1. תלמוד בבלי, מסכת שבת, לג ע"ב

שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה חזי דהוה ביה פילי בגופיה הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה א"ל אוי לי שראיתיך בכך א"ל אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך.

2. עין איה שבת ב, סימן רפא על שבת לג ע"ב

א"ל אוי לי שראיתיך בכך, א"ל אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך.

א. לענין כח ההשפעה על אחרים, שעכשיו היתה התקופה החלה להיות באה, ודאי חסרון גדול הוא חלישות החומריות ומיעוט כחו, אע"פ שלעומת המעלה העליונה של האיש המתעלה מכל אלה אין הדברים הללו מורגשים, ואור של חיים יותר נשגבים, שהם ממתיקים את כל צער מורגש שיכול להתדמות, מאיר וחופף תמיד על הנשמה העליונה ההיא.

ב. אמנם התשובה היא שסוף כל סוף ההתגלות העליונה שבאה עד למדת שכחת הגוף ושליטתו לגמרי, רק היא תוכל להביא את האדם שעכשיו בהכנסו אל חוג חיי החומר יוכל לנהגם ולהשפיע אור יקרות על האנשים הירודים השקועים בחיי החומר, עכ"פ במדה שתמיד הם מרגישים את עניניו.

ג. ע"כ אמר שלא די לענין הקנין העצמי הנוגע למעלתו הפרטית הועיל החורבן החמרי הזה, כ"א גם לענין ההשפעה, אשר יך שראיתני בכך. כי עכשיו הרבה יותר מאד תוכל ליהנות ממאור החכמה הבוקע בזיו אור מבהיק, שאם לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך, אפילו מצד המדה של ההשפעה המתיחסת אליך, שהיא משתלמת רק לפי העילוי של ההשתלמות היחידית של הקדושה העליונה הגבוהה מכל השפעה. ולפי מדת המעלה היחידית שאין כל שפה ולשון יכולה להביעה הקוננת עמוק בחדרי הנשמה, כן תגדל ג"כ מדת ההשפעה החיצונה באותן הדברים היכולים להיות נמסרים ומתבטאים בפה ולשון לחוץ.

3. ר' יהודה החסיד, ספר חסידים

ואם רוצה לשבח עצמו לתלמידיו ולחבירו כדי שילמד מדרכיו, יכול הוא לשבח את עצמו, כמו שאמר דוד (תהלים יח, כד) "ואהי תמים עמו" (שם , כב) "כי שמרתי דרכי ה'", וכן מצינו אותו שהגיד לתלמידים במה האריך ימים [ ע"פ סוכה כח ע"א, "מימי לא קדמני אדם בביהמ"ד...]

4. רמב"ם, הל' מתנות עניים, י, ח

פחות מזה [כלו' המעלה השניה] הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה.

5. תלמוד בבלי, שבת י ע"ב

אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם". תניא נמי הכי לדעת כי אני ה' מקדשכם א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. מכאן ארשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. מאי עביד ליה? אמר אביי שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא.

6. עין איה, שם, שבת א, יד

ע"כ הנותן מתנה לחבירו, שכפי הנימוס האנושי בהיודע למקבל ימלא לבבו רגשי הכרת הטובה, למדונו חז"ל שלא ימנע הטוב הזה להיות יוצא מן הכח אל הפועל, אם שהנותן איננו חפץ לא בהכרת טובה ולא בתשלומי תודה. אבל היסוד המוסרי שעתיד להיות נוטל חלק גדול בהטבת המציאות ראוי לטפחו ולתן לו מקום להתרחב, וכל רגש קטן מצטרף אל התיקון הכללי כשיוכר בכל כחו. 

7. הראי"ה קוק, מדות הראיה, גאוה, כג

טפשות היא להתבטל מן הלימוד, או מכל דבר טוב או מחידוש או אפילו מכתיבת חידושי תורה, מפני חשש תערובת גאוה. כי אם צריך לעסוק בכל טוב ולהשתדל שכל המחשבות יתעלו, והגאוה, או שתדחה או שתתקדש ותתרומם למקורה או שתתבטל ע"י תשובה תתאה ועילאה.

8. ויקרא רבה יט, ג

"שחורות כעורב" (שיר השירים ה)... ר' שמואל בר יצחק פתר קריא בפרשיותיה של תורה אע"פ שנראות כאלו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים כגון הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדת, אמר הקב"ה הרי הן עריבות עלי שנאמר (מלאכי ג) "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים וגו'". תדע לך שהוא כן שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת אלא זו בפני עצמה וזו בפ"ע =בפני עצמה=, איש איש כי יהיה זב מבשרו ואשה כי יזוב זוב דמה וגו'.