1. תלמוד בבלי, מסכת שבת לד ע"א

אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? א"ל ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסֵי תרומה. עבד איהו נמי הכי כל היכא דהוה קשי טהריה וכל היכא דהוה רפי צייניה.

אמר ההוא סבא טיהר בן יוחאי בית הקברות.

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ב, רפט, על מסכת שבת שבת לד ע"א, עמ' ריא

א. אנשים אפילו גדולים, ולפעמים דוקא גדולים, אבל כל זמן שנועדו רק להנהגת הדור לפי תכונת ההוה לפי ירידתו, לא יוכלו כלל לצייר איך אפשר שע"י כח אדיר וגדול ירומם הדור וינשא מכפי מה שהיה, וישוב להתעלות עד כדי המדרגה שהיה עליו זה זמן רב, בהיות אורו מבהיק יותר.

ב. ע"כ לא יתקבלו אצלם ג"כ אותם התנאים הנדרשים להכנת הרוממות של הדור בשעה שהם מנוגדים לאותם הדברים שהיו ראויים להעשות לפי מעמד השפלות של ההוה. ולפי מצב הדור מבלעדי האור האלהי של רשב"י, הלא היו הספיקות ההם והצד החומר שבהם נדרשים עד מאד.

ג. ולהכרת ההתרוממות הכללית שזה עכשיו רק קו אחד ממנו התחיל להתנוצץ באורו, לזה לא יגיע על נקל מי שמעמדו הוא איתן לפי הערך של הדור כשהוא לעצמו בשקיטתו והורדתו עם כל התנאים המצורפים לזה, הוא בצדק מחה, לפי דעתו שהיו לה ג"כ בסיסים קיימים ממחזה ההוה שבדור, לאמר טיהר בן יוחאי ביה"ק.

3. סנהדרין לח ע"ב

מאי דכתיב (בראשית ה, א) "זה ספר תולדות אדם", מלמד שהראהו הקב"ה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו.

4. ראש השנה כה ע"ב

יפתח בדורו כשמואל בדורו... ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הריהו כאביר שבאבירים"

5. ילקוט שמעוני, שיר השירים, רמז תתקפב- "צאי לך בעקבי הצאן", מלמד שהראה לו הקב"ה למשה כל פרנסי ישראל עד הדור האחרון עד העקב.

6. הרצי"ה קוק, לנתיבות ישראל א,–עמ' קלה- ה'בדיעבד' שלנו, הוא ה'לכתחילה' של הקב"ה.

7. הראי"ה קוק, אורות ישראל ד, ג

הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר אֶת כָּל מוּמֶיהָ, אֲבָל הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר-השירים ד, ז).

8. הראי"ה קוק, מאמרי הראיה ב, עמ' שמא - "פצעי אוהב"

אחים! שמעו לדברי־אמת היוצאים מלב שבור של אוהב נאמן. מי לא יודה שבנין האומה בארצה הוא מיוסד לפחות גם על הרוח, על רוחה העצמי, על תכונת חייה ומעמקי רגשותיה הפנימיים הדופקים בקרבה מדור דורים, ואם הרוח יבוק איפוא הוא הבסיס לכל המעשים כלם, אם הנשמה שוממה, איך יאמץ הגוף חיל?

9. הראי"ה קוק, עקבי הצאן, עמ' קיא

ועכשיו הכלל נתרומם על חשבונם של האישים הפרטיים, - שזהו בכלל מהלך התולדה האנושית. ברובי תקופות ההסטוריה אנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים, שאנו משתאים על גדלם ועז רוחם, אבל הכלל הוא היה נתון בשפל המצב, בין בדעת בין במוסר, אמת כי נעלה מכל המון היה המון עמֵנו מצד הקדושה האלהית החופפת עליו, ויהי לנס. [אבל] בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה... [ההמון היום] מוכשר רק להתרומם, ללכת באורח חיים ההולכת למעלה למשכיל, אבל לא יוכל גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח, נושא עול ונטל, אשר לא יוכל למצא בתוכו רושם של אור חיים, לדעה ורגש ; הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה...