1. שבת דף נה ע"א
רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא אתתא קא צווחת קמיה ולא הוה משגח בה. א"ל, לא ס"ל מר "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יֵענה" (משלי כא, יג). א"ל, שיננא רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי [פרש"י: אני, שאני רבך, איני נכוה, אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך ואב ב"ד יכוה בחמין], הא יתיב מר עוקבא אב ב"ד, דכתיב "בית דוד כה אמר ד' דינו לבוקר משפט והצילו [גזול מיד עשוק] וגו' (ירמ' כא, )" [פרש"י: לא ענש אלא מי שבידו לשפוט.].

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ה, טז, על מסכת שבת שבת דף נה ע"א
א. עצם החמלה וההתעוררות למראה איש עשוק, לקום לעזרתו גם כשאינו מחוייב בדבר, גם כשיש אחרים שהחובה עליהם מוטלת, מ"מ היא מדה יקרה מצד עצמה, כי הציור המוסרי של הרגש הטוב לחוש בצערו של המצטער, הוא לפעמים עולה הרבה על עצם הערך של הפעולה הטובה.
ב. ע"כ אין ראוי שיסגור האדם דלתי לבו נגד הרגש הטוב והעדין שמתעורר בכל לב בשר, לרחם ולישא בעול צערם של נעשקים לעזרם מיד עושקיהם כח (עפ"י קהלת ד, א), ומי שאוטם אזנו מזעקת דל, מפנֶה אחור את הרגש הטבעי הישר לרחם על האומלל בצעקו, הוא מבלע בזה את כשרון הרגש שנטע יוצר האדם בקרב לב האדם, שזה הוא יסוד מטרת התפילה, לעורר את הרגשות הנעלים שיפעלו יפה על הלב, מצד התנשאות הנפש להרגשות הבאות ברום עזן בעבודת ד' בעבודה שבלב.
ג. אבל כשהוא פועל בדרכי חייו פעולה הפכית מעדינ[ו]ת הרגש, במקום ששם היא כבר המטרה מבוררת, ו"אוטם אזנו מזעקת דל", אין תועלת לו בתפילה, וממילא לא תמשך מתפילתו אותה הסגולה העומדת בכל תפילה רצויה, שתשמע ותתמלא, מפני שמערכת הצרכים המזקיקים לתפילה הם מכוונים לעומת אותם המילואים של הרגש שצריך כל אדם למלאותם, כל אחד ואחד לפי ערכו, ובהוציאם אל הפועל תבא המטרה (של) שגורמת את התפילה לידי תפקידה.
ד. אבל כל זה הוא רק כשאיננו מאבד את סגולת הרגש הטבעי לחמלה ולרֹך בידים, אבל מי שבידים הוא סותם את הדרך בפני מהלך הרגשות הטובים, לא ימלאו לו חסרונו המוסרי בקשה שמתמלאת ע"י תפילה, והוא צריך דברים יותר מעיקים מאותה ההשתפכות הנפשית שבתפילה המצויה לבא לידי מצב לב בשר, ע"כ "גם הוא יקרא ולא יֵענה".

ה. אמנם כשיש מטרה כללית נשאה, יקריב האדם החכם גם את נטיות הלב היותר טובות להפיק את החפץ השֹכלי המתוקן, ובמקום של חֹם הרגש המתעורר לרחמים ולחמלה יגבר עז בקרירות השכל השופט והקר. וכאשר המטרה הכללית של התרכזות צרכי האומה הכלליים והפרטיים תחת משטר אחד כללי, ובפרט כשהוא מבית מלכות בית דוד, שמושך בזה את ההרגשה הכללית לגדולתן של ישראל, שפועל על מהלך הדורות לעורר את הגדולה הנפשית לחפץ השלמה כוללת במעמד לאומי שלם, כדאי בשביל זה לדחות את חֹם הרגש של הרחמים הטבעיים, ולהשתמש בקרירות הרוח.

ו. אמנם רישא דרישך בחמימי, לוֹ יאתה ללכת ע"פ הרגש הפנימי האצור בקרבו, להתעורר לקול צעקה, להושיע כל מעונֶה ומר נפש, ואין בו דבר המפריע מהפקת החפץ העדין של הצד הטוב.

ז. וכללות ההנהגה הוטלה על שכם בית דוד, כדי להיות מקום משפחה נבחרת מיוחדת למרכזיות הממשלה, ויש בזה טובה לאומית המצטרפת עם הטובה הפרטית, ועם האצילות הנפשית של הרגש הער והחם, שראוי להמצא בכל נפש יקרה העומדת לנהל אדם רב.

3. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג - מוסר הקודש עמ' א, "המוסר האלוהי" - א
א. מלאים אנו רגש מוסר, כמהים אנו לחיות חיים חיי טוהר, דמיוננו מלהיב את חשק לבבנו לצייר היותר נשגב והיותר נאה, היותר טהור והיותר נאצל, החפץ הפנימי שלנו חושק שיהיה רצוננו הקבוע טהור וקדוש, שתהיה כל מגמת חיינו ברורה ומכוונת להאידיאל היותר נשגב בחיים.
ב. וכל אלו התשוקות אינן מתגשמות כי אם על ידי מסירותנו הפנימית והחיצונה אל אור ד', אל המוסר האלהי, המתגלה בתורה, במסורת, בשכל, וביושר.

4. הראי"ה קוק, מוסר אביך, דבקות, ע' עא-
מלמדת היא לנו החכמה האלהית את המדות, את הספירות האלהיות, כדי לדעת שבמדותיו של הקב"ה אנו צריכים להתדבק. ב. אם אין אנו מכירים שכל עיקר הצורך לתלמודם של השמות, של המדות, ושל הספירות, הוא כדי שנדע שאנו צריכים להתדבק במדותיו של מקום, ושאנו יכולים להתדבק בהן, ושאין אנו יכולים להתדבק בגבורה של מעלה בלא השאיפה למדותיו, אם אין אור זה פרוש לפנינו אין אנו מכירים כלל את כל התוכן של חכמת המדות, של יסוד הספירות והאצילות של הנושא היסודי של מעשה מרכבה.
5. ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי מאמר ג אות ה
אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר +משלי ט"ז ל"ב+ ומושל ברוחו מלוכד עיר. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכחות התאויים ומנע אותם מן הרבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה ג"כ, וחסם הכחות הכעסנים המבקשים לנצוח, אחר אשר נתן להם חלקם... ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השֶמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזכרון, ואחר כן הכח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל.

6. הראי"ה קוק, עקבי הצאן, עמ' קיח
וההתרחבות של הבחירה היא מתאמת אל הנטיה הפנימית, בבע"ח הטבעים בתכלית שלמותם, ובאדם רק אם הוא בריא בגופו ונפשו כראוי לו.

7. ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, ג, ה
שלש עתות התפלה שבכל יום- פרי יומו ולילו, כך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע... כשם שהמזון תועלת לגופו...
8. הרב קוק, עולת ראיה, עניני תפלה, עמ' יג
התפלה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים.
9. שמואל ב טו, ב
והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך.
10. מלכים א ג, ט
ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה.
11. תהלים עב, ב
ידין (שלֹמה) עַמך בצדק וענייך במשפט: