1. חזון הצמחונות והשלום / אפיקים בנגב (פרק ו') / ד. בשר תאוה
בבא היתר התורה לאכילת בשר, אחרי קדושת המצות במתן תורה, האריכה בהצעת הדברים: (דברים יב,כ) "ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר". יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה גבולית. כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע"ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שע"כ לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש, שבבא התור של מצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בע"ח, מפני הגעל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל, שהרי "דברי תורה נדרשים מכלל לאו הן ומכלל הן לאו" (נדרים יא ע"א).

2. הרב מאיר שמחה מדווינסק, משך חכמה, בראשית ט, ז
"פרו ורבו" לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו"ר וחייבה רק אנשים כי משפטי ד' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל... ואם כן נשים שמסתכנות בעיבור ולידה... לא גזרה התורה לצוות[ן]... רק לקיים המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה... [לכן אחרי העונש של קושי הלידה, שינה הכתוב לומר (בר' לה, יא)] "פרה ורבה" ולא קאמר פרו ורבו, היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה צער לידה היו מצוות שניהם...
עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפו"ר משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה ובנקבה עוד יותר... ודי במה שהיא מוכרחת בטבע...

3. רמב"ם, מורה נבוכים ג, יב
והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה... כלומר לגרגרנות באכילה ובשתיה ובתשמיש, והעסק בהם בהפרזת כמות, או באי סדר... כי מדות הנפש נספחות למזג הגוף... המותרות אין להם סוף...וכאשר יבואוהו צרות באותם הדרכים שהוא הלך בהם יתלונן על משפט ה' וגזרתו...

4. הרב עבדיה ספורנו, כוונת התורה, עמ' יח
ולהודיע איך רשעי ארץ סבבו וגרמו ברוב רשעם לדורות רעות רבות וצרות, כענין בחטא אדם הראשון שנקנסה מיתה על ידו. וחטא דור המבול שהיה סיבה להשתנות הזמנים, וקלקול היסודות והמזונות וקיצור הימים [בר' ו, ג, "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה"].

5. ר"ע ספורנו, בראשית ח, כב
וכי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום, ובזה היה אז תמיד עת האביב, ובו היה תקון כללי ליסודות וצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם [בר' ח, כב, "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו"].

6. מאמרי הראיה / חלק א / טללי אורות / ח, עמ' 26-27
א. הנטיה החפשית של המוסר לקראת משפט בעלי החיים בכללם ודרישת זכיותיהם מהאנושיות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה. באוצר האנושיות הקדמון, כ"ז שזרע האור הרוחני (אשר אח"כ התבצר בישראל) היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית, לפני אשר נפלגו הגוים ללשונותם, כבר עלה המוסר עד דרישת משפט בעלי חיים, ו"אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה" (סנהדרין נט ע"ב). "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ, אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה". אולם כשירדה האנושות... היתה ההעתקה מחברת החיים, שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ, עתה נדרשת מאד, בקמוץ כח הצדק והיושר בין בני מינו, למען יוכל אש א-להים זה הבוער באור כהה מאד, לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסבוכיהם ; שנויי הדעות והנטיות, הדרכים והגבולים, דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושיות לבדה. אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא ישאר סגור לעד ; כשם שתצא השאיפה הדימוקרטית החיצונה ע"י ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כש"לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם"(ירמ' לא, לג), כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי חיים מנרתיקה בבא עתה. ומכשיריה הן המצות המוגבלות לחלק זה ביחוד.
ב. אמנם גערה נסתרה יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר "תאמר אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר - אז תזבח ואכלת" (דב' יב, כ). הנה לא תוכל לעצור בעד נטיתך כי אם ע"י כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא באה עתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך. בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה ג"כ, אחרי נפלה, התאמצות חמרית, שמילוי כח זה ידרש לפעמים את מזון הבשר, שהוא מס המעבר לתקופה יותר בהירה, שבעלי החיים כלם אינם פטורים ממנו, כאשר הרבו לעשות כן גם בני אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות, שהיו נדרשות להם למעבר אל עלייתם הכללית...
ג. הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת בכפרי לך" (יחז' טז, ג): כסה הדם ! הסתר חרפתך ! הפעולות תעשינה את פרין, בהמשך הזמן תחנכנה הדורות. המחאה האלמת כשתבוא עתה תהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה. צווי הזביחה, במערכה מיוחדת, בהקלת הצער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אבטימט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כ"א עם נפש חיה.
ד. מה שכתוב "בהקפת הגויל" של אותיות כאלה יקרא לעתיד, בעת הכשר הלבבות. רגשי הלב של החי, רגשי המשפחה שלו "אותו ואת בנו", ומעבר מזה הפרעת רגש המוסר בידים בזה שהאכזריות בולטת דוקא על ידי הריסת המשפחה "שלוח האם מעל הבנים", היא מתקבצת להד של דימונסטרציה אדירה לקראת העול הכללי...
ה. וכשם שכיסוי הדם מקרב את ה"לא תרצח" עד גבול החי, ואיסור בשר בחלב וכלאים את ה"לא תגזול" ו"לא תעשוק", כך מקרב הוא איסור הטריפה את חובת הסעד וביקור חולים אל גבול החי ; רחם, לפחות, על האמלל, אם ערל לבך מרחם על הבריא והחזק !

