שלום וברוכים הבאים. זהו עמוד הבית של ויקישיבה - פרוייקט האנציקלופדיה למושגי תורה ויהדות של אתר ישיבה מיסודה של קרית הישיבה בבית אל. עד כה נכתבו 24,140 ערכים בפרוייקט ויקישיבה.
ויקישיבה נכתבת ונערכת ע"י הגולשים וגם אתם יכולים לכתוב, להוסיף ולתקן ערכים בוויקישיבה,
רוצים לדעת איך? פשוט! עיינו כאן!
נא לעיין בויקישיבה:עקרונות עריכה לפני שמתחילים לערוך עמודים באתר.
בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן - פרוייקט השו"ת, ויקישיבה יצרה תבנית לקישור ציוני מקורות מאתר ויקישיבה לעמוד המכיל את הטקסט במקורו מתוך אתר "פרוייקט השו"ת". נשמח לכל עזרה של הגולשים בעדכון ערכים קיימים ובשימוש בתבנית לערכים חדשים.
הבני יששכר (ד,ב) כותב כי ישנה מעלה ביום ט"ו באב לזיווג משום שהוא חל ארבעים יום לפני יום בריאת העולם, שהוא כ"ה אלול. מכיוון שכבר נאמר סוטה ב א: ארבעים יום לפני יצירת הוולד מכריזים ברקיע: "בת פלוני לפלוני", כך בארבעים יום שלפני בריאת העולם, כל שנה מחדש, הוא יום שורשי שמסוגל להתחלה של חיים חדשים, באיחוד החתן והכלה להקמת המשפחה.
פרשת ואתחנן היא הפרשה השניה בספר דברים. בפרשה, ממשיך נאומו הארוך של משה וכלולה בו חזרה על עשרת הדיברות יחד עם פרשיות שמע ישראל ואזהרה לישראל על שמירת המצוות.
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.
ארץ ישראל בימי שלמה - מקור התמונה:ויקישיתוף, הכין אותה:AnonMOooS והיה תואמת את הכתוב בספר מלכים א': "א וּשְׁלֹמֹה, הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל-הַמַּמְלָכוֹת מִן-הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם ... כִּי-הוּא רֹדֶה בְּכָל-עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל-מַלְכֵי, עֵבֶר הַנָּהָר; וְשָׁלוֹם, הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַעכֹּל, יְמֵי שְׁלֹמֹה(ה',א'-ה')
ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, נמצאת במזרח התיכון.
מעלת ארץ ישראל היא ראשית לכל מעלה מהותית עצמותית כאשר לעם ישראל עם הסגולה ניתנה ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש ארץ הסגולה.
מעלת ארץ ישראל מתבטאת במספר אופנים:
ישנם מצוות ניתן לעשותם בארץ ישראל בלבד - מצוות התלויות בארץ. מעלה מיוחדת יש גם בקיום שאר המצוות בארץ ישראל כדברי הסיפרי, שבחוץ לארץ קיום המצוות הוא כדי שעם ישראל לא ישכחו את המצוות כשיחזרו לארץ, על בסיס הפסוק בספר ירמיהו המדבר על הגלות ואומר "הציבי לך ציונים".
על פי הכוזרי, הנבואה, שהיא קשר ישיר עם בורא העולם, יכולה להתקיים אך ורק על ידי העם הנבחר - עם ישראל, ובארץ הנבחרת, ארץ ישראל.
גבולות הארץ
גבולות ארץ כנען - שיטה מרחיבה, ברשות אטלס דעת מקרא הוצאת מוסד הרב קוק
הרב ישראל אריאל, בחיבורו ארץ ישראל לגבולותיה על פי המקורות מציג שבע עשרה מערכות גבול לארץ ישראל. מגבולות גן עדן בבריאת העולם המתוחמים על ידי ארבעת הנהרות: הפישון הוא נהר הנילוס, הגחון הוא "נילוס מצרים", נהר החדקל ונהר פרת( [[בראשית]] ב', י'-י"ד). לאברהם אבינו מובטחות "גבולות השבועה והקניין" כאמור: "לזרעך אתן האת הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, י"ח).
