1. תלמוד בבלי, מסכת שבת דף נג ע"א
כי סליק ר' זירא, אשכחיה לר' בנימין בר יפת, דיתיב וקאמר ליה משמיה דר' יוחנן, נותנים מרדעת ע"ג חמור בשבת. א"ל יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל. אריוך מנו? שמואל. והא רב נמי אמרה. אלא שמעיה דהוה מסיים ביה, ואין תולין טרסקל בשבת. א"ל יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל.

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ה, א על מסכת שבת דף נג ע"א
א. כשהשירה של הקדושה הפנימית חיה בלב, היא מתרוממת תמיד לחשוף בכל משפט פרטי את הצד המקורי שבקרבו, מפאת התכונה הרוחנית והמוסרית הנובעת מעמקי תורה ודעת ד' ודרכיו, ע"כ הוא מתלבש תמיד עֹז שיר ומליצה גם בהיותו עסוק בדברים הנראים חתוכים ויבשים.
ב. וההבדל שבין ההכרה העליונה הזאת , גדול מאד בין מצב למצב בחיי האדם. והיותר גדול מכל ההבדלים , הוא בין המצב של הנפש הישראלית בשעה שהוא שרוי על אדמת נכר, שאז אף אם יהיה מרום ונעלה מאד, מ"מ לפי מדתו ולפי ערכו יראו לו ההשקפות הפנימיות, שהם ערכי התורה הפנימיים, שהמה אבות לקצב הלכות רבות, כעין צל של ענין, כמו שאוב בכלי לא חי ממקורו , כמו דבר מתורגם משפה אל שפה, שאין לו אותו העז והחיים שהמקור בעצמו נושא אותו עליו.
ג. ע"כ, במעמד אותה החליפה האדירה שבחיי רבי זירא *, בעלותו אל מקום חפצו לארעא דישראל, מקום חשק לבבו ומקור נפשו וחייו, הנה התרוממו לו כל הענינים, רוחו פותח בקרבו לחוש ולהאזין בהקשבה יותר בהירה בכל הלכה את תוכה הפנימי, עמוק עמוק בלב נכון ומלא רגש קדושת עז ותפארת.

ד. והנה אזניו שומעות הלכה המקצבת את המשפט האמצעי שבין החובות של הצדק הטבעי והצדק האלהי , בין חיוביו המוסריים של האדם על בעלי החיים, לחוס על החמרא דקרירא ליה אפילו בתקופת תמוז (שבת נג, א), ולרדת בשבילו מחביון עז רגשותיו הנשאים, שממלאים קרב וכליות משיא קדושת יום שבת קודש, שהוא כולו מנוחה וקדושה, כולו אומר כבוד והסתכלות נשאה "טוב להודות לד'". ומה מדוייקת צריכה להיות ההכרעה שבין שני הצדדים , מי חכם ויבין פשר דבר עד למדידת התוכן הפנימי, להביא חשבון בין מדת הצדק העיונית למדתה המעשית, ולהבחין בין הריוח שבא ע"י השפעת הצדק המעשי של הסרת צער הבע"ח ע"י נתינת מרדעת, אל ההפסד של חובה וגם רשות כזאת על החוג של ירידת המחשבה והתנשאות הנפש לכל מרום וקדוש, ברדתה אל שפל עסקים נמוכים לפי מראיתם. זהו משפט מלך, נותן חק וקצב ע"פ יסוד מגמתי פנימי, המדוד ברב עזו לתן מדה ושיעור להמון ענינים פרטיים , המתמצעים בין דברים כלליים רבים, נוטלים מהם ונותנים להם כח ולח.
ה. ע"כ, לא הוראה לימודית לבדה היא הצריכה לבא רק ממקור עיון גדול ורחב ידים, כ"א מסקנה של עז מלך, ממדת מלכותה של תורת ד' תמימה, שבה "מלכים ימלוכו ורוזנים יחקקו צדק" (משלי ח, טו). אבל לא ככל החזיון המתגלה בפנים הנשמה על ארץ חמדה , מקור גי חזיון (ישעיה כב, ה), לאלה ההרגשות השכליות הכוללות מרחב גדול רם ונשא, ומ"מ הן משפילות לשבת עד המדריגות היותר נמוכות שבצרכי החיים המעשיים והמוסריים, לבין מה שמורגש מהן על אדמת נכר, ארעא דחשוכא*. רק כעין תרגום נשמע שמה ולא אופי מקורי.

