתים ע"י מינוי דוד למפקד וע"י פיתוי להיות חתנו אם יהרוג מאה פלשתים - אך דוד בגבורתו מנצח במלחמות והורג 200 פלשתים. שאול מחליט לקחת את דוד מביתו על-מנת להרגו, אך מיכל בת שאול אשתו של דוד מצילה אותו ומבריחה אותו. יונתן בן שאול אוהב את דוד ומסרב להאמין ששאול אביו רוצה להרגו ודוד ויונתן עושים נסיון, ונפרדים זה מזה בשבועת אמונים. אחרי שדוד בורח מביתו של שאול - שאול רודף אחריו, וכועס על בניו יונתן ומיכל שעוזרים לדוד, והורג את נב עיר הכהנים שעזרו לדוד לתומם. למרות ששאול רודף אחרי דוד - דוד נזהר חלילה שלא לפגוע ב"משיח ה'", הוא עושה מבצעים נועזים להגיע אליו ורק מביא ראיות ברורות לכך שיכול היה לפגוע בו, ואז מראה זאת לשאול כדי ששאול יפסיק לרדוף אחריו. ואכן, כאשר שאול נוכח בצדקותו של דוד שיכול היה להרגו, הוא מודה בכך ואף נשבע לדוד שלא ירדוף אחריו יותר - אך הוא שב ורודף אחרי דוד. בדיקה עם יונתןיונתן בן שאול סרב להאמין והם החליטו לבדוק את הנושא. דוד שהיה נוהג לאכול עם שאול ויונתן בראשי חדשים לא הגיע לסעודה, באותו חדש היה ראש חדש יומיים, ביום הראשון שאול לא אמר דבר, ביום השני שאול שאל את יונתן "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם", יונתן ענה לו: "נשאול נשאל לי אל בית הלחם, זבח משפחה לי - לתקן את הפסוק, אך שאול הבין מיד שזה ניסיון להציל את דוד מידיו וכעס על יונתן, יונתן שאל "למה יומת מה עשה", ושאול עוד יותר כעס על יונתן וביקש להטיל את החנית על יונתן "בן נעוות המרדות" "כי בוחר אתה לבן ישי, לבשתך ולבושת ערוות אימ", יונתן הבין שאכן זה סופי, והוא הלך בסתר ונפרד מדוד בחיבוקים ובכי ושבועה להיות נאמנים זה לזה. במדבר זיףלאחר מות שאולמלכות יהודהמלכות ישראלכיבושי דודרצון לבנות בית לה'חטאים ומרידותחטא בת שבע
חטאו החמור ביותר של דוד שמשפיע בצורה קשה על כל ישראל! דוד שוכב עם בת שבע אשת אוריה החיתי, בשעה שהלה נמצא במלחמה, ולאחר שהיא נכנסת להריון והוא לא מצליח לשכנעו לשוב לביתו לשכב עם אשתו על-מנת שלא ידע שהיא בגדה בו - דוד דואג שהוא ימות במלחמה, ולאחר מותו לוקח את בת שבע לאשה. נתן הנביא אומר לדוד שהוא חטא ומפרט את העונשים שה' עומד להטיל עליו, ודוד מודה שהוא חטא, ונתן אומר לו שה' סולח לו ולכן לא ימות אך העונשים אינם מבוטלים. העונש המרכזי שמתרחש בהמשך הן המרידות במלכות בית דוד - בעיקר מרד אבשלום, אך כהמשך לו גם מרד שבע בן בכרי, מרד אדניהו, ובמידה מסוימת אף פיצול הממלכה ע"י ירבעם בן נבט בימי נכדו של דוד- רחבעם בן שלמה. אך בגמ' אי' כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה כי כל היוצא במלחמה כותב גט כריתות לאשתו. מרד אבשלוםעונשו המרכזי של דוד על חטא בת שבע הוא מרד אבשלום. הרקע למרד מתחיל במעשה אמנון ותמר בו בנו אמנון מתאהב בתמר - בת נוספת של דוד ממעכה, ובסופו של דבר אונס אותה. כעבור שנתיים אבשלום שהיה בן נוסף של דוד ומעכה הורג את אמנון, ובורח מפני דוד לגשור. כעבור שלוש שנים הוא מושב לירושלים בתיווכו של יואב, וכעבור שנתיים נוספות אף לראות את פני אביו דוד. לאחר כל זה, אבשלום מתחיל לגנוב את לב העם ע"י זה שכל מי שמגיע למשפט אצל דוד המלך - הוא פוגש אותו בחוץ ואומר לו - אני הייתי מסכים איך ודואג לך והמלך לא ישמע לך, ולאחר תקופה כזו הוא מורד בדוד ומכריז על עצמו כמלך בחברון העיר בה דוד מלך לראשונה על שבט יהודה, ומצליח לסחוף אחריו את רוב העם. אחיתופל יועץ דוד שותף איתו במרד. אחיופל מייעץ לאבשלום לשכב עם פלגשי אביו לעיני העם, ובזה מקויים העונש שהושת על דוד "ואני אעשב בגלוי". דוד בורח מירושלים מפני אבשלום, יחד איתו באים יואב שר הצבא, צדוק ואביתר הכהנים, הכרתי והפלטי, ובדרך מצטרפים אליו, כאשר חושי הארכי מבקש להצטרף אליו הוא שולח אותו להפר את עצת אחיתופל. שמעי בן גרא משבט בנימין מקלל את דוד, ואבישי בן צרויה מבקש להרגו, אך דוד אוסר עליו. דוד מקבל את מרד אבשלום בכניעה לקב"ה והבנה מלאה שזה בהשגחה א-לוקית וכעונש על חטאו - ולכן, הוא מורה להשאיר את ארון הא-לוקים בירושלים ואוסר על אבישי בן צרויה להרוג את שמעי בן גרא שמקלל אותו "ה' אמר לו קלל", ויחד עם זה הוא פועל בחכמה ובגבורה להתגבר על המרד, ולכן הוא בורח, שולח מרגלים, ומתכונן למלחמה