1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף מא עמוד א
רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו (ירמ' כז, כב).
[רש"י: משתמיט - היה ירא ליראות לו, משום דהוה בעי ר' זירא למיסק לארעא דישראל, ורב יהודה לא סבירא ליה, וירא פן יגזור עליו מלילך. בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי וגו' - ור' זירא אמר לך: האי קרא בכלי שרת כתיב, כדאמרינן בשני דייני גזירות (כתובות קיא ע"א).

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ג, ב על שבת דף מא ע"א
דאר"י, כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה, שנאמר "בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם".
א. תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל היא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד ד' אלהי עולם חופף עליה, ע"י התגלות יד ד' בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה , ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת ד' ודרכיו בארץ , בתור מוסר אלהי שיוכל למלא אומה שלמה , למען יהיו דרכיה לקו לא רק בהליכות החיים הפרטיים של איש פרטי , כ"א גם בהליכות עמים וממלכות ויחוסם זה לזה, ע"פ עומק דרכי ד' המלאים חסד משפט וצדקה.
ב. לזה התכלית מוכרח הוא שחותם האלהי הכללי יהיה מונח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם ד', ושאַרצָה היא ארץ ד' . אמנם בעת עזב ישראל את צור מעוזו, אע"פ שהפרטים היו מקיימים איזה מצות, מ"מ כיון שמהכלל נפקע החותם המיוחד, מבלי להכיר את הארץ לארץ ד', ואת הגוי והממלכה לעם ד', בהיותם מוצאים בעצמם שגם להם ישנם ענינים אנושיים כלכל העמים, ארץ ותוקף ממשלה, ע"כ גלה ישראל מארצו, כדי שיהיה נודד בגולה בין עמים רבים, בלא שום קנינים פרטיים לאומיים , ומ"מ ימצא את עצמו מצויין ומופרש מכל העמים, בזה ידע כי לו יש ענין מיוחד שנושא עליו את נושא עצמיות לאומיותו, והוא שם ה' אשר עליו נקרא.
ג. ע"כ, כאשר בבבל גבר ישראל לרוחו, ומרכז היהדות נוסד רק על הבסיס של קדושת התורה , בה נוסדו המרכזים הגדולים להפצת תורה בישראל, ע"כ ממנה צמח צמח ד' לתשועת האומה, להשיב לה עומק הכרתה בעצמיותה, וכאשר ההכרה הזאת תתמלא בכל עומק הדרוש לה, אז רק אז תוכל לשוב אל מכונה ולארצה ולכל תוקף קניניה, אבל אז הלא יבא מועד שיפקד ד' את עמו באורח כללי, לשא נס לגויים, ושורש ישי אליו גויים ידרשו.
ד. אבל אישים פרטיים , אע"פ שכבר השתלמו בעצמם כפי הראוי לקדושת א"י, אבל לא על השלמת הפרטים נוסד הגלות, כ"א על הכלל כולו, ע"כ צריך שלא יטושטש כח זה ע"י ההמשכה של הפרטים להשכיח עיקר התכלית, שהוא תיקון הכללי, בתור אומה נושאת ברמה דגל צור ישראל, בתור עמו ונחלתו, היושבת ומושלת על ארצו אשר בחר לו לנחלה עדי עד. וכאשר כלי השרת אינם ראויים לתעודתם כ"א בהיות כללות ביהמ"ק וקדושתו על מכונו, כן האישים הפרטיים רק אז יהיו מצורפים להראות כחן של ישראל על אדמת הקדש, בצירוף הכלל כולו שיאגד ע"פ פקודת ד'. ע"כ ס"ל לר"י דכל העולה מבבל, ששמה מצאה היהדות מרכזה הרוחני אז, וסויימה בערכה הנכון הפרטי, שכשיקלט היטב יהיה ראוי להחתם דוקא בא"י, בצירוף כל הקנינים הכלליים הראויים לאומה שלמה ומבוססת, לא"י עובר בעשה.

3. ראי"ה קוק, אורות, "למהלך האידאות בישראל" ב, עמ' קד
א. למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית , "עם חכם ונבון וגוי גדול", והאידאה האלהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור-חייה.
ב. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי-קדש, חיים באור האידאה האלהית, כי גם עמים שלמים , מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפלו היותר נמוך ומגושם.
4. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת מסעי
שנאמר (שופטים ה) באו מלכים נלחמו וגו' להודיעך שאין חביב כארץ ישראל, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה הארץ הזאת חביבה עלי שנא' (דברים יא) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, וישראל חביבין עלי שנאמר (שם /דברים/ לד) כי מאהבת ה' אתכם וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אני אכניס בני שהם חביבין עלי לארץ שהיא חביבה עלי מנין ממה שקראו בענין כי אתם באים אל הארץ כנען.
5. הראי"ה קוק, אורות ישראל, ז, י-יב
כל לשון נובע מהשקפה מיוחדת על המציאות . השקפה של קודש על המציאות כולה (אף על החול, א.ש.), היא ההשקפה הישראלית, וזאת ההשקפה המיוחדת חוללה את הלשון העברית, שהיא באמת השפה הקדושה...
6. הראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה, עמ' 179
החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כולם קודש הם , כי הוא כולו ממלא את ביטוי הקודש של כל האנושיות וכל היקום כלו... הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש , והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר , העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עמו הוא קרבן צבור שדוחה את השבת .
7. הראי"ה, אורות התחיה, נג
רוּחַ-הַקּדֶשׁ מְגַלָּה בִּבְהִירוּת אֶת הָאוֹר הָאֱל ֹהִי הַגָּדוֹל הַמָּלֵא חַיִּים, הַפָּרוּשׂ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַמְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים כֻּלָּם, וְאֶת כָּל הָאָדָם בִּכְלָלוֹ בְּיִחוּד, אֵיךְ הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְרַכֵּז , מוֹצֵא לוֹ עֶמְדָּתוֹ בָּעוֹלָם, מְקוֹם מְנוּחָה וּפְעֻלָּה בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל , שֶׁבְּקִרְבָּהּ קָדוֹשׁ 194 שׁוֹרֶה בַּהֲדַר גְּאוֹנוֹ, מֵראשׁ צוּרִים שֶׁל גִּזְעָהּ מֵהֲלִיכוֹת תּוֹלַדְתָּהּ , " וְאָנכִי ד' אֱלֹהֶיךָ – מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם " (שמות כ, ב). מֵהוֹפָעַת תּוֹרָתָהּ , מֵהֶאָרַת נְבִיאֶיהָ , עֶמְדַּת מַלְכוּתָהּ , בִּנְיַן מִקְדָּשָׁהּ , חֻרְבָּנָהּ וּשְׁבוּתָהּ, פִּזּוּרָהּ וְגָלוּתָהּ , נֶחָמָתָהּ וְתִקְוָתָהּ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן, פְּעֻלָּתָהּ עַל הַמַּהֲלָךְ הָרוּחָנִי שֶׁל הָעוֹלָם, הִתְעוֹרְרוּתָהּ לִתְחִיָּה בִּזְמַנֵּנוּ ...
8. אוצרות הראי"ה ב, תעודת ישראל ולאומיותו
והמטרה הלאומית של ישראל הלא הוא לשכלל חפץ ד' בעולמו, להיות שמו הגדול ודרכיו נודעים בבירור בעולמו, לטובת כל יצוריו.
9. אורות ישראל ז, ט-י, עמ' קסד