ו. יישר אמר, חיים פנימיים הנני מרגיש, ממקור החיים של דבר ד' "זו הלכה", וכן אמנם תרגמה אריוך , זה שמואל , בעל השכל המעשי והעיוני, המתמם את החזיונות כולם למסקנא אחת מכח כללותו האדיר החכים, היודע שבילי דרקיעא (ברכות נח, ב),ואסותא דרבי על ידיה (ב"מ פו, א), והלכתא כותיה בדינא (בכורות מט, ב).

ז. אמנם בזה עוד ההגבלה מדוייקת כל צרכה, רק הצד האחד, עד כמה לרדת מהצדק הנשגב של תורת חסד הכללית והרוממה, המתנשאת בקדושתה ביום שבת קודש עד ההשגחה על צער בע"ח , זה נובע ממקור הוראה, אפילו תהיה עיונית, רק רוממה ורחבה. אמנם הצד המוגבל הנמרץ שבצד המעשי, להבחין כמה הירידה טובה וכמה היא כבר מזקת, בין הסרת צער לסיבוב עונג , בין מרדעת לטרסקל , זהו אמיתת כח ההכרעה המעשית הבאה מעומק כח העיון הנשלם לכל רחבו וצדדיו, שרק תרגום יכול להיות ממנו בבבל.
ח. וכמו חיים חדשים נראים בדברים בארץ חיים, שראוי לקרא מעומק לב עליהם יישר , בכח חדש. אמנם כבר תרגמה אריוך בבבל , אבל מה רב הבדל בין האורה המוצצת שָמה לשומע אור כהה, לבין האור הזורח מזה בהשמע הדברים במקומם הראוי להם, "מציון מכלל יופי אלהים הופיע" (תהילים נ, ב), "יִקְרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו. אִיספו לי חסידָי כורתי בריתי עלֵי זבח" (שם שם, ד-ה).

3. תלמוד בבלי מסכת שבת דף מא ע"א

רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו.

3*. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה ע"א
רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה [פרש"י: כשעלה לארץ ישראל ללמוד מפי רבי יוחנן, ואמוראין שבארץ ישראל לא היו בני מחלוקת, ונוחין זה לזה כשמן, כדאמרינן בסנהדרין (כד, א), ומיישבין את הטעמים בלא קושיות ופירוקין.].

4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד ע"א
במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל. [רש"י: שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם].

5. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לד ע"ב
בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתון שמעתתא דמחשכו !

6. בראשית רבה, פרשת בראשית פרשה טז, יד
'וזהב הארץ ההיא טוב' (בראשית ב, יב) מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל.

7. הראי"ה קוק, אורות התחיה נ, עמ' פו-פז
יְנִיקַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה הִיא בִּגְנִיזָה מִן הַשָּׁמַיִם, וּבְגָלוּי מֵהָאָרֶץ, וּצְרִיכָה אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת בְּנוּיָה, וְכָל יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים עָלֶיהָ מְסֻדָּרִים בְּכָל סִדְרֵיהֶם: מִקְדָּשׁ וּמַלְכוּת, כְּהֻנָּה וּנְבוּאָה, שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים וְכָל תַּכְסִיסֵיהֶם, אָז חַיָּה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה בְּכָל זִיו תִּפְאַרְתָּהּ, פּוֹרַחַת וּמַעֲלָה נִצָּהּ, וּמִתְחַבֶּרֶת לַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּכָל שִׁעוּר קוֹמָתָהּ. בַּגָּלוּת נִפְרְדוּ הַתְּאוֹמִים , נִתְעַלְּתָה תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לִמְרוֹמֵי קָדְשָׁהּ, וְיָרְדָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה בְּעמֶק תַּחְתִּית... עַד אֲשֶׁר מְהֵרָה יָפוּחַ הַיּוֹם וְאוֹר חַיִּים יָבוֹא מֵאוֹצַר גְּאֻלַּת עוֹלָמִים, וְיִשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה חַיִל, יִנָּטַע עַל אַרְצוֹ וִישַׂגְשֵׂג בְּכָל הֲדַר סְדָרָיו. אָז תָּחֵל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה לִצְמחַ מֵעמֶק שָׁרָשֶׁיהָ, תַּעֲלֶה מַעְלָה מַעְלָה, וְאוֹר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב יַזְרִיחַ עָלֶיהָ קַרְנֵי אוֹרָה מֵחָדָשׁ, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, וְהַדּוֹדִים יִתְאַחֲדוּ בִּנְוֵה אַפִּרְיוֹנָם, וְאוֹר נִשְׁמַת אֵל חֵי הָעוֹלָמִים הַמִּתְגַּלֶּה בִּתְחִיַּת יִשְׂרָאֵל וּבְרוּם קַרְנוֹ יָאִיר בְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, עַל אוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַלְּבָנָה גַּם יַחַד. וְהָיָה אוֹרָם יָשָׁר, חוֹדֵר וּמוֹשֵׁךְ, מִזֶּה לָזוֹ, וְעוֹנֶה אֶת הָאָרֶץ וְאֶת הָעָם בְּכָל יִפְעַת חַיִּים, "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבשׁ ד' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא".