ע"י חלוקת הבאים עימו לשלוש יחידות שבראשן: יואב, ואיתי הגיתי. יחד עם זה, דוד איננו רוצה שאבשלום ימות, והוא מצווה מרד שבע בן בכריאדניהו בן חגיתצוואתו לשלמהתכונותיואמונה בה'התכונה המרכזית של דוד היא האמונה הגדולה בה'! היא הדוחפת אותו לבקשת קרבת א-לוקים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש - שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" היא ממלאת אותו בטחון בעת צרה: "אם תחנה עלי מחנה לא יירא ליבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" היא הממלאת אותו גבורה עצומה להילחם בארי ובדב על-מנת להציל את הצאן בהיותו נער, להילחם בגלית הפלשתי אשר "חרף מערכות א-לוקים חיים", וכל שאר גבורותיו. היא הממלאת אותו ענווה עצומה: "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם", "ה' אמר לו קלל", היא הנותנת לו ענווה"ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם", ולשאול הוא אומר: "אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד" הענווה של דוד מתבטאת בקבלת כל מה שעובר עליו ללא כעס ורצון לנקמה או ייאוש. היא מביאה אותו לידי החלטה שלא לקחת עמו את ארון ה' בברחו מפני אבשלום: "אם אמצא חן בעיני ה', והשיבני והראני אותו ואת נווהו" {מקור| שמואל ב, טו,כה}} על ידה הוא מסוגל לעשות תשובה שלמה על חטאו: "חטאתי לה'" - "גם ה' העביר חטאתך, לא תמות". מקים עולה של תשובההיכולת לשוב בתשובה שלמה היא לא קלה בכלל, ועם זה היא כל-כך נצרכת, כי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". חז"ל מלמדים אותנו שכבר אדם הראשון שב בתשובה, וגם קין. תשובתו של יהודה מפורשת: "צדקה ממני", ועם כל זה חז"ל קוראים לדוד: "מקים עולה של תשובה". כלומר לא חטא אלא ללמד תשובה מתיקון חטא זה. אדמוני"וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" חז"ל מבארים שהיותו אדמוני אומר שהוא היה עם תכונות טבעיות של רוצח, אך "עם יפה עיניים וטוב רואי" אומר שעשה כל פעולותיו על פי סנהדרין. בפועל דוד נלחם מלחמות ה' בגבורה עם אויבי ישראל, אך עם כל אויביו מתוך עם ישראל נהג בויתור עצום ורחמים. הרחבההשוואה לשאולהגמרא אומרת: "שאול באחת ולא עלתה לא, דוד בשתיים ועלתה לו". התיאור התנ"כי, בספר שמואל, תחילת ספר מלכים א', ספר דברי הימים א' פרקים י"א-כ"ט, ומעט ממזמורי תהילים מייחס לדוד את איחודן של ממלכות יהודה וישראל וכיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. לבנו ויורשו של דוד, שלמה, מיוחסים מפעלי בנייה נרחבים ובראשם בניין בית המקדש הראשון. דמותו ופועלו של דוד תפשה מקום חשוב במסורת היהודית. דוד מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב, כ"ג א'), והמסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. מקובל כי המשיח יהיה אדם מזרע דוד. על פי אחד הפירושים, פירוש השם "דוד" הוא "אהוב" - "דוֹד" השווה: "דוד" בשיר השירים, פירושו אוהב, או אהוב. דוד המלך במקורות חוץ מקראיים לפני כמה עשורים, מבקרי המקרא רצו לפקפק על קיומו ההיסטורי של דוד המלך, בשל היעדר ממצאים ארכאולוגיים עליו. בשנת 1993 גילה הארכיאולוג פרופסור אברהם בירן מצבת-ניצחון מתקופת בית ראשון, בשער של העיר העתיקה דן, שבה יש אזכור מפורש ל"בית-דוד" (הכתובת עוסקת בעיקר במלך "יהוֹרָם בֶּן אַחְאָב", שמוזכר במקרא, בספר מלכים ב' [3], ומייחסת אותו למלכות בית דוד). ממצא זה שם קץ לספקנות. וכמו כן, יש מציינים[4] שגם במצבת מישע שהתגלתה בספר דיבאן, בשורה 12 ישנו איזכור לממלכת דוד.  בחפירות שהתסיימו באוגוסט 2005, משלחת הארכיאולוגים בראשות ד"ר אילת מזר חשפו מבנה ציבורי מונומנטאלי, אשר לפי מסקנתה של ד"ר מזר (שפרסמה בכתב העת Biblical Archaeology Review [5]), מדובר על ארמונו של דוד המלך. מסקנתה מתבססת על מספר רב של נתונים, לדוגמא:
גם לסיפור של דוד וגולית נתגלה ממצא. פרופסור אהרן מאיר וצוות ארכאולוגים מאוניברסיטת בר אילן, ערכו חפירות בעיר הפלישתית גת (תל אצ-צאפי), אשר לפי המקרא (יהושע ג) בה התרחש הקרב בין דוד לגולית, ושם נחשפה כתובת עם השם: "גולית", מתוארכת לתקופת דוד המלך[12]. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
__NOCACHE__
__NOCACHE__
| ||||||||||||||||