ההשכלות הכלליות הן מטביעות יפה את הנשמה הכללית וחותמה, שגם הטבעה זו נדרשה היא מאד לשכלול צורת האדם, אבל לא תיבנה האומה כי-אם כשהעקר יהיה מה שישכלל את שעור קומתה, שהוא מלוא הידיעות במה שנוגע לחלקה ביחוד . כשם שהאידאה הנפשית האישית מתגלה בצורת הגויה בחיטובה ובצביונותיה הפרטיים, כן מתגלה האידאה הכללית של האומה דווקא בכל פרטי אוצרותיה , באמונתה, בחכמתה, בשפתה, בארצה, בתקותה, ובכל מנהגיה . ואלה בעצמם הנם הגורמים היותר גדולים לתן לה אמץ וחיים, כל מה שהם מתחבבים ונעשים יותר מרגלים בחפץ לב בדרכי החיים.
10. אורות, למהלך האידאות בישראל ד, עמ' קח
א. כַּאֲשֶׁר סָר רוּחַ-אֱלֹהִים מֵעַל הָאֻמָּה, בְּהַפְרִידָהּ אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית מִמְּקוֹר-חַיֶּיהָ , נִתְחַיְּבָה חוֹבַת גָּלוּת . חַיֵּי הַצִּבּוּר הַמְקֻלְקָל עַד הַיְסוֹד מֻכְרָחִים הָיוּ לְהִדַּכֵּא, יַחַד עִם צִבְיוֹנוֹ הַמַּמָּשִׁי וְעִם הַהַשְׁרָשׁוֹת הָרָעוֹת שֶׁהִשְׁרִישׁ בְּלֵב יְחִידָיו, וְשֶׁמָּצְאוּ אֶת כְּלֵי-מַשְׁחֵתָם מוּכָנִים לִפְנֵיהֶם בְּמִשְׁטָרָיו. הַגָּלוּת – הַחֻרְבָּן הַפְּנִימִי וְהַפִּזּוּר הַחִיצוֹנִי – הִכְּתָה לִרְסִיסִים וַתְּאַבֵּד עַד הַיְסוֹד אֶת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַחֲרֵבָה, אֲשֶׁר זָנְתָה מֵעַל אֱלֹהֶיהָ, אֲשֶׁר בְּהִנָּתְקָהּ מִשּׁרֶשׁ- חַיֶּיהָ נִטְמְאָה וְנִתְקַלְקְלָה מֵרוּחַ-הַטֻּמְאָה שֶׁל הַקוּלְטוּרָה הָאֱלִילִית וְכָל כְּשָׁפֶיהָ. גְּאוֹן יִשְׂרָאֵל וְתִפְאַרְתּוֹ נָפְלוּ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ.
ב. אֲבָל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית וְהָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית , הַיִּשְׂרְאֵלִית, הִנָּן כָּל-כָּךְ מַתְאִימוֹת זוֹ לָזוֹ, עַד שֶׁבְּכָל אַחַת מֵהֶן מֻנָּח תָּמִיד גַּם כּחַ שָׁרָשֶׁיהָ שֶׁל הַשְּׁנִיָּה. הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית בְּכָל- אפֶן נוֹשֵׂאת הִיא בְּתוֹךְ-תּוֹכָהּ אֶת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, וְהָאַחֲרוֹנָה לֹא תּוּכַל לְהִכָּחֵד מֵהַשְׁפָּעָתָהּ עַל אוֹתָהּ הָאֻמָּה, שֶׁהִיא מְקוֹם מְנוּחָתָהּ עַל הַמֶּרְחָב הַהִיסְתּוֹרִי הַכְּלָלִי, עַל- כֵּן תְּחַיֶּה בְּאֵיזוֹ צוּרָה גַּם אֶת הָרֶגֶשׁ הַלְּאֻמִּי , אֲפִלּוּ בְּמַצָּב יוֹתֵר יָרוּד וְכֵהֶה.
בְּאֵין מָקוֹם לְהַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַל הַלְּאֻמִּית, אַחֲרֵי הִטָּמֵא מַרְבִּית הַכּחוֹת שֶׁל הָאַחֲרוֹנָה וַיֵּהָפְכוּ לְ"סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" וְאַחַר-כָּךְ גַּם נֶהֶרְסוּ עַד הַיְסוֹד, הִתְכַּנְּסָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּכָל יְמֵי הַגָּלוּת בַּקֵּן הַקָּטָן וְהַדַּל , בְּמִקְדָּשׁ-מְעַט שֶׁבְּבָתֵּי-כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי-מִדְרָשׁוֹת* , בְּחַיֵּי הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה הַטְּהוֹרִים, בְּרִשְׁמֵי-שְׁמִירַת דָּת וְתוֹרָה. עֶרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה הוּא בְּתוֹר צִיּוּנִים בַּגּוֹלָה, שְׂרִידִים מִדָּבָר שֶׁהָיָה חַי וְשָׁלֵם וְשֶׁעָתִיד לִחְיוֹת בִּשְׁלֵמוּת בְּשׁוּב ד' אֶת שְׁבוּת עַמּוֹ.

11. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א
מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.

12. אורות עמ' עג
הגלות לא היתה יכולה להוציא אל הפועל טיפוסים שלמים.

13. הראי"ה קוק, אדר היקר, עמ' לא
לוּ היתה ההשפעה הדתית של ישראל באה בעולם בזמן שהיתה האומה חיה בטבעה המלא חיים בתוכה פנימה, אז לא קבלה עליה התכונה הדתית של אותן אומות העולם, שרוב עמֵנו שרוי ביניהם.

14. אורות ישראל ז, ו, עמ' קסג
הָאֱמוּנָה בִּכְלָל אֵינָהּ מְאִירָה כִּי-אִם בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הַבְּרִיאָה, הַשְּׁלֵמָה בְּחָסְנָהּ, בְּמַמְלַכְתָּהּ, בְּמִקְדָּשָׁהּ, בְּאַרְצָהּ, בְּכָל קִנְיָנֶיהָ הָרוּחָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים. הַמִּצְווֹת כֻּלָּן הֵן תָּמִיד קְשׁוּרוֹת בִּמְגַמָּתָן וּבַתּכֶן הַפְּנִימִי שֶׁלָּהֶן דַּוְקָא לְאוֹתוֹ הַמַּצָּב הָעֶלְיוֹן, וְאָז הֵן מִתְרָאוֹת בְּכָל הֲדָרָן. לְפִי מִדַּת יְרִידַת הַפְּלָאִים שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִדְרשׁ מֵהָאֱמוּנָה וּמֵהַמִּצְווֹת אֶת כָּל אוֹרָן, כִּי-אִם אֶת אוֹתוֹ חֵלֶק הַנִּיצוֹץ שֶׁל הָאוֹרָה, הַנִּשְׁאָר בְּקִרְבָּהּ גַּם בִּזְמַן הַיְרִידָה הַיּוֹתֵר שְׁפָלָה. וְהַנְּקֻדָּה הַזּאת הִיא מְקַבֶּלֶת זִיו שֶׁל עַטְרוֹת אוֹר מֵהֶעָבָר הַנֶּהְדָּר וְהֶעָתִיד הַמַּזְהִיר מֵרָחוֹק...
אִם יָבוֹא אָדָם לוֹמַר, שֶׁהוּא מוֹצֵא אֶת כָּל מִלּוּי הָאוֹרָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד מַצַּב הַהוֶה לְבַדּוֹ, אַל תִּשְׁמַע לוֹ : סִימָן הוּא שֶׁלּא חָדַר לְתוֹךְ עמֶק הָעִנְיָן שֶׁל צְפִיַּת יְשׁוּעָה ...

15. אורות המלחמה ג, עמ' יד
עָזַבְנוּ אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה הָעוֹלָמִית מֵאנֶס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָצוֹן פְּנִימִי, עַד אֲשֶׁר תָּבוֹא עֵת מְאֻשָּׁרָה, שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לְנַהֵל מַמְלָכָה בְּלֹא רִשְׁעָה וּבַרְבָּרִיּוּת; זֶהוּ הַזְּמַן שֶׁאָנוּ מְקַוִּים... אֲבָל הָאִחוּר הוּא אִחוּר מֻכְרָח, בָּחֲלָה נַפְשֵׁנוּ בַּחֲטָאִים הָאֲיֻמִּים שֶׁל הַנְהָגַת מַמְלָכָה בְּעֵת רָעָה. וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַזְּמַן, קָרוֹב מְאד, הָעוֹלָם יִתְבַּסֵּם וְאָנוּ נוּכַל כְּבָר לְהָכִין עַצְמֵנוּ, כִּי לָנוּ כְּבָר אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְנַהֵל מַמְלַכְתֵּנוּ עַל יְסוֹדוֹת הַטּוֹב, הַחָכְמָה, הַיּשֶׁר וְהַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַבְּרוּרָה. "יַעֲקב שָׁלַח לְעֵשָׂו אֶת הַפּוּרְפִירָא": "יַעֲבָר נָא אֲדנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ" (בראשית רבה עה, ד), אֵין הַדָּבָר כְּדַאי לְיַעֲקב לַעֲסֹק בַּמַּמְלָכָה, בְּעֵת שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת דָּמִים מָלֵאָה, בְּעֵת שֶׁתּוֹבַעַת כִּשְׁרוֹן שֶׁל רִשְׁעָה. אָנוּ קִבַּלְנוּ רַק אֶת הַיְסוֹד כְּפִי הַהֶכְרֵחַ לְיַסֵּד אֻמָּה, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְמַל הַגֶּזַע הֻדַּחְנוּ מִמְּלֹךְ, בַּגּוֹיִים נִתְפַּזַּרְנוּ, נִזְרַעְנוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה, עַד אֲשֶׁר עֵת הַזָּמִיר תַּגִּיע וְקוֹל הַתּוֹר יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.

16. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מח ע"ב
מאי דכתיב: כי מי בז ליום קטנות (זכריה ד)? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה.
[ רש"י : שיתבזו שולחנם לעתיד לבא - שאין מקבלין שכר שלם והכי משמע כי מי בז ליום הבא את הצדיקים. קטנות - קטנות אמונה .]