שלום וברוכים הבאים. זהו עמוד הבית של ויקישיבה - פרוייקט האנציקלופדיה למושגי תורה ויהדות של אתר ישיבה מיסודה של קרית הישיבה בבית אל. עד כה נכתבו 24,140 ערכים בפרוייקט ויקישיבה.
ויקישיבה נכתבת ונערכת ע"י הגולשים וגם אתם יכולים לכתוב, להוסיף ולתקן ערכים בוויקישיבה,
רוצים לדעת איך? פשוט! עיינו כאן!
נא לעיין בויקישיבה:עקרונות עריכה לפני שמתחילים לערוך עמודים באתר.
בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן - פרוייקט השו"ת, ויקישיבה יצרה תבנית לקישור ציוני מקורות מאתר ויקישיבה לעמוד המכיל את הטקסט במקורו מתוך אתר "פרוייקט השו"ת". נשמח לכל עזרה של הגולשים בעדכון ערכים קיימים ובשימוש בתבנית לערכים חדשים.
פרשת שופטים היא הפרשה החמישית בחומש דברים. הפרשה עוסקת בדינים רבים אותם חוזר משה לפני בני ישראל, וברובה מתמקדת בדינים ציבוריים ובתוכם מינוי שופטים, דיני פסיקת בית הדין, מינוי מלך ודיני מלחמה ועגלה ערופה.
תוכן הפרשה
מינוי שופטים ושוטרים- הפרשה מתחילה עם ציווי מינוי שופטים ושוטרים אותו משה מעביר לעם ישראל. יחד עם הציווי הכללי על הקמת מערכת משפטית, מובאים גם ציווים נוספים הקשורים לדין, כגון איסור לקיחת שוחד או הטיית הדין, וציווי כללי על רדיפת הצדק.
עבודה זרה- משה מזהיר את העם מפני איסור עבודה זרה ומזהיר שהעובד עבודה זרה דינו בסקילה. בפרטי איסורי עבודה זרה מובא האיסור על נטיעת אשירה המשמשת לעבודה זרה ובהקבלה לכך, איסור על נטיעת אילן במזבח ה'. בנוסף, משה מזהיר את העם שלא להקריב על במה מחוץ לבית המקדש, או לזבוח קורבן בעל מום.
פסיקת הדין- כהמשך לדיני עבודה זרה, מובא דינו של העובד עבודה זרה, ודיני העדות על ידי עדים כשרים, חיוב לשמוע לפסיקת בית הדין ולחכמי הדור כחלק מציווי לא תסור ודיני סקילה.
מינוי מלך וחובותיו- משה אומר לעם כי בכניסתם לארץ יוכלו להקים עליהם מלך, וכותב את חובותיו ואיסוריו כגון להרבות סוסים או להחזיר את העם מצרימה. כמו כן, מצווה המלך לכתוב לעצמו ספר תורה ממנו ילמד לשמור את מצוות ה'.
מתנות כהונה- משה מתאר את דיני מתנות כהונה, ואת החלוקה בין מתנות הכהנים למתנות הלווים.
איסור על עשיית כשפים ודין נביא שקר- כחלק מהציווי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" מובאים מספר איסורים על מעשי כישוף או העברת הילדים במולך. בניגוד לגויים ההולכים למכשפים, משה מצווה את העם לשמוע בקול נביא האמת ומזהיר אותם מפני נביאי השקר.
דיני רוצח בשגגה ועיר מקלט- ציווי על הקמת ערי מקלט אליהם יוכל לגלות הרוצח בשגגה מפני גואל הדם, ודיני הרוצח בשגגה.
איסור הסגת גבול- כהמשך לדיני ערי מקלט, מובא איסור על הסגת גבול וגניבת קרקעות, ודיני עדים זוממים.
דיני יציאה למלחמה- תיאור היציאה למלחמה, ובפרט דבריו של הכהן משוח מלחמה לפני העם היוצא לקרב. בנוסף, מובאים ארבעה סוגי אנשים הפטורים מהקרב- הבונה בית ולא חנכו, הנוטע כרם ועדיין לא הספיק לאכול ממנו, המארס אישה ועדיין לא התחתן עימה והירא ורך הלבב.
דיני מצור ולקיחת שלל- משה מתאר את דיני המצור במלחמה, הכוללים קריאה לשלום לעמי הארץ ובמידה ולא ייענו לפתוח במצור. הריגת כל העממים יושבי הארץ במלחמה על מנת שהעם לא יושפע מהם לעבוד עבודה זרה, ואיסור בל תשחית בהשחתת עצי פרי במצור.
דיני עגלה ערופה- בסוף הפרשה מובאים דיני עגלה ערופה המתקיימים כאשר נמצא הרוג שלא נודע מי הרגו.
תמים תהיה עם ה' אלוקיך
בדרשות הר"ן No result מפורש שהאיסור לשמוע לקול מעוננים ומכשפים נסמך בכוונה לנתינת הנביאים על ידי הקב"ה. הר"ן מסביר שמאחר והקב"ה אסר ללכת אחר מעוננים וקוסמים אמר שצריך לתקן עניינם מצד אחר שהרי כולם צריכים לדעת מה יהיה באחריתם ובמיוחד המלכים, לכן הקים לעם ישראל נביאים על מנת להודיע להם את שעתיד להתרחש ובכך יהיה עם ישראל תמים ולא יהיה בו חיסרון בעניין זה.
מנגד, הרמב"ם ראה באיסור ללכת אחר מכשפים ומעוננים סימן לכך שהם אינם מועילים ולכן אין ללכת אחרים. לדבריו "דברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו... כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת".
הירא ורך הלבב
בפרשה נאמר כי "הירא ורך הלבב" אינו ראוי להילחם ועליו לשוב לביתו. הגמרא בסוטה סוטה מד ב מביאה את שיטתו של רבי יוסי הגלילי הקובע שמדובר במי ש"ירא מעבירות שבידו". כדוגמא לאדם כזה, מביאה הגמרא את מי שמדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כמי שאינו ראוי לצאת למלחמה לפי שיטה זו.
השפת אמת (תרנ"א ד"ה ובפסוק) מסביר את העומק בדוגמת הגמרא בחשיבות הקשר בין המחשבה לעשייה. לפירושו, תפילין של ראש מסמלות את לימוד התורה והחשיבה בעוד תפילין של יד מסמלות את העשייה.
בעת המלחמה יש צורך לחבר את המעשים אל התורה כך שאפילו מחנה המלחמה הופך ל"והיה מחנך קדוש". מי שמדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש מנתק בין הלימוד והעשייה, מנתק את הקשר שבין הלימוד והעשייה, והמלחמה שלו איננה מחוברת לתורה אלא עומדת בפני עצמה- ולכן אינו ראוי לצאת לקרב.
עגלה ערופה היא המצווה לערוף עגלה במידה ונמצא חלל בשדה שלא נודע מי הרגו, ובכך לסייע במציאת הרוצח או בכפרה על העם. המפרשים הקשו על מיקומה של הפרשה שמפסיקה בין דיני המלחמה המופיעים בפרשה המתחילים בדיני כהן משוח מלחמה כשיוצאים למלחמה וממשיכים בדיני מצור על עיר ובין הדינים הקשורים לאחר המלחמה המובאים לאחר מכן בדין אישה יפת תואר?
הכלי יקר פירש כי התורה סמכה את שתי הפרשיות על מנת להראות שכשם שמקפידים על כריתת עצים העושים פרי בעת מצור על עיר, קל וחומר שיש להקפיד על אדם העושה פירות שנהרג ונמצא חלל באדמה כמו בדין עגלה ערופה. דבריו אף דומים לדרשת הגמרא בדין עגלה ערופה "מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה? אמר הקדוש ברוך הוא: תבא עגלה בת שנתה שלא עשת פירות, ותֵערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות", כאשר הגמרא מפרשת כי הפירות אינם פריה ורביה (שהרי הדין קיים בזקן) אלא בכך שמנעו מעשיית מצוות.
עקידת יצחק ב"שער גן-עדן" בפירנצה - נוצר בהשראה יהודית - המקור:ויקישיתוף, צילם:Ecemamlעקידת יצחק, המתוארת בפרשת וירא הוא הנסיון החשוב ביותר בו עמד אברהם אבינו. לכן, הוא מוזכר בתפילות ישראל בתור זכות לצאצאיו: קוראים את הפרשה בראש השנה, תוקעים בשופר של איל כדי להזכירה ומזכירים אותה בברכת הזכרונות: "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור" וכן בהזדמנויות נוספות (ישנו מנהג לקרוא את פרשת העקידה ביום יום לפני תפילת שחרית. בסליחות רבות ישנם פיוטים שנועדו להזכיר לפני השי"ת את עקדת יצחק. לדוגמא: הפיוט "אם אפס רובע הקן").
העקידה הייתה "עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". לפי המסורת במקום בו נמצאת אבן השתיה. לאחר ניסוי אברהם הוא זוכה להבטחה האלוקית על עתיד עם ישראל. הוא שב לחברון ולפי המפרשים, כאשר שרה אימנו שמעה מה שקרה "פרחה נשמתה". הפרשה לאחריה פרשת חיי שרה מספרת על מות שרה.
סיפור העקידה
בדרך להר-המוריה - ציור של גוסטב דורהעקידת יצחק בבית הכנסת בבית אלפא - המקור:ויקישיתוף, צילום:Talmoryair
התורה מתארת שאברהם נצטווה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אברהם הזדרז והשכים בבוקר וחבש בעצמו את חמורו (וכפי שדורשים חז"ל שהאהבה מקלקלת את השורה). הוא לקח עמו את שני נעריו שהיו לפי המדרש ישמעאל ואליעזר. ביום השלישי הגיעו להר המוריה, ושם רואים אברהם ויצחק לפי המדרש (מובא ברש"י)"ענן קשור על ההר", והם מבינים שזה המקום. הם משאירים את שני הנערים עם החמור ועולים לבדם. בדרך שואל יצחק את אברהם "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?", ואברהם עונה לו "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי", ולמרות שיצחק הבין את התשובה שהיא "ואם אין שה, לעולה בני (רש"י)", הם הולכים יחדיו - בלב שווה. כשהם מגיעים עוקד (קושר) אברהם את יצחק בנו למזבח ומכין את המאכלת לשחוט את בנו,ואז קורא מלאך ה' אליו "אברהם אברהם אל תשלח ידך מאומה ואל תעש לו מאומה". אברהם מסתכל ומוצא איל אחר נאחז בסבך בקרניו (וזה אחד הרמזים לשופר, שהוא מזכיר את אילו של יצחק). אברהם מקריב אותו במקום יצחק, ומובא מדרש ברש"י: "על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יה"ר שתהא זו כאלו היא עשויה בבני כאלו בני שחוט כאלו דמו זרוק כאלו בני מופשט כאלו הוא נקטר ונעשה דשן". בעקבות עמידת אברהם בניסיון מבטיח לו ה': "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".[1]
מורשתו של אברהם
חז"ל דנים בשאלה מדוע אברהם אבינו נבחר לעמוד בנסיון כה קשה. במדרש תנחומא לפרשת וירא נאמר: "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם, זהו שאמר הכתוב, "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים י"א,ה'). אמר רבי יונה: הפשתן הזה כל זמן שאתה כותש עליו משתבחת, אימתי כשהוא יפה אבל כשהוא רע אתה כותש עליו והוא מתפקע, כך אין הקב"ה מנסה אלא לצדיקים. א"ר יהודה בר שלום היוצר הזה אינו מקיש על כלי וקנקן רעוע שלא ישבר, ובמה הוא מקיש על הבריא. כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה לרשעים �לא לצדיקים שנאמר "ה' צַדִּיק יִבְחָן". א"ר אלעזר: לבעל הבית שיש לו ב' פרות אח' כחה יפה ואחת כחה רע, על מי הוא מטיל את העול לא על אותה שכחה יפה הוי אומר ה' צדיק יבחן, לכך נאמר והאלהים נסה את אברהם:(סימן ב')
הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחתו על פרשת וירא בשנת תשס"ח בישיבת הכותל בירושלים בוחן : מה היה הנסיון בעקדת יצחק ?. מה הייתה גדולתו המיוחדת של אברהם אבינו שהסכים לשחוט את בנו ? הרי הרבה יהודים מסרו את עצמם ואת בניהם למיתה על קידוש השם לדורות, ואם כן, מה המיוחד במה שעשה אברהם ?
