Beit Midrash
- Torah Portion and Tanach
- Shmot
- Beshalach
משנוכח שדבריו שבים ריקם, אמר לאנשי הקהילה: בקשה אחת אני מבקש מכם, הקפידו לקדש את השבת על יין מארץ ישראל, והדגישו בפני בניכם ובנותיכם שזהו יין מארצנו הקדושה.
קיבלו בני הקהילה את בקשתו, והשליח שב לארץ ישראל. עברו שנים, ובני הקהילה עלו טיפין טיפין לארצנו הקדושה, וסיפרו לאותו השליח: דע לך, היין מהארץ הוא שהלהיט את לבבנו לאהבה את ארצנו עד שעלינו לחון את עפרה ולהשתקע בה!
וכאן הבן שואל – וכי מה היה גנוז באותו היין, שגרם לאותם יהודים לשינוי כה עמוק, עד שקמו ועלו לארצנו הקדושה?
ניתן להסביר זאת בשני רבדים. הרובד הפשוט הוא שעצם העובדה שדברו על הארץ וחוו אותה במשך תקופה ארוכה הובילה אותם לחיבור עם הארץ. אולם אפשר להסביר זאת גם ברובד סגולי ועמוק יותר – עצם העובדה שהם לגמו מיינה של ארץ ישראל, הרי שארץ ישראל נמסכה בדמם ונפשם, ושוב לא היו יכולים בלעדיה, והם קמו ועלו אליה.
ובאמת זוהי נקודה יסודית מאד בעבודת ה' של ארץ ישראל, שקדושתה פועלת עלינו ומרוממת אותנו גם כשאיננו חשים בכך בצורה גלויה, וכפי שאמר רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן קכט) "אמרו רבותינו, כל היושב בארץ ישראל שרוי בלא עוון... כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל אצלה, ונתהפך למהותה בקודש".
עניין זה נוגע גם למעלת אכילת פירות ארץ ישראל, שמעלתם היא המשך מעלת המן, ואף עולה עליו, כדברי שער החצר (קסט): "בזמן שהייתה ארץ ישראל בקדושתה ומזבח בנוי על תילו, קדושת פירות ארץ ישראל וטעמם היה גדול (אפילו) מקדושת המן וטעמו... וכבר ידוע גודל הזדככות אכילת המן, שהוכרחו לאכול המן שיזדכך גופם לקבלת התורה הקדושה, ועוד כמה מעלות נפלאות כידוע. ומעתה נוכל להבין גודל קדושתנו באכלנו פירות של ארץ ישראל".
וכידוע, על האוכל מאכלות אסורות נאמר "ונטמתם בם", ודרשו חז"ל: "ונטמטם בם", שמאכל אסור מטמטם לבו של אדם, כי המאכל הופך ממש להיות חלק מגופו של אדם, ולכן מאכלו של אדם משפיע עליו מבחינה רוחנית גם בלי שהתכוון לכך. ולאור זאת, גם מאכל קדוש כפירות ארץ ישראל מקדש גופו של אדם, ואפילו שאינו מבין את כל הרעיונות העמוקים הגנוזים במאכל.
וכך מצאנו בחסד לאברהם (עין הארץ, נהר טו) שעוסק במה שקורה לגופו של האדם לאחר פטירתו, ומביא שיש הבדל בין אנשים שזיככו גופם לאנשים שלא זיככו גופם, ורק צדיקים גדולים ונשגבים זוכים להינצל מעניינים של כיליון הגוף וכו'.
אך מי שאוכל ממזונות ופירות של ארץ ישראל, הרי מצד אכילתו ושתייתו, גופו לא צריך לכלות, שהרי גופו לא ניזון מהקליפות אלא משל הקב"ה. ואף על פי שמדובר ביהודי רגיל, שלא כיוון כוונות נשגבות בשעת אכילתו, ולא אכל בקדושה וטהרה יוצאת דופן, מכל מקום עצם האכילה הזו היא מרוממת ונשגבת, ונחשבת כאכילה משל הקב"ה, ו"מיד גופו כלה ונשמתו מקודשת".
ולאור זאת, נראה לבאר עניין תמוה בתורה. בפרשת בשלח, העם התלונן שאין לו מה לאכול, וה' נתן לנו מן, שבו שמח העם, חוץ משני מקומות, שהעם התלונן על המן:
א. בפרשת בהעלותך, כשהעם טען שהאוכל לא מספיק מגוון. הוא לא טען, חלילה, שהמן לא טוב, אבל קבל על כך שאין גם בשר. ב. בפרשת חוקת, כשהעם ביזה את המן בביטוי הנורא "הלחם הקלוקל", כלומר טען שיש גם בעיה בעצם המן.
ונשאלת השאלה – מה קרה באותם פעמים, שפתאום העם יצא כנגד המן? מה השתנה?
וכעת יובן. בפרשת חוקת, עם ישראל נכנס לראשונה לקצה ארץ ישראל, כשנלחמים במלך ערד וכובשים את עריו. אך אחר כך, ה' מצוונו לסובב את ארץ אדום, ולהיכנס לארץ ממקום אחר.
או אז, "ותקצר נפש העם בדרך", והם מתלוננים על המן, מפני שכבר היו בארץ, והתקדשו אוטומטית בקדושתה, ושוב לא התאים להם לאכול מהמן, כי כבר התעלו למעלת אכילת פירות הארץ, שכדברי שער החצר קדושתם גדולה מקדושת המן.
וגם בפרשת בהעלותך, שהעם התלונן באופן חלקי על המן, הרי שהתלונה באה מיד אחרי שנאמר בתורה, "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם", שהיו אמורים לנסוע ולהיכנס מיד לארץ, והתעכבו. או אז, כיוון שבאמת היו אמורים להיכנס לארץ, הרי כבר משהו בתוכם התרומם מעצמו לקדושת הארץ, והם התלוננו על המן.
כמובן, גם אחרי כל ההסברים הללו, מי שמבין את הדברים לעומקם ופוגש את הרוחניות בגלוי – מעלתו גבוהה יותר. לפיכך, המעלה השלימה היא לחיות בארץ, לאכול מפירותיה הקדושים, וללמוד ולהעמיק במעלת ארצנו וקדושת פירותיה.
שנזכה בט"ו בשבט הקרוב ובכל השנה, לאכול מפריה, לשבוע מטובה ולברך עליה בקדושה וטהרה!
