1. מסכת שבת לד ע"א - משנה: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. גמרא: ... אמר רבה בר רב הונא: אע"ג דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו' צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה, אמר רב אשי: אנא לא שמיע לי הא דאמר רבר"ה וקיימתי מסברא.
2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ב, רצג, על שבת לד ע"א
א. יש בכל הדרכה פעולה קרובה ופעולה רחוקה : הפעולה הקרובה היא בענין אותו הדבר הפרטי הנדרש עכשיו להדרכה לקיים, בעשיה או במניעה. הפעולה הרחוקה היא בענין חשיבות התוצאות , שכלל ההנהגה פועלת כשהיא עומדת בתקפה.

ב. והנה לפי הנראה שיש בכל שלטון שני הדרכים הידועים, של נועם ושל חובלים *, לרדות ביד חזקה או לנהל ברך ונעם*, אם נשים מגמתנו רק לצד ההדרכה הפרטית אז יתגלה מיד לעינינו שיותר נפעול על הלבבות ע"י אמירה רכה מאילו נבקש לבא ברדִיה ובעקיפין.

ג. אבל אם נחדור עד סוף תעודת השלטון הפועל בכללות מציאותו, אז יש אשר ההנהגה החזקה תכריע את הכף. כי בהיותה ידועה ומפורסמת בכחה כי עז, תכ[ו]ף מיראה גם את הסוררים , ולא עוד שתוכר מציאות הצורך למשטר, ויוחש הערך הגדול שיש לדברים המוזהרים ע"י מציאות משטר חזק. א"כ לכאורה יש כאן פעולה יתירה אם תהיה הרדיה חזקה, יוצאת מכלל הרכות והנעימות המתונה הרָבה.*

ד. אמנם אמתת ההכרעה אינה כן בנוגע לחקי ד' ומשפטיו, כי מאשר ידענו שעצם עשיית המצוה היא מזככת את הדעת ואת הרגש *, א"כ לא לבד ביחש להענין הפרטי, כי אפילו לכללות ההדרכה יש יתרון גדול להנהגת הנעימות והרוך, מפני שכיון שיותר קרובה הפעולה הפרטית להעשות ע"י אמירה רכה, הלא עצם הפעולה הטובה בעצמה היא תהיה העוזרת ג"כ לההדרכה הכללית.

ה. ע"כ צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה , ותצא התועלת הקרובה, ומזה תצא ג"כ התועלת הרחוקה , כחק מצוה גוררת מצוה *.

ו. אמנם ההשקפה היותר עליונה היא היא ההשקפה הזאת, החודרת עד כל דבר פרטי, ומעיינת על הפרטים בצירוף הכללים הגדולים שהם מביאים אליהם*. זה אמנם הוא נידון רק אם נחליט שמצד ההשפעה הכללית יועיל רושם של הרדיה החזקה יותר מהרושם הרך.

ז. ר"א אמר דלא שמיע ליה הא דרבה בר"ה, ולא בא לשקול את מדת הכלליות ע"פ מדת הקיבוץ של הפרטים, כפי אותה הסקירה העליונה שממנה נובע מקור דברי רבה בר"ה, כ"א קיימתיה מסברא הכללית , שבכל אופן יש לנטות יותר אחר מדת הנעימות , מצד עצמותה וחמדתה , מצד שהיא טובה ונוחה*. ואם אחר כל החשבון הארוך של תוצאות המעשים, ג"כ יתבאר שמתאים [הוא] להנטיה העדינה של הנפש הטובה, ה"ז טוב כפול.
3. סנהדרין קז ע"ב
תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
4. סנהדרין כד ע"א- א"ר אושעיא מאי דכתיב (זכריה יא, ז) "ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים", "נועם" אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, "חובלים" אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה.
5. רמב"ם, מורה נבוכים ג, לה- ... המצות התלויות בעונשין... ותועלת אלה פשוטה וברורה, לפי שאם לא יענש המזיק לא יסתלקו הנזקים כלל, ולא ירתע כל מי שזומם להרע. ולא כקלות דעת מי שדמה כי זניחת העונשין רחמים על בני אדם, אלא היא עצם האכזריות עליהם והפסד סדר המדינה, אלא הרחמים מה שצוה בו יתעלה 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'.
6. ספר החינוך פרשת בא מצוה טז, איסור שבירת עצם בקרבן פסח
ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות . ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו.

7. הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום, אפיקים בנגב (פרק ו) , יד, עמ' כד
לפי ערכם של מספר הדפיקות שצריכה כל פעולה לדפוק על דלת הלב האנושי הסגור עד שיפתח. "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי, יונתי תמתי" (שיר השירים ה, ב).
8. הראי"ה קוק, אורות, "חכם עדיף מנביא"
השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות-העגלה של החטאת, גידי- החיים הדקים, שמהם ישרגו מזרקי-הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצוות המעשיות כלן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ, איך בהמשך-הזמן על-ידי קיומם ותלמודם, הרגלם וחבתם, יצא הנעם הפנימי החבוי בהם, וזרם-החיים האלהי הטהור יגרש בעזו את חשכת עבודת-אלילים מבלי תוכל עוד קום, ואיך העזיבה האטית המזלזלת במעשים, בענפים ודיוקים, מפתחת דרך של הרס, מאבדת את הכלים שבם יקלט הרוח העליון, וממילא יצר לב האדם, הדמיון המתעה המלא ציצי זהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים, הוא הולך ועולה מאליו, – דבר זה לא נתן לנבואה בכלל, לנבואה של אספקלריא שאינה מאירה...
במשך הזמן הרב נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יראו החוצה... אז שנאת הפרטים תתגבר... עד אשר לא כפרי-בסר כי-אם כבכורים מלאים טל וחיים יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם, וזו תכיר בכללה את גדל פעלת החכמה ובענות צדק תקרא: " חכם עדיף מנביא "... ונשמתו של משה תשוב להופיע בעולם.
9. משנה מסכת אבות פרק ד, משנה ב- בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:
10. הראי"ה קוק, אדר היקר ועקבי הצאן/ מאמר "הדור"- עמ' קיא
הוא לא יוכל לשוב מיראה , אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה.