1.      הראי"ה קוק, עולת ראיה / חלק א / עמ' לז-לח

"והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני, והחתי והאמורי והחוי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש, ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה" (שמות יג, ה).

מכוונים הם מקריה הפרטיים של ארץ ישראל אל המאורעות הגדולים, של הופעת הקדושה של אור ד', אשר באו בגללה. על כן חקוק אותו הרושם של מועד האביב, בשלמותו, בארץ הקדושה בתור אספקלריא מכוונת, המראה לנו את האור והזוהר, את חדוש החיים והחרות אשר נעשה לנו בימי אביבנו הגדול, במועד צאתנו ממצרים בחוזק יד של אדון כל המעשים ברוך הוא. והובע יסוד זה בארץ המיוחדת, שהיא זבת חלב ודבש, הארץ של חמשת העמים הנקובים בזה, שתולדותיה ותוצאות אדמתה הן מורות על הפעולה המדויקת והנפלאה של אוירה, ורושם האביב זורח בה בכל אורו ויפעת הדרו, וממנה מסתעף הוד השפעתה על כל האדמה, שהאביב הוא רושם תחיתה, בהקבלה המכוונת של "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה".

2.   יהושע / פרק ה

 ב בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְדוָד אֶל-יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מל אֶת-בְּנֵי-יִשְרָאֵל שֵׁנִית: ג וַיַּעַשֹ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: ד וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל-הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: ה כִּי-מֻלִים הָיוּ כָּל-הָעָם הַיּצְאִים וְכָל-הָעָם הַיִּלּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לא-מָלוּ: ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי-יִשְרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-תּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְדוָד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדוָד לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדוָד לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:... י וַיַּחֲנוּ בְנֵי- יִשְרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשֹוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: יא וַיּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: יב וַיִּשְׁבּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְרָאֵל מָן וַיּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: 

3. דברים / פרק ו, כג- וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֵינוּ:

4.   הרב יעקב עמדין (יעב"ץ), סידור בית יעקב, ברכת המזון, עמ' קכא-

"נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאנו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו, ועל חוקיך שהודעתנו..."

לכאורה, אין הסדר מכוון, שהרי כבוש הארץ מאוחר אפילו לפני נתינת התורה. והיה לו להזכירו בסוף, אבל נחלת הארץ קדמה בבחינת התכלית, כאמור, "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ" (שמ' ג, יז), והענין מבואר בהקדמתנו כי נחלת הארץ היא תנאי בקבלת אלהותו ית' כמ"ש שם באורך [התבסס על כתובות קי ע"ב, " ת"ר לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנא' (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים "], לפי שנקרא "אלהי הארץ" (מל"ב יז, כו) ולזה כל עיקר יציאת מצרים היתה למען שיירשו הארץ ויקבלוהו לאלהים בשלם שבפנים, אם לא כן, לא הוצרך להוציאם והיה מניחם במצרים ויקבלו שם אלהותו, זה ברור מאד, מלבד מה שי"ל עוד שקדמה נחלת הארץ קדימה זמנים ג"כ, כי א"י מוחזקת היא לאבותינו מעת שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה במתנת הארץ.

5.                  רמ"א, אורח חיים תכו, ב- ונוהגין לומר "דוד מלך ישראל חי וקיים", שמלכותו נמשלה ללבנה ועתיד להתחדש כמותה, וכנסת ישראל תחזור להדבק בבעלה שהוא הקב"ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה שנאמר "שמש ומגן ה'", ולכן עושין שמחות ורוקדין בקידוש החדש דוגמת שמחת נישואין.

6.                  עולת ראיה, שם, עמ' רפט-  ... המטרה התכליתית תבא רק עם הידיעה וההכרה ששני אלה הכחות [חרות/מצה+ מרור] אינם סותרים זה את זה כי אם מחוברים יחד, להמציא לעולם את החירות המעולה, שכבודה ועז חמדתה איננו נגלה כי אם בהיות עליו אותה העטרה של העבדות הרוממה, עבדותו של מלך הכבוד, שהיא החירות הגמורה. ע"כ הצורה השלמה של החירות באה בהיותה נכרכת עם העבדות, שאז ימצא האדם בנפשו השלטון הגמור הראוי לבן חורין באמת, המושל ג"כ על הגדול שבכוחות שהוא כח החירות עצמו.

7.     עולת ראיה / חלק ב / עניני פסח, עמ' רמד-רמה

א.                 חירותנו וביעור חמץ. אלה השנים המסמנים לנו את חג הגאולה, חג הפסח, זמן חירותנו. ולדורות מה אנחנו למדים מאלה שני הנושאים הללו התלויים זה בזה ? התשובה הנצחית היא, שתנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם א-להים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי-אם על-ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית, - אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים, ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי-אם על-ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזהו חמצו, השאור שבעיסה, שהיזיקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו. להתלמד אנו צריכים איך לסגל לנו את אותו הרוח הגדול של החירות, אשר זרח עלינו אמנם בתקופות המאירות שלנו, ואשר יצא כברק נוצץ בהופעתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, אשר נגלה עלינו מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו הגדול וקרבנו לעבודתו, שהיא חירותנו הגמורה, והרים אותנו משפלותה של העבדות הנכריה אשר שוא היא עבודתה.

ב.                 ההבדל שבין העבד לבן-החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי-משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן-חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותו הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם א-להים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם.

ג.                  מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי-אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, - במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב. ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, "חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות"... בואו נא, אחים, אל הסדר כולנו, יוודע לנו שהננו בני-מלכים, ועם שהחירות היא גורלו הנצחי, לא עבד ישראל ולא יליד-בית ולא יהי לבוז, מאז אשר נשא ברמה, מיום חג חירותנו, את דגל החירות וביעור החמץ, אשר יבאו כמים בקרבנו וכשמן בעצמותינו על-ידי כוח-האיתנים של המפעל הקדוש והנאמן, בקיימנו את דבר-ד' גואל ישראל מעולם ועד עולם, אשר צונו לשמור את המצות. שמרו את החירות ואת ביעור החמץ, והגאלו מהרה גאולה שלמה.

8.מסכת ברכות, יז ע"א- ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה (רש"י: יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו) ושעבוד מלכיות.

9. מהר"ל, הגדה של פסח, עמ' נא-נב- ויש לשאול, למה נקרא המצה לחם עוני? והרי אפשר שהיא נאה כמצה של עשיר... דאין ענין עניות במקום עשירות הגאולה. אמנם פי' הדבר כי המצה נקרא לחם עוני היפך מצה עשירה. שכאשר יש בה שמן ודבש נקראת עשירה כי הדבר הזה מעשיר הלחם. וזה כי העני שאין לו ממון רק עצמו וגופו. והמצה ג"כ כאשר אין בה רק עצם העיסה שעצמות העיסה הוא מים והקמח וזהו עצמות עיסה ובזה הוא לחם עוני... ואולי יקשה לך מה ענין העניות אל החירות והלא שני הפכים הם החירות והעניות. אבל דבר זה אין קשיא, כי העניות בעצמה הוראה על הגאולה שאין ענין הגאולה רק כשיוצא להיות עומד לגמרי ברשות עצמו, ואין לו שום צירוף אל זולתו, לא כמו העבד שאינו עומד ברשות עצמו...

10. עולת ראיה ב / הגדה של פסח, עמ' רפח

 מרור. המצה היא זכר לחירות, שיסודה היא ההכרה שכל דרך ד' כתורה היא תולדה נאמנה מכוונת לפי אמתת טבעיותנו הכללית, מצד כללות כנסת ישראל, ע"כ החירות האמיתי הוא להתפתח ע"פ הטבע הפנימי בלא עירוב יסודות זרים המעיקים. זהו אמנם מצד עצם טבע הנפש, אבל ישנם ג"כ סיגים שנדבקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל. ע"כ מצדם הננו צריכים לקבל ג"כ את העבדות הנעימה, עבודת עבד לד' אלהי ישראל, יוצרי מבטן לעבד לו, שזה הכשרון קנינו ג"כ בעבדות של מצרים, שאמנם אחרי שיסורו מאתנו כל הצדדים הרעים של העבדות ישאר לנו הצד היפה שבו, שעל ידו יוכל האדם באהבה לסבול ג"כ מה שהוא נגד רצונו ונטייתו, שהוא יסוד המרור, לקבל באהבה את מרירת החיים, כשיודע שיש לפניו מטרה עליונה ונעלה מוסרית. ע"כ יבא המרור אחר המצה.

11.                      שם, עמ' רסא- ... בהיות האדם כ"כ בן חורין עד שיוכל בחירותו המוחלטת ג"כ לשעבד עצמו במקום הראוי, ולהיות עבד במקום שהעבדות היא החירות האמיתית, "אל תירא עבדי יעקב".