7. חזון הצמחונות והשלום / אפיקים בנגב (פרק ו') / ו. ההיתר בשעת הנפילה המוסרית
א. גם בעלי החיים צריכים לשלם את מס המעבר, כי גם האדם הרבה לשלם מסים רבים. על מזבח ההשתלמות של האנושות הכללית נזבחו זבחי אדם רבים עצומים מאד. אך העתיד הנהדר הוא ימחה את כל הדמעות. ומחה ה' א-לקים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כה, ח).
ב. אמנם אחרי הרפיון האנושי, הנמשך ג"כ מנפילתו המוסרית, ראוי לאכול בשר. א"כ אותו ההיתר שיצא אחר המבול להתיר בשר לאכילה כבר הוכן שמצד ההערה השכלית הגנוזה בעמקי תורה לא יהיה נוהג בפועל לעד ולעולם, כי איך אפשר למצב מוסר נכבד ונאור שיהיה חולף כולו ומתבטל אחרי שכבר היה נוהג? אלא שראתה החכמה האלהית שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיעלה במעלה זו, שיתנער ויבא לההכרה המוסרית האמתית, עד העת המאושרה והנאורה ההיא, אין אותה המעלה המוסרית של הכרת משפטם של בע"ח ראויה לו כלל. וכמשפט כל מי שקופץ ליטול את השם להתחסד במרת חסידות הבלתי הולמתו, שאינה מביאה לו כ"א ערבוביא בדעותיו והליכות חייו, כן הוא משפט האדם בכללו, שנפל לדיוטא התחתונה של שפלות המוסר עד כדי שליטת האדם באדם לרע לו ועד כדי ההשפלה היותר נוראה שכמוסר העצמי: "נתעב ונאלח, איש שותה כמים עולה" (איוב טו, טז). כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בע"ח, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בנ"א הברואים בצלם אלקים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים - כאלו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה החסידה האנושית במה להצטדק כ"א לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע"ח.
ג. על כן אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה שאין להעמיס יותר מפני הערך של אפשרות הסבל של כח המוסר האנושי כשהוא בחולשתו. אין ספק בדבר שאלו היה איסור הריגת בע"ח מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי הראוי להתפשט על כל היצורים עד כדי להכיר קדושה של מתנות אלהים בכל חיי החיים, בכל האנושות כולה, לעת עתה שאין מצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ - אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה, כיון שעכ"פ גם את נפש הבהמה היה קובע בדרך איסור והפרת חק, וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בנ"א כדי לאכול את בשרם. אכילת בשר אדם היה כ"כ טבעי, עד שלא היה בשום אופן מוצא את אותו הגיעול הטבעי שהאנושיות המתוקנת מוצאת בו עכשיו, בשעה שנפרץ פרץ רחב בין האדם לבהמה, בערך חייהם ושיווים.

8. חזון הצמחונות והשלום / אפיקים בנגב (פרק ו') / ז. ותור בשקול דעת עליון
א. ולפעמים צריך ג"כ לותר על חלק רשום מדרכי המוסר, כדי שתהיה הותרנות ההיא מכשרת את האדם למדתו היותר גבוהה, ואז גם אותו הויתור קדוש ונשגב הוא, וא"א לשקול הדברים כ"א בדעתו של אל דעות, בשקל הדעת האלהית המקפת והכוללת כל: "אני ד' ראשון ואת אחרונים אני הוא, קורא הרורות מראש" (ישעיה מא, ד).
ב. אלמלא הקדמנו מה שראוי לאחר, אז אבדנו את הכל. הרבה דעות כוזבות, המשוטטות בעולם ומעבירות רבים על דעתם ועל דעת קונם, לא באו כ"א מסבת השאיפה הנפרזה שלא תדע עת וזמן לכל חפץ, ואין לה מעצור וגבול. ובאין די שכל להגיע להחכמה הצפונה באמונה טהורה, לדעת כחה של התורה האלהית, בין בדחיפתה את האנושות למעלה היותר רמה, בין בהחזיקה בידה לנהלה לאטה לפי כחה, "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה" (הושע יא, ד).

9. חזון הצמחונות והשלום / אפיקים בנגב (פרק ו') / יא. דברה תורה כנגד יצר הרע
א. אף גם זאת, לו היו חובות המוסר נוהגים בשפע בין האדם לבע"ח, גם בזמן העדר השלמות המוסרית, היו גורמים רעות רבות ועכוב התפתחות למוסר האנושי גם מצד אחר. כי הנה רגש הטוב והיושר שבאדם מבקש את תפקידו, והוא הדופק גם כן לפעמים על דלתי לב רשעי ארץ, ומכריחם לבקש במה להשקיט את רעבון הצדק הטבעי שלהם, יסוד כח התשוקה שהיא מעמדת את העולם, ולפעמים תמצא רשע עריץ בוחר לו ענין מוסרי, ושש לעשות צדק כדי להשקיט בזה מוסר כליותיו והנחם הטבעי המפעם בקרבו. ואם ההתחסדות עם בע"ח היתה מפורסמת לחפץ של צדקה קבועה במין האנושי, וזאת היתה בהכרח באה עם סידור החיובים המוסריים נגדם, אפילו אם היו רק באופן שלילי, אז היינו פוגשים המון גדול של רשעי תבל, המשחרים לטרף כזאבי ערב, זובחי אדם באין חמלה, ומוסר כליותיהם, כשהיה מעיק להם, היו ממלאים ברווחה ע"י חסידות עם בע"ח, שאין ביחשם אותן הסבות הגורמות לפשעים של שלטון האדם באדם לרע לו, הבאות לרוב מסיבת שנאת קנאה וכיוצא בהם, שהרי בעה"ח אינם משיגים את גבול מחיתם, כבודם ותאותיהם של רעי אדם הללו.
ב. חכמת האדם להרע היתה מוצאת כאן כר נרחב לסכסך את הרעות, והבקרת שהיא מבקרת מומין כשהיתה מצגת את הכללים שתמצא באדם מה שאין דוגמתם בבע"ח כלל, היתה מחזקת ידי מרעים כאלה, ואין ערוך לכל המהומה, המגערת והמצוקה, ענוי הדין ועיוות המשפט, שהיו יוצאים לרגלי הסכמות מפורסמות כאלה.
ג. על כן ראתה ההסכמה האלהית, שרק היא יכולה לסול מסילות בקרב כליות ולב, לנתק את פתיל החבור בין האדם לבע"ח, למען יתרכז מרכז המוסרי האנושי בטובתו המיוחדת ואז, רק אז, יצליח להביא לו את אשרו בקץ הימים.

10. חזון הצמחונות והשלום / אפיקים בנגב (פרק ו') / יח. איסור חלב
א. על כן בבעלי חיים הניצודים, חיה ועוף, שההערה המתלוה אל שחיטתם היא יותר חודרת, בכיסוי הדם בתור הכרה של בשת האנושי וחרפת שפלות מוסרו, שוב אין צורך בהערת איסור חלב, שגם למחסור הוא, כי תטשטש את הרושם של כיסוי הדם האומר רגש של בושה עמוקה על כללות שפך הדם, בין יהיה לשם תענוג או לשם שבר הרעבון, לאלה אין להעמיד את נקודת ההערה על החלב, על כן חלבם מותר...
ב. אבל הבהמה הביתית סדר הפעולה היא הפכית: על פי רוב ישחוט אותה האדם סביב למשכנותיו, במקום שרגליו מצויות, אז ההפך ראוי להנהיג לבל יכסה את הדם, למען תראינה עיניו בכל פינותיו כי דם שפך, כי דמים צועקים עליו מן האדמה. ואת הקול ההוא, העולה בקול דממה דקה מאד, יאזין האדם רק בבא עתו להשמע, בעת תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, לעת ההבטחה הנעימה של "והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר" (יחזקאל יא, יט).