- Jewish Laws and Thoughts
- Ein Aya
The media server is dedicated by the Green family to the souls of their loved ones
מיתיבי, ארבעה מתו בעטיו של נחש.
ואלו הם, בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד.
[פרש"י בעצתו של נחש שהשיא לחוה, ולא בחטא אחרת, שלא חטאו]
א. הבחירה היא אמנם רחבה מאד, האדם יוכל להתעלות כ"כ עד שלִבו יתעלה למצב היותר נשא ונשגב, ואפילו אותה הרשעה הכללית הדבקה בטבע הכללי של האדם, ג"כ אפשר שיוכל להתרומם עליה, לטהרה ולהפכה לטובה, אבל העצה העליונה חייבה לתן רשות למציאות הרשע, לא בשביל הרשע, כ"א כדי להעמיד הצדק על מכונו.
ב. כי הלא כל הסתכלות של חכמה, של אמת ושל יושר, היא נכונה להתעכר ע"י תוספת ציורים ודמיונות שאינם הולמים אותם, ואלמלא כח הרשע המוחֶה על כללות הצדק והקדושה, הלא היתה התוספת הולכת ומתגדלת, עד שהיתה בעצמה מחבלת את האור והטוב שאליהם מגמתה.
Ein Aya (35)
Rabbi Ari Shvat
10 - "What Happens to Us After We Die?"
11 - Evil is Good-Just the Wrong Size
12 - The 4 Who Never Sinned
Load More
ד. עטיו של נחש, שעמד נגד התוספת של המגע שהוסיפה האשה, ומתוך שהשלילה הזאת מוכרחת היא לנבע מכח מחאה כללית נגד הקדושה והצדקה, באשר כך הוא משפט הכחות השולטים בחיים, שיהיו כלליים, ואז יוצאים החיים בעז גבורתם, כשמוצאים את הנקודה המרכזית שע"י הניגודים הרבים הסובבים אותם. וכאשר כללות החכמה והפרטתה, כללות החסד והטוב והפרטתו, הנם יסודות החיים כולם, נמצאו המסולתים שבבנ"א לעומתם, שהנם ראויים להיות עמודי העולם, ולא מצאה הרשעה מקום בהם לחול כ"א מצד הגבלת האורה בעטיו של נחש, שגם הוא, אלמלא חפץ יוצר כל, לא מצא מקום לעשות תפקידו, "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך*" (תהלים קיט, צא)
2. אורות הקודש ב, עמ' תנו-תנז
א. שתי השקפות עולם הן, ההשקפה המאחדת, וההשקפה המפרדת.
ב. ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של נמצאים מפורדים זה מזה רק בתור טעות החוש, ומיעוט ההארה, אבל אמתת המציאות היא רק אחדות גדולה, והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים של אותה החטיבה האחדותית. ובהשקפת האחדות מביטים על הכל, ואז ממילא מתמצא חשבון הטוב, כי הכל ביחד בודאי הוא טוב בתכלית הטוב, והוא עוד הרבה יותר טוב על ידי התגלות החלקים הרעים שלו, מאילו היה חסר אותם האברים או אותם דרכי הגילוי. וכל מה שאותה ההכרה האחדותית מתעמקת ומתעצמת, ככה מתגלה היא אמתתה בכל החידור התהומי שלה, ובממשלתה על החיים הולכות כל ההרגשות על פי צביונה, ונמצא שהכל מורגש ברגש של טוב, וטוב על טוב מתגבר, וחדוה על חדוה מתעלה, וחיים על חיים מתאדרים. וכל מה שההשקפה האחדותית מכה היא יותר את שרשיה בעומק, היא מביאה גם כן את הטוב המעשי בעולם, את החיים ואת השלום.
ג. ולעומתה של השקפה עליונה זו נמצאת ההשקפה המפרדת, הרואה את המציאות המופרדה בתור חזון אמתי, והזרות של כל מצוי אל משנהו היא תופסת לאמתת ההכרה. החושים וכל ההשגות השטחיות עוזרים על ידיה, והחיים הולכים על פיה ומתגשמים, וכל מה שתוצאותיה מתגברות הולכת היא האפלה והרשעה ומתגברת.
ד. אין קץ לעומק המלחמה שבין אלו ההשקפות, החיצונה והפנימית... אמונת האחדות הא-להית היא הנשמה, הנושאת בקרבה את כל אוצר החיים, את כל הרכוש הפנימי, שאושר העולמים אצור בו.
ה. מנהיגי המדינות, וכל הגאונים החברותיים, הם מושרשים ביסוד השקפת הפירוד, בכח המדמה, המראה את המציאות בתכונתה המפורדה, ואין העולם כדאי עדיין להנהגה הבאה מתוך השקפת האחדות בטהרתה.
ו. תוכן אורו של משיח, מושב כסא ד' בעולם, וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו, בנוי הוא על פי יסוד השקפת האחדות המציאותית, כשהיא מתגברת כל כך עד שהיא חודרת בכל הפרטים ובכל העלילות כולם.
ז. הסתתרותה של השקפת האחדות הוא דבר מוכרח, כי עם כל האיחוד שבהויה, עם כל שהכל הוא באמת טוב גמור מצד איחודו, אין אותו הטוב של העליה התדירית מתבטל, ואותה העליה התדירית מתגוֶנת היא בהתעדנות של כל מצוי פרטי והתעלותו. כל מה שההארה החדותית מתגלה. אין הדחיפה והבירור להעלאת כל פרט ולהחזרת כל רע לטוב מתעצם כל כך. על כן ההסתתרות של האורה האחדותית היא היא השולחת את החטיבה הפנימית, את המהותיות העצמית של המאור המאחד, אל המעמקים של הפירודים, והם הם החבלים והמצוקות הגורמים את האורה העליונה להגלות. ניצוצי הקודש המפוזרים בתהומות החושך מתלקטים אחד אל אחד, על ידי הירידה של האורה העליונה האחדותית בתוך מעמקי הסתר של ההשקפה המפרדת.
ח. הנס של התגלות האור של חיי האחדות באדם ובעולם, עם תהלוכות מוסרו וכל שאיפותיו היותר עמוקות, מקיפות וממלאות את הכל, חי חי הוא בישראל, ועמו ישראל חי וקים לעד, שם ד' א-להי עולם עליו נקרא, ובאור פניו יהלך, ד' א-להיו עמו ותרועת מלך בו.
3. תהלים קיט
פט לְעוֹלָם ה'-- דְּבָרְךָ, נִצָּב בַּשָּׁמָיִם. צ לְדֹר וָדֹר, אֱמוּנָתֶךָ; כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ, וַתַּעֲמֹד.
צא לְמִשְׁפָּטֶיךָ, עָמְדוּ הַיּוֹם: כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ. צב לוּלֵי תוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי-- אָז, אָבַדְתִּי בְעָנְיִי. צג לְעוֹלָם, לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ: כִּי בָם, חִיִּיתָנִי. צד לְךָ-אֲנִי, הוֹשִׁיעֵנִי: כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי. צה לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי; עֵדֹתֶיךָ, אֶתְבּוֹנָן. צו לְכָל-תִּכְלָה, רָאִיתִי קֵץ; רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד.