1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף מא עמוד א
רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו (ירמ' כז, כב). אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק. [רש"י: משתמיט - היה ירא ליראות לו, משום דהוה בעי ר' זירא למיסק לארעא דישראל, ורב יהודה לא סבירא ליה, וירא פן יגזור עליו מלילך. בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי וגו' - ור' זירא אמר לך: האי קרא בכלי שרת כתיב, כדאמרינן בשני דייני גזירות (כתובות קיא ע"א).

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ג, א, על שבת דף מא ע"א
רבי זירא הוה משתמיט מרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל.
א . בנפש האדם ישנן אמתיות כאלה שהן נקנות לו דוקא ע"י לימוד ועיון , וישנן ג"כ אמתיות שהן נעוצות בעֹמק הנפש , שהן נעלות מעל כל לימוד וכל הוראה. כל היחש הגדול שיש בין הרב אל התלמיד , הוא מוקף בגדר אותם הלימודים שמקורם הוא הלימוד והשינון, אבל אותם הלימודים שהם נקבעים בלבו ונפשו של אדם מצד טבע הנפש האלהית, שיש בהם מעין קדושתו של אברהם אבינו ע"ה שלא היה לו רב, ועשה הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנים, והיו מלמדות אותו חכמה*. כשבא האדם למידה זו, ובמקצע הפרטי, שזה הכח הגדול שבנפש משתמש בו, הוא מוצא את עצמו נאזר בגבורת האמת, ועומד אז גבוה מכל השפעה של כל רב ומורה, כי נפשו מאירה באור אלהי, דיהיב חכמה לחכימין ( דניאל ב, כא).
ב. אמנם גם אז חובה מוטלת על האיש הגדול, שלא לשכח שיכול להיות שהאמת הזאת, הנשגבת כבר מכל יחש של השפעה לימודית, היא רק ראויה לו לעצמו . והדרך הכולל[ת] שבה צריכים לדרוך רוב באי עולם, היא דרך ההשפעה וההוראה, שהיא לעולם צריכה להיות מקושרת ביחש הנשגב שבין רב לתלמיד, ובאמתת ההכנעה של האחרון אל הראשון. ע"כ, גם בעת להבת התשוקה הקדושה והעליונה של קדוש עליון זה לא"י , אשר אמנם מצא נפשו כבר עומדת בענין זה על ראש פסגת הכרעת הקדושה הפנימית אשר בחדרי לבבו, וקול אלהים הקורא אליו בכח ביד ד' אשר עליו חזקה, מוצא אותו נשגב ונעלה מכל קישור לימוד והדרכה אשר בהם נקשר התלמיד אל הרב, ע"כ לעלות לארעא דישראל הוסכם אצלו אפילו להיפוך מדעת רבו, ר"י.
ג . אבל בכ"ז לא השיח רגע דעתו מהוראת הכבוד הדרושה להיות לעולם יסודו של עולם, בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל האישים ובכל הענינים. ע"כ סבב פני הדבר שיהיה ניכר כמה מכבד הוא את הדעה הגדולה של רבו, וכמה נזהר הוא מעבור על דבריו, עד שגם במקום של יסוד הנטיה העליונה שבעליונות, שהיתה לו למרכז חייו הזמניים והנצחיים, היא עלייתו לא"י, רק אשתמיט מיניה , כדי שלא יוחש כי עושה הוא בשאט נפש למרות רוחו של הרב, שבודאי יש גם לדעתו הגדולה מקום, וכמובן מקום יותר כללי מדעתו הפרטית של התלמיד, שהיא תופסת את כל לבו ונפשו. ע"כ, הוה משתמיט מיניה דרב יהודה , כדי שלא יפגש במשעול צר של גזירה פרטית עליו ביחוד, משום דבעי למיסק לארעא דישראל . וזה החפץ העליון הרימו מעל לכל חובה כוללת, ע"כ חפץ היה שתשאר מחאתו של רב יהודה כללית, ולא תסב עליו בדיוק ויחוד, בהיותו מוצא את עצמו בנידון זה יוצא מן הכלל ומתעלה עליו, "באהבתה תשגה תמיד"* (משלי ה, יט).

3. אורות הקודש ג, מוסר הקודש, עמ' קלז, "עצמיות וגאלה מחבוט הקבר" - צה
א. כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת הבהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית , חסרון הזלת טל החיים היסודי, של הרצון וההרגשה, ההכרה והתשוקה, ממהותה הפנימית.
ב. על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה, ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מִכֵלים אחרים, מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת. אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר, בצורה של שממון ושל הריסה והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו , את האותיות של שמו שבתורה . ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל, והוא קבור באדמת עפר קִברו החומרי, וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו, ואת שמו לא ידע ...
ג. והנה תבוא הגאולה , גאולת הכלל וגאולת הפרט , הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמד על בסיסו העצמי, יוכר ימים מקדם שנות עולמים. עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי (תהל' עז, ו) , יחפש וימצא , בנר ד' נשמת אדם יחפש, ומחשבתן של ישראל , הקודמת לכל, תאיר בראשית עז מקורה על כל אותיותיה של תורה . הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, הנני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל , ונתתי רוחי בכם וחייתם, לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם (שמו"ר מח, ד).

