1. שבת דף נד ע"א
הרחלים יוצאות כבולות. מאי כבולות? שמכבלים אלְיָה שלהם למטה, כדי שלא יעלו הזכרים על הנקבות. מאי משמע דהאי כבול לישנא דלא עביד פירא הוה, דכתיב "מה הערים אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה" (מל"א ט). מאי "ארץ כבול", שהיו בה בנ"א שמכובלין בכסף ובזהב. א"ל רבא, א"ה היינו דכתיב "ולא ישרו בעיניו", מפני שמכובלים בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו?! א"ל, אין, כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא [פרש"י: אנגריא של מלך)].
ר"נ בר יצחק אמר, ארץ חומטון [רש"י: מלחה ומתבקעת] היתה, ואמאי קרו לה כבול, דמשתרגא בה כרעא [טובעת בה הרגל] עד כבלא [פרק התחתון, הקרסול], ואמרי אינשי ארעא מכבלא דלא עביד פירי.

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ה, ט על מסכת שבת דף נד ע"א
א. המניעות הנמצאות בכל ישוב, שלא יוכל להתפתח כראוי, תלויות לפעמים במתישבים ולפעמים בטבע הארץ, ולעומת החסרון הראשון המתיחש למתישבים, דמפנקי ולא עבדי עבידתא, יש לצייר יותר החסרון המצוי בטבע הארץ, שלא תוכל להתפתח.

ב. והנה ארץ חומטון, שאינה עושה פירות, איננה ראויה לישוב. אמנם אע"פ שאינה ראויה לישוב של זרעים ונטיעות, ישוב אגררי [חקלאי], תהיה ראויה לפעמים לישוב של מסחר וחרושת המעשה. אבל ע"פ רוב, במקום שאינו ראוי לנטיעה וזריעה, ימצאו בו ביצות, שאם ימצאו כאלה בארץ הראויה להשתכלל במטעים וגנות זרע, ייבש כח הצמיחה את הביצות ויהיה המקום ראוי לישוב, אבל כשהארץ איננה עלולה לצמיחה מפני שהיא של חומטון, ארץ מלחה, אין דרך ליבש ביצותיה, וממילא אין לה עתיד כל עיקר, והיא תקרא בתמידות בשם שממותה, "ארץ כבול עד היום". והשם של מניעת הפירות, להורות על השלילה של מציאות ההתישבות בארץ מאפליה כזאת, יבטאו האנשים על שם הביצות שמאנו להרפא, מפני חוסר כח הצמיחה שבקרקע, ארעא דמכבלא דלא עביד פירי.

ג. והתורה המוסרית היוצאת מזה, היא לענין רחלים הכבולות, שרק במקום שיש מניעה של תולדה בטבע בעה"ח ההם מסבת מחלה וקלקול, יש מקום להנהגה זאת, אבל באופן אחר, עוֶל מוסרי הוא למנוע העתיד של ההפראה מבע"ח, וברכת ד' הכוללת כל יצוריו, נאה היא שלא ישים האדם בה מעצור, מצד איזה צרות עין באין מטרה, "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו" (תהילים סה, יד).