1. הראי"ה קוק, עין איה שבת ב, רעו על מסכת שבת לג ע"ב

נפקו, כל היכא דהוה מחי ר"א הוי מסי ר"ש.

א. כל כח כשמתגבר במדה גבוהה אי אפשר לו להתחבר עם הכח ההפכי לו בכפיפה אחת.

ב. ע"כ כיון ששני הצדדים הם מלאים ענין ודברי אמת מרובים, הצד השלילי המורה על הרעה והשפלות שיש במציאות, והבחנת חולשת הנהגת החיים ע"י לב בנ"א הנשחת והנשפל, והצד השני לעומתו, למצא את הטוב, בין צדדי הטוב הנמצאים גם במצב הירוד של ההוה, בין הטוב שיהיה נצמח בעתיד דוקא מעומק הרע,5*

ג. ע"כ כדי שיהיו שני הצדדים מלאים כל אחד מאותו השכל והאור האלהי הנצרך לו, נחלקו לשתי מערכות, כדי שכל אחד יתן את פריו בכל עז. והיה ר"א מברר את הצד השלילי, ור"ש לעומתו מברר את הצד החיובי, וכח הזכות של החיים, בין מצד ההוה בין מצד העתיד, וכל היכא דהוה מחי ר"א הוה מסי ר"ש.

2. עין איה / שבת ב, סי' ערה, על שבת לג ע"ב

יצתה ב"ק ואמרה צאו ממערתכם.

א. לא למען שימצא העולם, עם כל רעתו ושפלותו, חן בעיני קדושי עליון הללו הרואים את אור האמת והצדק בזהרו, היתה מטרת ההחזרה, כי איך אפשר שיאמר לרע טוב,

ב. כ"א שיהיה כח המראה ממותק באופן שיהיו נזקקים לתיקון, ע"כ לא יכלו לדעת בעצמם, עד כמה הסתגלו בהתאמתם אל המציאות באלה הי"ב חודש, כי סוף כל סוף מצאו בעצמם ניגוד עצום על כל סדרי החיים הנהוגים.

ג. אמנם ע"פ עצת ד' וההשגחה העליונה, המצרפת את כל הרעיונות והנטיות לתכליתה העליונה בהנהגת העולם וסידורו, כיון שכבר נמחקה סאת ניגודם באופן שיוכל העולם לקבל את אשר יצא מאתם, לגדלו ולרוממו ולהביאו למעלתו הנועדת, ע"כ יצאה ב"ק ואמרה צאו ממערתכם.

3. אורות הקודש, חלק ב, עמ' תלט, הבדלה והכללה - כח

וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשיכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים, בחיבורא, ושם גופיה איקרי שלום.

4. אורות הקודש, חלק א, עמ' טו, "ערך הנגודים" - יא

כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא.

5. ערפלי טוהר / עמוד לט

 על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה.

6. אורות ישראל, פרק ה, ב

צדקה עשה הקדוש-ברוך-הוא עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי-אם מפזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המכרחת לבוא בעולם, והיה ביום ההוא – יהיה ד' אחד ושמו אחד.