"גבולות מסעי" מהווים את התאור המפורט ביותר והם כוללים 18 נקודות ציון. הרב אריאל מגדיר אותם בתור "תחומי נחלת תשע המטות". כמובן, השאלה היא איך ניתן לזהות את המקומות. להלן התיאור המובא בפרשת מסעי: "זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו, מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן, נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה. וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל יָם. וְזֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן: מִן-הַיָּם, הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל, צְדָדָה. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן. וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב (ל"ד,ג'-י"ב).
נקודת המוצא היא מדרום: מדבר צן על יד אדום, מהפאה המזרחית של דרום ים המלח, כולל חלק מההערבה הצפונית, אולי עד המושב "חצבה" , לשעבר "עין חצב". ומשם צפון מערב למעלה העקרבים ועבר "צנה" ולקדש ברנע (ואדי אל קדיראת), חצר אדר, "עצמונה" אל נחל מצרים (ואדי אל עריש) ואל הים הוא הים התיכון. לכאורה, רוב נקודות הציון מזוהות.
הגבול המערבי, כמעט ואין בן ספקות, הוא "גבול ים" - "הים הגדול".
הגבול הצפוני מתחיל מ"הר ההר" במערב, (לא מקום קבורתו של אהרן הכהן), מגיע לחמת בסוריה, "צדדה", זיפרונה" ו"חצר עינן" - כל אלא מקומות הטעונים זיהוי.
הגדול המזרחי יורד מ"חצר עינן", "שפמה", הרבלה", מקדם ל"עין", ורד הגבל ומגיע לכתף המזרחי של ים כנרת. משם הוא ממשיך בנהר הירדן עד ים המלח.
חוקרי המקרא, יהודה אליצור ויהודה קיל, בספרם אטלס דעת מקרא מציגים שתי שיטות לקביעת הגבולות: שיטה מרחיבה ושיטה מצמצמת. השיטה המרחיבה מרחיבה את תחומי הארץ לדרום ולצפון. בדרום היא רואה בנחל מצרים את הזרוע המזרחית של נהר הנילוס אשר נקראה "הזרוע הפלוסית" - בקרבת "תעלת סואץ" היום, דהיינו ארץישראל כוללת את כל חצי האי סיני. בצפון מזרח, מזהים את העיר "פטרה" בתור אדום. ואשר לצפון, הגבול נושק לנהר פרת ו"הר ההר" מזוהת עם הרי אמנוס בצפון סוריה היום.
מבט לארץ ישראל מהר נבו (ים המלח נראה בבירור) - מקור התמונה:ויקישיתוף, צילם: Biorgen
בשנת א'תתקמ"ח, היא שנת 1948 לבריאת העולם, ( המאה ה- 19 לפנה"ס) הובטחה הארץ בברית בין הבתרים לאברהם אבינו: "בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת (ספר [[בראשית]] ט"ו, י"ח).
הקב"ה חוזר על ההבטחה ליצחק אבינו וליעקב אבינו, טרם ירידתו למצרים. משה רבינו בספר דברים, בטרם כניסתו לארץ מוצא לנכון לסכם את סגולותיה של הארץ: "אֶרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (י"א,י"ב). הוא זוכה לראות אותה מפסגת הר נבו )ראו תמונה): "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִי עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶרה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר (ספר [[דברים]], ל"ד,א'-ד').
שאול המלך (המאה ה-11 לפנה"ס) איחד את העם לממלכה אחת. דוד המלך השלים את כיבוש הארץ ושלמה המלך (המאה ה-10 לפנה"ס) הגיע לגבולות המירביים של ארץ ישראל (ראו מפה) ובספר מלכים מתואר המצב אליו הגיע העם בארצו: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים (ד',כ').
בסוף המאה ה-10 לפנה"ס, אחרי מות שלמה, ארץ ישראל מתחלקת בין שתי ממלכות: הצפונית -מלכות ישראל והדרומית - מלכות יהודה. במאה ה-6 לפנה"ס ממלכות אשור ובבל כובשות את הארץ ורוב תושביה הוגלו ממנה.
בשנת 538 לפנה"ס, כורש מלך פרס פירסם את הצהרתו ובה הוא התיר לגולים לשוב לארצם. בארץ ישראל הוקמה פחוות יהודה בשטח שכלל רק 40,000 אלף נפש והיה מרוכז סביב הערים ירושלים, יריחו ולכיש. בתקופת החשמונאים מלכיהם הרחיבו את שליטתם לתחומי חבלי הארץ הבאים: הגליל, הנגב ועבר הירדן. במאה ה-1 לפנה"ס, הכובש הרומי של הארץ, פומפיוס, מקטין את תחומי הארץ. אך מלכי בית הורדוס מחזירים לעצמם את השליטה. תחום שליטם היה לארץ ישראל עד חורבן הבית השני המאה ה-1. לאחר מרד בא כובבא, - שנת 135 - גולים היהודים מיהודה ושם הארץ שונה ל"פלסטינה" - על שם האוייב הנצחי של עם ישראל. כך ארץ ישראל לא הייתת יותר מוקד להתיישבות יהודית תחת מימשל עצמי עד הקמת מדינת ישראל בשנת התש"ח (1948 למניינם).
תקופת השופטים
חלוקת ארץ לשבטי בני ישראל; המקור - ויקישיתוף. יוצר האיור - Janz, הכיתוביות בעברית - ברי"א ודניאל צבי
כאשר יהושע בן נון חילק את ארץ ישראל לשבטים התקבלה התבנית של ארץ ישראל בפועל, פחות או יותר. ספר שופטים מתאר את המובלעות הזרות בארץ והן אינן מועטות והוא מסכם: "וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה', לְנַסּוֹת בָּם אֶת-יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, אֵת כָּל-מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן... חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְכָל-הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי, וְהַחִוִּי, יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן, עַד לְבוֹא חֲמָת... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ; וַיַּעַבְדוּ, אֶת-אֱלֹהֵיהֶם(ג',א'-ה' -בדילוגים ).
בספר שופטים מוצגות ההתנכלויות לארץ ישראל, כאשר בין אחת לשנייה, "ותנוח הארץ" - לעתים עד ארבעים שנה.
בין מלכי העמים אשר כבשו זמנית חלק מהארץ אפשר למנות:
כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם אשר שיעבד את כל ישראל.
עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב המגיע עד "עיר התמרים" - יריחו.
יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר משתלט על מרכזה וצפונה של הארץ. שירת דבורה מביאה בפירוט את האזורים הפגועים ומציינת: "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל (ה', ו'-ח').
העם המדייני עולה על ישראל ומגיעים עד עזה. והתאור מצמרר: "וְהָיָה, אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. ה כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ (נ', ג'-ה').
פלישתים ובני עמון מתנכלים לארץ במשך על תקופת השופטים.
בימי שמשון מגיע שליטת הפלישתים והכתוב אומר: "וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים" (י"ג,א')
שאול המלך נבחר לתפקידו עקב ההתנכלויות לארץ ישראל. הוא יוצא למערכה נגד בני עמון המאיימים על תושבי יבש גלעד. בכל תקופת שלטונות הוא לחם בפלישתים עד אשר נפל מידם ההר הגלבוע. והתוצאה הייתה: "וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי-נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי-מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן (ל"א,ז') - העם הפלישתי יושב בארץ ישראל.
מלכות דוד
תחום השליטה של מלכות דוד - מקור התמונה:ויקישיתוף, מביא התמונה" Armoruso
דוד המלך כבש את ירושלים ו"וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד" (שמואל ב' ה' ד'-ו'). הפלישתים עלו לקראת דוד והוא "וַיַּךְ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים, מִגֶּבַע, עַד-בֹּאֲךָ גָזֶר" (שם, כ"ה) - פלישתים נסוגים מרוב שטח נחלת שבט יהודה. דוד משלים את כיבושיו: "וַיַּךְ דָּוִד אֶת-פְּלִשְׁתִּים... וַיַּךְ אֶת-מוֹאָב... וַיַּךְ דָּוִד, אֶת-הֲדַדְעֶזֶר בֶּן-רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה, בְּלֶכְתּוֹ, לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר- (פְּרָת)... וַתָּבֹא, אֲרַם דַּמֶּשֶׂק...וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם, (ח', א' ח'). ארץ פלישתים וארץ מואב נכבשים ודוד מגיע לדמשק, ארם עד נהר פרת. בדרום הוא שם נציב עם "אדום". הוא משלים את מרחב הארץ למזרח וכובש את ארץ בני עמון, לאחר היא קוראת לעזרה, כאמור: "וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת-אֲרַם בֵּית-רְחוֹב וְאֶת-אֲרַם צוֹבָא, עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי, וְאֶת-מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ, וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ (שם,י',ח').
מסע הפוקדים של דוד בוצע על ידי דוד המלך לקראת סוף מלכותו במחצית המאה ה-10 לפנה"ס. עם סיום מסכת הכיבושים, כאשר ממלכתו משתרעת על פני תחום ארץ ישראל הגדול ביותר שהיה תחת שלטון עם ישראל. אמנם, על שר צבאו יואב הוא מצווה: "שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע" (שמואל ב', כ"ד,ב') אבל הוא מגיע בדרום עד למואב ובצפון לקרבת ארם דמשק ונושק לחוף הים התיכון לערים צור וצידון.
מטרת המפקד הוא למנות את מספר הלוחמים או בלשון הכתוב: "אִישׁ-חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב" (שם, שם,ט'). ואחר תשעה חודשים מתקבל הסיכום: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף ... וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. דוד המלך חש כי חטא במעשהו. הפרשן רבי ישעיה מטראני כותב: חטאתי - כי לא הרשו למנותם, כי אם בעת הצורך במלחמה, כמו שעשה שאול: "ויפקדם בטלאים" (שמואל א', ט"ו, ד') כדי למנות עליהם שרי צבאות".
מלכות שלמה
פריסת הנציבויות
נציבי שלמה ושם הנציבות
בימי שלמה המלך ארץ ישראל מגיעה לממדיה המירביים. שלמה המלך קובע 12 נציבויות במטרה שכל נציבות תספק את צרכי המלוכה חודש לשנה. העובדה כי הנציבויות אינן חופפות את נחלות השבטים, למרות שבשני המקרים מדובר ב-12 יחידות מעידה כי העקרון לחלוקה היא היכולת לשאת בנטל כלכלת בית המלוכה חודש בשנה. לכן היה משקל לעיקרון הכלכלי, אם כי מטעמי נוחיות גם בוצעה החלוקה הגאוגרפית המתאימה, אשר לעיתים נראית כאלו הייתה במטרה לעמוד בהתחייסות כמו הנציבות של בענה בן-אחילוד, אשר גבולותיה ניראים מלאכותיים. שלמה המלך השיג בחלוקה זאת עוד הישג, המבנה השיבטי-המסורתי נחלש עקב זאת והתגבש מבנה ממלכתי שבטי מלכות ישראל בדור רחבעם מצד אחד ושבטי יהודה ושמעון מצד שני.
חלוקת הארץ לפי שבטי ישראל אינה כבר החלוקה הקובעת. הרב יהוסף שווארץ בספרו תבואות הארץ סבור כי את הפסוקים האחרונים בתאור: "גֶּבֶר בֶּן-אֻרִי, בְּאֶרֶץ גִּלְעָד--אֶרֶץ סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְעֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, וּנְצִיב אֶחָד, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים.
(מלכים א' ד' י"ט-כ') יש לקרוא כך: "וּנְצִיב אֶחָד, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. יְהוּדָה" - כלומר היה נציב אחד גם ביהודה (רק אז נקבל 13 נציבים!) והוא מבאר: "ולפי הפשט באמת הנציב אשר בארץ רוצה לומר בעיר אשר יושב שלמה והיא ירושלים שהיא בארץ יהודה."
