1. הראי"ה קוק, מוסר אביך, מדות הראיה, "גאוה"

ז. הגאוה פוגמת את הרצון, וכיון שהרצון פגום אין מקום לכל טוב לנוח.

ח. הגאוה מסבבת עצלות.

ט. הגאוה היא הטפשות היותר פראית. [עי' 5]

י. הגאוה היא בעצמה עונש נורא.

טו. מי ששונא את הגאוה באמת, כל מחשבותיו שעולות על לבו הן דברי תורה.

טז. השונא את הגאוה יזכה לברר הלכה ברורה.

יז. השונא את הגאוה זוכה להתענג בדבקות בד'.

2. משלי, יד, ג
בְּפִי-אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם:

3. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.

4. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, מוסר הקודש, עמ' קמז
היסוד הכללי - קא
האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסוּבבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.

5. אורות הקודש ד, עמ' תעו
הענוה והכרת האמת
הענוה מנמיכה את הדעת העליונה של האדם, ומורידה את אורה לעומק עומקה של נשמתו, וע"י זה מכיר הוא את האמת לאמתה. וכפי רוב הענוה האמת האלהית מתגלה אליו.
וכל הדעות הרעות, ותולדותיהן, וכל מיני דרכי עבודה זרה, הכל נובעים הם ממקור המשחת של הגאוה, שהיא מרימה את הלב, ואינה מניחה להאור של הנשמה לחדור לעומק העצמיות של האדם, ונשאר כולו שקוע באפלה.

6. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות פרק ד
ולמה קורין מגילה זו בחג שבועות, שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה, וניתנה בחג שבועות.