“Honor Requires an Audience”+ Tu B'Shvat

Beit Midrash

Jewish Laws and Thoughts
Ein Aya
Ein Aya

קטגוריה משנית

The media server is dedicated by the Green family to the souls of their loved ones

4 min read • 48 min listen

The Torah study is dedicated

Soulmate Jonathan Sakhaee

Female Lesson Parashat Hashavua Series'Library Piskei Din (Hebrew)Test Yourself

ב"ה

"Honor Requires an Audience"

1. שבת דף סב ע"א

Ein Aya (71)

Rabbi Ari Shvat

70 - Fix the Leak or Overhaul the Oil

71 - “Honor Requires an Audience”+ Tu B'Shvat

הרי תפילין דמחופה עור, ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין מרחוק ד"א ונכנס. התם משום שי"ן.

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ו, יח על מסכת שבת דף סב ע"א
א. הפרש יש בין הקדושה הגלויה והקדושה הגנוזה. הקדושה הגלויה היא מתיחשת לאדם לפי מובנו, לפי טעמו והרגשו, ציוריו המפורסמים שייכים לגבולה, הנאה והמכוער מובדלים מצדה הרבה, וכל ארחות הכבוד המוסכם הנם ענפים ממנה.

ב. נעלה מזה היא הקדושה הגנוזה, המבט הפנימי החודר בעצמותן של כל המגמות הכלליות. אור האלהי המתעלה מכל הגיון ורעיון, רם הוא מכל יחש של מדרגות בכלל, וק"ו שאין המשקל של המאורעות המוסכמים הנובעים מצד התכונה האנושית ויתר ענינים מוגבלים שייכים לה. כי הקדושה הפנימית אינה מסוקרת בנשמתנו מצד חלק אחד של דעה והשגה, מצד ערך אחד של מציאות, בין ביחש הערך [העצמי שלה] בין ביחש [הופעתה בחוגי] הזמן והמקום, כ"א "הכל יכול וכ[ו]ללם יחד". בסתר חביון זה אין מקום להבדיל בין נאה ומכוער [המוסכם מצדנו עפ"י תכונותנו המוגבלות], ואין אותם ארחות הכבוד הנבדלים מצדנו נוגעים שמה.

ג. כדי להביא בקרבנו רושם דעה בהירה זו, הננו מחלקים בין מה שהוא גנוז ומכוסה בחפצי קדושה, ובין מה שהוא גלוי, עד שהכבוד החיובי הגבולי לא היה שייך במה שמחופה עור כ"א משום הקדושה הגלוי' שבו, הקרוב לדעתנו ומוחש בהכרתנו, משום שי"ן חולץ ברחוק ד"א, שהאדם בהיותו מעוטר בעטרת הקדושה הגלויה, היא מתפשטת ליתן כבוד על כל סביביו, וכל מקומו מתקדש ומתעלה בהדרו, עד שאין ראוי לכיעור וגנאי להיות לו יחש בכל שיעור מקומו ש"א (=של אדם) שהוא ד' אמות, כי הנוי והכבוד מתפשט על כל הציורים הקרובים, הנוגעים באיזה אופן יחושי לאדם בהיותו עטור בעטרת הוד של הקדושה הגלויה, המורה על פארם של ישראל וכבודם האלהי, בהיות פארו חבוש עליו (עפ"י יחזקאל כד, יז).

3. רמ"א, שולחן ערוך יו"ד הל' כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמב, טז
וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו למרחץ, אף על פי שבגמרא אסרו כולם, והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים.

4. רי"מ עפשטיין, ערוך השולחן יורה דעה סימן רמ, מ
כתוב בס' חסידים על מעשה שבגמ' באחד שהיו המפתחות תחת מראשותיו של אביו ולא הקיצו דזה דווקא כשהאב אינו מצטער על שלא הקיצו אבל אם יודע שיצטער צריך להקיצו וכן ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה מקיצו [שם סי' של"ז] ונראה דדווקא כשיעבור זמן תפלה ויש לדקדק דוודאי נראה להדיא בהך מעשה דבגמ' שאביו היה נהנה אם היה מקיצו והרויח ממון הרבה ולהיפך מסתמא מצטער ואולי הכל לפי מה שהוא אדם ומ"מ טוב יותר להקיצו ע"י אחר ולא ע"י עצמו וכמדומני שכן המנהג וכן נכון לעשות:

5. ר' נתן, ספר הערוך, בערך "אביי", וראה גם בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות פ"ז),
גדול מרב – רבי, גדול מרבי – רבן, גדול מרבן – שמו.

5* רמב"ם, הקדמה לפי' המשניות, פ"ז
מי שהיה אצלו (ר' יהודה הנשיא) גדול מאד וברום המעלות קראו בשמו, כגון הלל, ושמאי, ושמעיה, ואבטליון, מפני גודל מעלתם, כיון שאי אפשר למצוא כנוי לרומם בו את זכרם, כמו שאין מכנים את הנביאים. ואשר הם אצלו למטה מדרגה זו מכנה אותם בשם רבן, כגון אמרו רבן גמליאל, רבן יוחנן בן זכאי. ואשר הם אצלו למטה מדרגה זו מכנה אותם בשם רבי, כגון אמרו ר' מאיר, ר' יהודה.

6. הרב דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא א, לח
כאשר החכם נקרא בשמו זהו סימן שמעלת חכמתו היא מעלתו העצמית, שאינה תלויה באחרים. אולם כאשר החכם נקרא בתואר "רב" או "רבי" או "רבן" זהו סימן שמעלתו תלויה בתלמידיו. נראה שהכוונה היא שרק חכמים מיוחדים במינם זכו להגיע לרום המעלה בעצמם, אולם רוב החכמים היו צריכים את תלמידיהם כדי להתעלות, כמו שאמר רבי יהודה הנשיא (מכות י,א): "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן".

7. שבת כה ע"ב- "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג, יז)... 'נשיתי טובה' אמר רבי ירמיה זו בית המרחץ (אמר רבי יוחנן) זו רחיצת ידים ורגלים בחמין ר' יצחק נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה.

8. הראי"ה קוק, עין איה שם, ב, סה-סו על מסכת שבת כה ע"ב
... הצפיה של השבת התביעה של רחיצת ידים ורגלים כחמים, שהיא מתארת את ההשבה של שחרור הרוח והחיותו בחיים הטהורים הראויים לישראל, שישובו בכל עדנם לעת תתקיים ההבטחה הקשורה ב"והיה אם בחוקותי תלכו", "ואילך אתכם קוממיות". ההליכה קוממיות הדורשת ונדרשת להיות מחוברת עם רוח נכון ולב מרגיש את כל סעיפי השלמת החיים, מראש הפסגה העיונית והמוסרית, בכל הוד קדושתה המופשטת עד תחתית הנימוס ההגון, החודר בהלכות דרך ארץ לכל סעיפיהם. ועל החסרון הזה המורה על הירידה הכללית וההרחקה ממקורם של ישראל ע"י חמת המציק, יצעק לבנו אל ד': "נשיתי טובה". ממילא נכיר שרק אז תחשב ההחזרה של ההרגשה הנימוסית להחזרת הטובה, בזמן שתבוא ממקור ישראל, מחוברת עם כל הדברים הנאים והקדושים שלצרכם יש כ"כ קפידא על עדינות החיים הישראליים והדרת נימוסם... רק אז תשוב הטובה לאיתנה, הרמוזה בהנשיה של רחיצת ידים ורגלים בחמין.

9. הראי"ה קוק, עין איה שבת ג, ח, על מסכת שבת דף מא ע"א
רחץ ולא סך, דומה למים ע"ג חבית.
... דוגמת הרחיצה בחיי החברה, הוא כל נימוס מתוקן ומקובל. כל דרך כבוד הבריות מורגל ומוסכם, הוא פונה הרבה לצד החיצוני, שהאדם הוא רק סובל את עולו של דרך ארץ זה, ומאומה לא ישא בעמלו. אמנם כשמשתמשים באותה ההתאמה לההרגל החברותי לרומם את רוח הכלל ע"פ הרגלו, למעשים טובים, לחיים קדושים, ולדעות אמתיות ורוממות, המביאים באמת ברכה לעולם, בזה הכל יורד לברכה ותועלת פנימית*. זהו שמן משחת קודש, הפועלת על הרחיצה, לשלול ממנה אותו הצד של הדמיון למים ע"ג חבית.

Ein Aya