הסדר שבהן מוצגות הנציבויות עורר את הארכיאולוג בנימין מזר להציע שזהו גם הסדר בו דוד המלך ביצע את כיבושיו. כותב על כך ברוך קנאל: "שונה הייתה גישתו של דוד לשטחים בהם ישבו הכנענים ועמים קרובים. יש להניח, שדוד כבש את העיר הקדומה, אשר מקומה בתל-קסילה (בקרבת תחנת החשמל על שם רידינג ליד תל
אביב, מעבר לירקון), אשר נחפרה בהנהלת ב. מזר. כן מסתבר, שדוד המלך כבש את שפלת לוד ואונו, את השרון, ואת העמק. כעת הגיע תורן של תענך, מגידו ובית שאן - הן הפכו ערים ישראליות ואדמתן עובדה בידי בני ישראל. המקרא לא שמר לנו פרטים על פרטי כיבושיו אלה של דוד. מעניינת היא הצעתו של ב. מזר, שהציע לראות רמז לסדר כיבושי דוד ברשימת נציבי שלמה אשר במלכים (א' ד, ז-י"ט)מלחמות דוד מלך ישראל - מחניים ל"ה תשי"ח
הפריסה של הנציביות מציעה גם על המבנה הכלכלי של ארץ ישראל. שהרי על כל נציבות היה: "וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-בֵּיתוֹ: חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה (שם,ז'). מימדי האספקה שנדרשו לספק מובאים
בבאוצר המדרשים: "וכל אחד מהם (מהנציבים) היו לו שמונה עשר אלפים שרים ולכל שר ושר אלף שרי אלפים, ולאלפים שרי מאות ולמאות שרי חמישים ולחמישים שרי עשרות, והיו מכלכלים המלך וביתו מכל דבר ולא היו מעדרים דבר כל אחד ואחד בחדשו.
ומאכל שלחנו ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר בריאים משומנים שהיו מאכילים אותם עיסה בלולה בשמן ומשקים אותם חלב ועשרים בקר אבוסים בעשב עם שעורים, מאה כבשים שמנים ומאה צבי ושלושים איל ועשרים יחמורים גדיים ועופות ודגים וכל מיני מעדנים עד אין מספר"
ראוי לציין כי הכלכלה נאספה בתוצרת חקלאית, אשר הועברה למחסני הממלכה. הדבר מעיד על כך שהשימוש במטבעות לא היה מקובל וכתוצאה גם לא התפתח מסחר בקנה מידה רחב בין הערים, לכן הגיע בארץ ישראל רק בתופה הפרסית.
הארכיאולוג יוחנן אהרוני, בספרו מלכויות ישראל ויהודה בימי הבית הראשון[2], מבחין בין שני סוגי נציבויות:
אלו הקרויות על שמות שבטים כמו נפתלי, אשר, יששכר, בנימין, גד מחניים בגלעד וכן הר אפרים. אלו אזורים של התיישבות ישראלית מימי ההתנחלות.
מחוזות "כנענים" לשעבר, אשר שם הנציב מוזכר בשם משפחה: בן-דקר, בן-אבינדב, בענה בן-אחילוד ובן גבר.
לגבי האחרונים הוא מעלה את ההשערה כי נושאי המשרות מקורם באוכלוסיה הכנענית הוותיקה. הוא לומד זאת מתוך השוואה לכתבי אוגרית, ללוחות-תענך ולשמות אחרים במקר: "בן רמליהו" או "בן טבאל".
אולי גם השיויון במחוזות: ששה מול ששה, מעיד על שיויון הזכויות והחובות של שני חלקי האוכלוסיה במסגרת "כל ישראל" - מונח המוגדר בימי שלמה המלך.
אהרוני לומד מן העובדה כי שני נציבים הם חתניו של שלמה, בדאר ובנפתלי, שמועד הגדרת הנציבויות הוא מהמחצית השנייה של תקופת מלכות שלמה, שכן הוא עלה לשלטון בגיל צעיר.
בשליטה נוכרית
חלוקת ארץ ישראל לפרובינציות רומאיות - המאה ה-1, מקור:ויקישיתוף, מביא התמונה" Andrew
חזקת כשרות
לארץ ישראל ישנה חזקת כשרות מיוחדת על כל המקוואות שבתוכה, וכן היא טהורה מטומאת ארץ העמים. במשנה כתובים הלכות אלו בפרק ח' דמקוואות[3]
"וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם."
[והשווה לדברי רבינו בחיי בבראשית יז כד].
מארק טווין ביקר בארץ בשנת 1867 ואת התרשמותו כתב בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש", ושם כותב: "ארץ שוממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית - מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדימיון אינו יכול להעניק לה תפארת, חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך לא ראינו נפש חיה... בשום מקום לא היה עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר - אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית - כמעט אין בארץ."[6]
ואולם כל זה בטרם חזרת עם ישראל לארצו, וכפי שמבואר במסכת סנהדרין[7]: "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר[8]: 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא' ע"כ. ומפרש רש"י: "'מגולה מזה' - כשתתן ארץ-ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר".