לקושייה העתיקה, מדוע אברהם לא הרהר אחרי הציווי של הקב"ה, מובא תרוץ מפי רבי חיים מוולוז'ין תק"ט (1749) - תקפ"א ()1821 מחשובי תלמידיו של הגאון מווילנה, אשר פירש את הפסוק מספר משלי:" מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק; אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו." (כ',ז'). הרב מוולוז'ין כותב: "כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגן - לבניו אחריו המה כטבע מוטבע". לאחר שאברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות מכבשן האש באור כשדים עד עקידת יצחק בהר המוריה ולא הרהר במידותיו של הקב"ה".
הר נבנצל מוסיף הכח של היהודים למסור עצמם למיתה על קידוש השם הוא "ירושה" מאברהם אבינו. הוא ממחיש זו מדוגמא שהביא [[רבי חיים לייב שמואלביץ תרס"ב (1901)- תשל"ח] (1979) שהיה ראש ישיבת מיר אשר חי המאה שנה אחריו במסכת גיטין מסופר על מעשה "חנה ושבעה בניה אשר נהרגו לפני הקיסר היות וסרבו להשתחוות לצלם. כאשר הגיע תורו של בנה האחרון, השביעי, מצטטת הגמרה את האם:"אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות " (נ"ז,ב'). מסביר הרב שמואלביץ מה התכוונה חנה לומר:"ראה כמה עמוק הוא הרושם שעשתה העקדה שלך בנפשות ישראל ! הנה מכח העקידה שלך, הצלחתי להגיע עד לעקידה של שבעה מזבחות".
העקידה גרמה לאברהם אבינו להוריש את תכונת המסירות-נפש לכל זרעו אחריו
[2]בניגוד לשאר תשעת הנסיונות.
בני הפליגשים
לאחר העקידה מובאת עוד פרשייה קצרה בה מסופר כי מילכה ילדה אף היא בנים לנחור, וכי פילגשו ראומה ילדה אף היא את הנזכרים בשמותיהם. אמנם לא ממש בור למה לסיים את האירוע הנשגב בסיפור מדרגה שנייה? תמיהה זו בולטת עוד יותר ביום השני של ראש השנה, שם יש עניין מיוחד לקרוא על העקדה, שהיא אחד מסמלי היום. יש בפרשת העקידה פסוקים כדי הצורך לחמשת הקרואים לתורה ביום זה. צריך היה לכאורה לסיים ב"וישב אברהם בבאר שבע". למה אנו שבים מבית הכנסת ביום משמעותי זה עם טבח, גחם, תחש ומעכה?
רש"י מסביר שעיקרו של תיאור זה בא בשביל המילים "ובתואל ילד את רבקה", ושמשפחתו של אברהם כוללת גם את צאצאי נחור ושיש ממי לקחת אישה ליצחק. אבל את כל זה אפשר היה לדחות לפרשת חיי שרה, אשר בה מציגה רבקה את עצמה לפני עבד אברהם באופן ברור העונה על המבוקשת בעבור יצחק: "בת בתואל אנוכי, בן מִלכה אשר ילדה לנחור". ייתכן יש כאן כוונה להדגיש שאברהם, אשר התעלה למעלה האמונית הגבוהה ביותר של בן אנוש, עדיין נשאר מחויב גם כלפי טבח, גחם, תחש ומעכה. וכן פירש הרש"ר הירש כי גם לאחר שאברהם ויצחק התעלו בהר המוריה, עדיין "שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה, והולכים עמם יחדיו" בניגוד לאנשים אחרים שהיו עלולים לאבד כל עניין בחיים הארציים הרגילים ובבני האדם הארציים הרגילים לאחר התרוממות רוחנית כה גדולה.
הערות שוליים
↑סיפור העקידה נמצא בספר בראשית פרק כ"ב, בפרשת וירא