8. הראי"ה קוק, אורות התורה יג, ב
... כַּמָּה הִיא תּוֹרַת אֱמֶת וְתוֹרַת חַיִּים גַּם יַחַד, - לָזֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִטְעם וּלְהַטְעִים טַעֲמָהּ שֶׁל תּוֹרָה מֵעָמְקָהּ וִיסוֹדָהּ, וְזֶה לֹא אֶפְשָׁר לָחוּשׁ, לְהַשִּׂיג וּלְהַרְגִּישׁ, כִּי-אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל .

9. אורות התורה, שם, ג
כָּל מַה שֶּׁהוּא שָׁגוּר בְּיַחַשׂ שֶׁל תּוֹרַת חוּץ לָאָרֶץ בְּמוּבָן פְּרָטִי , עוֹלֶה הוּא בְּעֵרֶךְ תּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְמוּבָן כְּלָלִי. תּוֹרַת חוּץ לָאָרֶץ עוֹסֶקֶת בְּתִקּוּן הַנֶּפֶשׁ הַפְּרָטִית, בְּדַאֲגָתָהּ לְחָמְרִיּוּתָהּ וְרוּחָנִיּוּתָהּ, לְזִכּוּכָהּ וְהִתְעַלּוּתָהּ בְּחַיֵּי שָׁעָה וְחַיֵּי עוֹלָם, אֲבָל רַק בְּתוֹר נֶפֶשׁ פְּרָטִית. לֹא כֵן תּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הִיא דּוֹאֶגֶת תָּמִיד בְּעַד הַכְּלָל , בְּעַד כְּלָלוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ.

10. אורות התורה, שם, ד
לֹא רַק הָאַגָּדָה לְבַדָּהּ תּוּאַר מֵאוֹר הָרַעְיוֹן הַבָּהִיר שֶׁל תּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי-אִם גַּם הַהֲלָכָה , יְסוֹדוֹת הַסְּבָרוֹת, נִתּוּחַ הַפְּסָקִים, שָׁרְשֵׁי הַשִּׁיטוֹת וּמוּבָנָן הַכְּלָלִי הַנָּעוּץ בְּעָמְקֵי הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים וְהַמַּעֲשִׂיִּים. וְלֹא רַק הַתּוֹרָה בְּמוּבָנָהּ הַלִּמּוּדִי, הַמָּצוּי בְּד' אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, כִּי-אִם הֶאָרַת הַחַיִּים כֻּלָּם...

11. אגרת הראי"ה, הופיע באוצרות הראי"ה ו (ערך: ארי שבט), עמ' 235
וחוץ מזה, הרי אין המטרות והתכנית שוות כלל, וחברון אינה חפצה ואינה מוכשרת לשנות את תכניתה, למשל אפילו בצביון השיעור התלמודי שיהיה מתוקן ע"פ היסוד העקרי של השויית התלמודים הבבלי והירושלמי, והמשנה עם התוספתא, הזיקוק להספרא, הספרי והמכילתא בתור מדרשי התנאים, מקורות הקדומים לתורה שבע"פ, עם הגמרא ושיטות הראשונים, וכי הם יצאו מסדרם לסדרנו [?!]. וק"ו שלגבי קביעות עסק בתנ"ך בחכמת ישראל הפנימית , בתוכן מידותיה של תורה, במדע א"י ותולדותינו, שהם דברים יסודיים , נכנסים בכלל התכנית שלנו , שלא הם רוצים ונכונים להכנס בכל אלה, וגם בעצם [ש]יבת שפת הלימודים ושפת הישיבה בכלל שהיא בלשון הקודש ...

12. רמב"ן, מלחמות ה', מס' ראש השנה, ז ע"א בדפי הרי"ף
הו"ל ר' זירא בתרא ואיהו עדיף למפסק כוותיה דאוירא דארץ ישראל אחכמיה טפי.

13. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קנח ע"ב
אמר רבי זירא, שמע מינה: אוירא דארץ ישראל מחכים.