4. הראי"ה, ערפלי טוהר עמ' לא
אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה, לא בהסכמת הבריות , ולא בשום קריירה איזו שתהיה. כל מה שאכיר יותר את עצמיותי, וכל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי ולעמוד על רגלי עצמי, בהכרה פנימית, הממוזגת מדיעה, הכרה, הרגשה ושירה, יותר יאיר לי אור ד', ויותר יפותחו כחותי להיות לברכה לי ולעולם.

4*. אורות הקודש ג, מוסר הקודש, עמ' קלט, "השם העצמי וההתחדשות" - צו
העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי . זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר.
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי , יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש.
רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך , חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול.

5. אורות הקודש א, עמ' קסה, "ההופעה כשריד הנבואה" - א
בטוחים נהיה מכל הזיה, מכל רשעה, מכל שקר, שאפשר להדמיון להעליב אותנו בהם, אם נחזיק בחזקה בעץ החיים של תורת אבות , בנועם מוסרה, במצותיה ופקודיה בכל ארחות החיים, ביחשנו הנאמן לאדם הכללי, למשפחה ולאומה, לחיים ולכל משאלותיהם. ועם זה אין אנו צריכים כלל להיות כבולים בכבלים החברתיים , שהם מחנקים את הרוח העליונה החפשית, שהם מחללים את הקודש, הבא מעולם העליון, מעלמא דחירו, אשר שם דרור נתן לשרעפים, חירות מוחלטה לשאיפה, חופש גמור לנטית הרצון, וליצירה. וכגודל החופש כן תגדל הקדושה , כה יתרוממו החיים. ואני בד' אעלוזה, אגילה בא-להי ישעי. יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו , יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל, בלא שפתי רמיה . ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו. ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע.

6. אורות התשובה, טו, י- "יסודות התשובה לפרט ולכלל"
כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק . והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו , אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא-להים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כול שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה . ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ד' ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה , שתשא ע"י זה את שם ד' לשוא. על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם , שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה. וממקור התשובה הגדולה הזאת ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה באמתה.

7. עקבי הצאן, עמ' קיח
לשמירת הטעם הטוב, וההרוחה הנפשית של האדם ביחם למזונו הגופני , הוכנו בעולם, מחסד המשביע לכל חי רצון ב"ה, מיני מזון רבים ושונים , שיכולים להתחלף לפי כל אחד ואחד, לפי מצבו, טעמו, ולפי זמנו, ולפי תקופת היום והשעה, ולפי פרקי השנה ומשך החיים. וההתרחבות של הבחירה היא מתאמת אל הנטיה הפנימית, בבע"ח הטבעים בתכלית שלמותם, ובאדם רק אם הוא בריא בגופו ונפשו כראוי לו. המזון הרוחני יש לו ג"כ זה הכלל: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ , שנאמר כי-אם בתורת ד' חפצו". על-כן מוכרח הדבר שכל הככר הגדול של הרחבתה של תורה יהיה נגול לפנינו בכל רחבו, בכל מקצעותיו השונים והמרובים, למען נוכל להיות מוכנים לכון את הזמן והנטיה לפי החפץ הפנימי לרוות צמאוננו בערך המכוון בנטיותינו פנימה.

8. אורות הקודש ח"ג, עמ' שס-שסא
..."הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם . רוח הנעורים הסוער , המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר , המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד , אליהו הנביא עם משיח בן דוד .

9. בראשית רבה סא, א
[תהלים פרק א, א, אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב : (ב) כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת ה' חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:] "ובתורתו יהגה", אר"ש אב לא למדו [לאברהם] ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, הה"ד (תהלים טז) אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי, (תהלים א, ג) והיה כעץ שתול ששתלו הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל .

10. משלי פרק ה
טו) שְׁתֵה־מַ֥יִם מִבּוֹרֶ֑ךָ וְ֝נֹזְלִ֗ים מִתּ֥וֹךְ בְּאֵרֶֽךָ: (טז) יָפ֣וּצוּ מַעְיְנֹתֶ֣יךָ ח֑וּצָה בָּ֝רְחֹב֗וֹת פַּלְגֵי־מָֽיִם: (יז) יִֽהְיוּ־לְךָ֥ לְבַדֶּ֑ךָ וְאֵ֖ין לְזָרִ֣ים אִתָּֽךְ: (יח) יְהִֽי־מְקוֹרְךָ֥ בָר֑וּךְ וּ֝שְׂמַ֗ח מֵאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶֽךָ: (יט) אַיֶּ֥לֶת אֲהָבִ֗ים וְֽיַעֲלַ֫ת־חֵ֥ן דַּ֭דֶּיהָ יְרַוֻּ֣ךָ בְכָל־עֵ֑ת בְּ֝אַהֲבָתָ֗הּ תִּשְׁגֶּ֥ה תָמִֽיד : (כ) וְלָ֤מָּה תִשְׁגֶּ֣ה בְנִ֣י בְזָרָ֑ה וּ֝תְחַבֵּ֗ק חֵ֣ק נָכְרִיָּֽה: