Beit Midrash

  • Jewish Laws and Thoughts
  • The Laws of Ben Adam LeChavero
To dedicate this lesson
Ein Aya Shabbat 3, 8

Politeness, Manners & Etiquette- the True Israeli Approach!

Sometimes we find Torah scholars, Yeshiva boys, and sometimes Israeli's, who look down upon certain manners, politeness and etiquette as external or western nonsense. Rav Kook teaches here how to explain to children, as well as the young, idealistic & religiously motivated, that these seemingly technical and outward acts contain true Torah and Israeli importance & ideals.

undefined

Rabbi Ari Shvat

Adar II 12 5782
3 min read 41 min listen

1. הראי"ה קוק, עין איה שבת ג, ח, על מסכת שבת דף מא ע"א
רחץ ולא סך, דומה למים ע"ג חבית.
א. ישנן פעולות חיצוניות, שבטבען הן נוטות להשאר מצדן החיצוני וישנן פעולות כאלה שהן בטבען נוטות לעשות רישומן לפנים, אע"פ שהן מצויינות בתבנית חיצונית. יפה הוא החיבור, שפעולות חיצוניות שהן עלולות להשאר בלא פעולה פנימית, מתחברות עם פעולות חיצוניות שבטבען הן נכנסות לפנים ועושות בו את פעולתן, כי ע"י החיבור הזה יכנסו ג"כ הדברים החיצונים לפנים, ויפעלו לטובה ולמטרה הרצויה, עד שישתכלל האדם ויהיה מוכן לפעול לטובה בין לעצמו בין לעולם החיצוני.

ב. דוגמתם בפעולות הקלות: הרחיצה, עלולה היא שלא תפעול על צד הפנימי של האדם כ"כ. אמנם הסיכה היא פועלת בטבעה אפילו בתוארה החיצוני כלפי פנים, ותבא כשמן בעצמותיו (עפ"י תהילים קט, יח). אמנם הסיכה היא תכריע ג"כ את פעולת הרחיצה הקודמת לה ותכניסה יותר בחוג הפנימי, ע"כ ראוי להשתמש עמה לשם זה התכלית, שלא ישאר הדבר החיצוני במעמד חיצוניותו, שהוא ב רחץ ולא סך, שדומה למים ע"ג חבית.

ג. דוגמת הרחיצה בחיי החברה, הוא כל נימוס מתוקן ומקובל. כל דרך כבוד הבריות מורגל ומוסכם, הוא פונה הרבה לצד החיצוני, שהאדם הוא רק סובל את עולו של דרך ארץ זה, ומאומה לא ישא בעמלו. אמנם כשמשתמשים באותה ההתאמה לההרגל החברותי לרומם את רוח הכלל ע"פ הרגלו, למעשים טובים, לחיים קדושים, ולדעות אמתיות ורוממות, המביאים באמת ברכה לעולם, בזה הכל יורד לברכה ותועלת פנימית*. זהו שמן משחת קודש , הפועלת על הרחיצה, לשלול ממנה אותו הצד של הדמיון למים ע"ג חבית.

2. שבת כה ע"ב
"ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג, יז)... 'נשיתי טובה' אמר רבי ירמיה זו בית המרחץ (אמר רבי יוחנן) זו רחיצת ידים ורגלים בחמין ר' יצחק נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה .

2. הראי"ה קוק, עין איה שם, ב, סה-סו על מסכת שבת כה ע"ב
א. ... אבל החותם שבו ניכרת צרת הגלות הוא מאותו המצב שצמצם את הרחבת החיים, עד שהצרכים הטבעיים הנאותים לעם מפותח ומסודר כאשר יאתה לנו לפי מעמדנו הרוחני הרם והנשגב, לא יוחשו כראוי...

ב. אבל עוד יש מדרגה קלה מזאת, והיא שאע"פ שלא הספיק עדיין המצב המר ונמהר של הגלות לשנות את תביעתם הטבעית של הנקיון המתיחס להוד קדושתם של ישראל, מ"מ כבר יש בידו לפעול על אותן התביעות שמצד עצם הטבע המורגש באדם לא יהיו מורגשות לחסרונות, כ"א מצד שמחת הנפש והתפתחותה תרגיש יפה בסדר היופי הנימוסי החיצוני הדרוש לה. ע"כ ראוי יותר להקפיד על נקיון הידים והרגלים, חלקי הגוף הגלויים, (עי' רמב"ם פ"ד מה' תפילה דמ' [דמשמע] שמנהגם היה עפ"ד לחשוב ג"כ את הרגלים לחלקי הגוף הגלויים) ביותר זהירות עוד מהתביעה הטבעית המתיחדת לו לבדו, דהיינו המרחץ הכללי, וגם באותו פרק שהמרחץ הכללי עוד אינו נתבע מתפקיד הטבעי כבר יקפיד הנימוס המתוקן שיהיו הידים והרגלים מנוקות יפה ברחיצת חמין...

ג. הצפיה של השבת התביעה של רחיצת ידים ורגלים כחמים, שהיא מתארת את ההשבה של שחרור הרוח והחיותו בחיים הטהורים הראויים לישראל, שישובו בכל עדנם לעת תתקיים ההבטחה הקשורה ב"והיה אם בחוקותי תלכו", "ואילך אתכם קוממיות ". ההליכה קוממיות הדורשת ונדרשת להיות מחוברת עם רוח נכון ולב מרגיש את כל סעיפי השלמת החיים, מראש הפסגה העיונית והמוסרית, בכל הוד קדושתה המופשטת עד תחתית הנימוס ההגון , החודר בהלכות דרך ארץ לכל סעיפיהם. ועל החסרון הזה המורה על הירידה הכללית וההרחקה ממקורם של ישראל ע"י חמת המציק, יצעק לבנו אל ד':"נשיתי טובה" . ממילא נכיר שרק אז תחשב ההחזרה של ההרגשה הנימוסית להחזרת הטובה, בזמן שתבוא ממקור ישראל, מחוברת עם כל הדברים הנאים והקדושים שלצרכם יש כ"כ קפידא על עדינות החיים הישראליים והדרת נימוסם. .. רק אז תשוב הטובה לאיתנה, הרמוזה בהנשיה של רחיצת ידים ורגלים בחמין.

3. רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ה
כִּי הָאָדָם שֶׁיָּבֹא וְיֹאכַל מָזוֹן עָרֵב אֶל הַחֵךְ, טוֹב הָרֵיחַ שֶׁנֶּפֶשׁ אָדָם מִתְאַוָּה לוֹ, וְהוּא מַזִּיק לוֹ; וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה סִבָּה לָחֳלִי קָשֶׁה, אוֹ לְמִיתַת פִּתְאֹם - זֶה וּבְהֵמוֹת אֶצְלִי שָׁוִין. וְאֵין זֶה פֹּעַל הָאָדָם, מֵאֲשֶׁר הוּא אָדָם בַּעַל שֵׂכֶל; אָמְנָם הוּא פֹּעַל אָדָם מֵאֲשֶׁר הוּא חַי, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ. וְאָמְנָם יִהְיֶה פֹּעַל אֱנוֹשִׁי, כְּשֶׁיֹאכַל הַמּוֹעִיל לְבָד . וּפְעָמִים יַנִּיחַ הֶעָרֵב וְיֹאכַל הַנִּמְאָס, כְּפִי בַּקָּשַׁת הַמּוֹעִיל - וְזֶה פֹּעַל לְפִי הַדַּעָת, וּבָזֶה נִבְדָּל הָאָדָם בִּפְעֻלּוֹתָיו מִזּוּלָתוֹ . וְכֵן כְּשֶׁיִּבְעַל כְּשֶׁיִּתְאַוֶּה, מִבִּלְתִּי שֶׁיִּשְׁמֹר הַנֶּזֶק וְהַתּוֹעֶלֶת - יֵשׁ לוֹ זֶה הַפֹּעַל מֵאֲשֶׁר הוּא בַּעַל חַי, לֹא מֵאֲשֶׁר הוּא אָדָם.

4. סנהדרין קג ע"ב
גדולה לגימה שהיא מקרבת את הרחוקים.

5. שלחן ערוך יורה דעה סימן קצה, ד
לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא. הגה: אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם (טור בשם סמ"ג), או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפילו הוחזר לכוס ראשון (הגהמי"י בשם רא"ם ורוקח סימן שי"ח ומרדכי ואגודה פ"ק דשבת); ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה, אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא (ג"ז שם). ואם שתתה מכוס והלכה לה, י"א שמותר לו לשתות המותר, דמאחר שכבר הלכה אין כאן חיבה.





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il