1. תלמוד בבלי, מסכת שבת לג ע"ב

דכתיב "ויבא יעקב שלם" (בראשית לג) ואמר רב שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. 

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ב, רפד, על מסכת שבת שבת לג ע"ב

דכתיב "ויבא יעקב שלם", ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו* שלם בתורתו.

א. המובן השטחי הוא, שכל השלמה שמסתעפת אחת מחבירתה אח"כ נהפכת לחטיבה בפני עצמה עד שהיא מסגת את גבול האחרת. ע"כ בנוהג שבעולם שהשלמת הגוף שהיא מולידה הצורך להשלמת הממון, לסוף היא נדחית מפני השלמת הממון. שהדמיון הכוזב עושה אח"כ את הממון לחטיבה בפני עצמה, עד שלא די שעל ידי הממון לא יעזֹר להרחיב ולחזק כחות גופו, כ"א עוד יהרסהו ע"י רוב חרדתו על הממון והשגתו*.

ב. והנה הגוף והממון, שניהם הם בסיסים טובים להמעלה הרוחנית שהיא יסוד התורה, תיקון השכל, ותיקון המוסר, וכמה פעמים מזדמן שהם עומדים כאויבים זה לזה. המוסר מדלדל כשאינו (מובן) [מבין] כל צרכו את החפץ לחיזוק הגוף ולהרחבת חיי החברה הקיבוצית, שיסודה הוא הקנין המספיק יפה לכל צרכי החיים. יעקב* אבינו ע"ה היתה עיקר מגמתו להראות לכל שאין שום צד מצדדי השלימות, בין הגבוהים בין הנמוכים, שלא יהיה האחד מחזק את חבירו כשיובן יפה, וק"ו שלא יהיה אחד סותר* את חבירו.

ג. ע"כ היתה יד ד' עמו, ובא שלם בגופו ועם זה שלם בממונו, ומשניהם יחד מצא את הטוב הפנימי להיות שלם בתורתו, להיות למופת, כי בדרכי הצדק והאמת מתקבצות כל המעלות להאחד יחד, ואין שלימות אחת דוחה את חבירתה, כ"א מפני קיצור ההבנה שבערכה ובהשגת מטרתה. "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל* הוא, וישראל שבט נחלתו ד' צבאות שמו" (ירמיהו י, טז), שברא צבאי צבאות בעולמו שכולם יחד עושים את צביונו, ומכללות כל הטוב מושגת היא האמת הכללית המלאה תם, "ויעקב איש תם* יושב אוהלים" (בראש' כה, כז), מביט בעין של נדיבות ואהבה על כל מה שנמצא בו דבר טוב.

 3. בראשית יב, ב

ואֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

4. רש"י- לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם.

5. רמח"ל, מסילת ישרים, פרק יא

הנה חמדת הממון - היא האוסרת אותו במאסר העולם ונותנת עבותות העמל והעסק על זרועותיו, כענין הכתוב (קהלת ה): אוהב כסף לא - ישבע כסף... וכן שנינו (אבות ב): מרבה נכסים מרבה דאגה.

6. הראי"ה קוק, עולת ראיה א, עמ' של

"אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות ס"ד.). יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות, וא"כ כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו... לא אמר "גדול שלום בניך", שהיה מורה על ציור גוף אחד גדול... אבל הרבוי הוא רב שלום בניך...

וברכת השלום, הבאה עם העוז, היא השלום של התאחדות כל ההפכים אבל צריך שימצאו הפכים, כדי שיהי' מי שיעבוד ומה שיתאחד, ואז הברכה ניכרת, ע"י הכח של "אלו ואלו דברי א-להים חיים". ועל כן שלום הוא שמו של הקב"ה, שהוא בעל הכוחות כולם, הכל יכול וכוללם יחד, יהי שמו הגדול מבורך מן העולם עד העולם.

7. אורות ישראל ט, ג-ח, עמ' קע-קעא

אומות העולם אינם יכולים להשיג איך נעשה הבשר מקודש, איך נעשו התפקידים הגשמיים בעצמם אידיאליים... כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה ואצילות עליונה. פיתוח אומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכח אל הפועל אימוצי נשמה נפלאים... בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך כ"כ להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כ"א להעלותו...

8. אורות ישראל ח, ז, עמ' קסט

 יותר מכל עם ולשון אין אנחנו יכולים לסבול את הסתירה, ואת אי האחדות הנפשית. סגולת עולמים היא בנו, השלום והאיחוד, בצורתם האידיאלית.

9. הראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחיתו ה-ו, עמ' כב-כג

א. הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ לְאוֹר יִשְׂרָאֵל מְחַכִּים, לְאוֹר עֶלְיוֹן שֶׁל בְּהִירוּת תְּהִלַּת שֵׁם ד', שֶׁל עַם זוּ יָצַר לוֹ אֵל לְסַפֵּר תְּהִלָּתוֹ (ישעיהו מג, כא), הַיְדִיעָה הַמְנֻחֶלֶת מִבִּרְכַּת אַבְרָהָם, הַבָּרוּךְ לְאֵל עֶלְיוֹן קנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ... לֹא חֶזְיוֹנוֹת לֵב, לֹא מוּסָר אֱנוֹשׁ, לֹא רַק חֵפֶץ הָגוּן וְצִיּוּר טוֹב, לֹא הֶפְקֵרוּת הָעוֹלָם הַחָמְרִי בְּכָל עֲרָכָיו, לֹא עֲזוּבַת הַגּוּף בִּיסוֹד עָרְלָתוֹ וְטֻמְאָתוֹ וַעֲזוּבַת הַחַיִּים וְהַחֶבְרָה, הַמַּמְלָכָה וְהַמִּשְׁטָר, בְּשִׁפְלוּת זֻהֲמָתָם... כִּי-אִם רוֹמְמוּת הַכּל... 

ב. אָנוּ מַכִּירִים אֶת כָּל הַשְׁפָּעוֹתֵיהֶן הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל כָּל הַהַדְרָכוֹת שֶׁל הָאֻמּוֹת כֻּלָּן... נִצַּחְנוּ אֶת הָעֲנָנִים הַכְּבֵדִים וְהַמְגאָלִים אֲשֶׁר לְמַמְלְכוֹת הָאֱלִיל, וְהִנְנוּ הוֹלְכִים וּמְנַצְּחִים גַּם אֶת עַנְנֵי הַחֹשֶׁךְ הַקַּלִּים מֵהֶם. בִּטּוּל הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת אֲשֶׁר יָצָא מֵהַמִּינוּת וּצְדָדֵי אֱלִילִיּוּתָהּ... לֹאמַר הַרְבֵּה וְשֶׁלּא לַעֲשׂוֹת גַּם מְעַט... הַשְׁקָפַת- הָעוֹלָם הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה בְּכָל זָהֳרָהּ, שֶׁהִיא קוֹשֶׁרֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, גּוּף וּנְשָׁמָה, אֱמוּנָה וּמַעֲשֶׂה, צִיּוּר וּמִפְעָלִים, אִישִׁיּוּת וְחֶבְרָה, עוֹלָם-הַזֶּה וְעוֹלָם- הַבָּא...

ג. וְהָעוֹלָם הַגּוֹיִי כָּכָה הוּא, מֻרְכָּב, מְחֻלָּק, אֵין אַחְדוּת לַגּוּף עִם הַנְּשָׁמָה, אֵין חִבּוּר וְהִתְמַזְּגוּת פְּנִימִית לְרוּחָנִיּוּת הָעוֹלָם וְגַשְׁמוּתוֹ, אֵין קֶשֶׁר פְּנִימִי בֵּין הַמַּעֲשִׂים וְרַחֲשֵׁי הַנֶּפֶשׁ. הַשִּׁיתּוּף הוּא לָהֶם לְעֵת-עַתָּה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, לִפְנֵי זְרִיחַת אוֹרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל כַּמָּה אֻמְלָל הוּא הָעוֹלָם, שֶׁהָרִשְׁעָה וְהַחֲשֵׁכָה הַזּאת מְרִימָה בָּהּ ראשׁ וְהִיא מִתְאַמֶּרֶת לְמִבְחַר מַאֲוַיָּיו. כַּמָּה אוֹצְרוֹת רֶשַׁע כְּלוּלִים תַּחַת שֶׁקֶר נוֹרָא וְאָים זֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ טַלְפֵי חֲזִיר הַמִּתְפַּשְּׁטוֹת לְעֵין כָּל עוֹבֵר לֵאמר: רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר...

ד. הַהֶפְקֵר שֶׁל הָעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי, הַבָּא מִתּוֹךְ הַהִתְפָּרְצוּת אֶל הָעוֹלָם הָרוּחָנִי בְּלֹא סֵדֶר וְתִקּוּן שֶׁל קדֶשׁ, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מוֹנֵעַ אֶת אוֹר הַקּדֶשׁ מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ בְּמֶרְחַב הַהֲוָיָה, כָּךְ הוּא מוֹרִיד אֶת עֶרְכּוֹ וּמַחְשִׁיךְ אֶת יִפְעָתוֹ בְּרוּם עֶלְיוֹן, וְנִשְׁאַר הַצִּיּוּר הָאֱלֹהִי, שֶׁאֵין קֵץ וְסוֹף, רֵאשִׁית וְאַחֲרִית לְרוּמוֹ, מָךְ וְנִשְׁפָּל. "אוֹיֵב חֵרֵף ד' וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ" (תהלים עד, יח)

10. מאמרי הראיה, עמ' 179- ישראל... הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כולם קודש הם, כי הוא כולו ממלא את ביטוי הקודש של כל האנושיות וכל היקום כלו... גם חקלאותו... ספוגת קודש.

11. ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שיב, ט- "כי חלק ה' עמו [יעקב חבל נחלתו] (דברים)... כך כשבא אברהם אבינו לעולם יצאת ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה, בא יצחק לעולם יצאת ממנו פסולת עשו וכל אלופי אדום, חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים. וכשבא יעקב לא יצאת ממנו פסולת אלא נולדו כל בניו כשרים כענין שנאמר +בראשית כה כז+ "ויעקב איש תם יושב אהלים" מהיכן המקום מכיר את חלקו? מיעקב שנאמר "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו".