1. עין איה / שבת ב, רסד על מסכת שבת לג ע"ב
אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא.
א. המוני הסיבות שמסבב אדון כל המעשים ב"ה הם הולכים תמיד להעמיד כל ענין על מכונו ומקומו.

ב. וכאשר לפי המעלה העליונה של קדושי עליון הללו, לא היו אויר העולם והסביבה ההוית מוכשרים לקבל את הדרכתם העליונה, המוחה על כל הסדרים של המציאות והמשטר ההוה, וכל זמן שדעות גדולות אינן ראויות להתקבל ולהתמלא בפועל, יש חסרון ג"כ במה שהן מתגלות, כי מורידים אז אותן מערכן וכבודן, כיון שאי אפשר שיוכר יקרן, כל זמן שהיכולת איננה מסייעת ועוד מנגדת להן.

ג. ע"כ היתה זאת העצה העליונה שיהיו הם צפונים בבי מדרשא, ושם לפני יחידי הסגולה יודיעו את מערכות לבבם העליונות. ומתוך ההתקבלות של הדברים אצל גדולי המעלה, אע"פ שהם אינם כ"כ גבוהי ערך כמעלתם הם, מ"מ יבאו בין כך המחשבות הגדולות לידי איזה התפשטות והרחבה, עד שיותר תוכשר אליהן הסביבה, ויהיו מעט ראויות להאמר, למען ישארו לאורות לדורות אחרונים, כשיהיו צריכים לאורה.

2. אורות התחיה, ג
אֲבָל עַכְשָׁו שׁוּב אָנוּ קְרוּאִים לְגַשְּׁמָהּ בַּחַיִּים, – זֶהוּ דְּבַר הַתְּחִיָּה. אִם חֲלָקִים רַבִּים מֵהִסְתָּעֲפוּת חֶזְיוֹנוֹתֵינוּ יִתְקַטְּנוּ בְּכַמּוּתָם בְּהִפָּגְשָׁם עִם הַמְּצִיאוּת, בְּרֵאשִׁית דַּרְכֵּנוּ, אֵין רַע. הַמְּצִיאוּת אֵין לָהּ כְּנָפַיִם מְהִירִים כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר לַחִזָּיוֹן.

3. ביאור הגר"א, משלי יט, ג
"איוולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו"
שהצרה שבאה על האדם הוא מחמת איולתו כמ"ש "חטאים תרדף רעה", והוא זועף על ה' ועוד אולת וגו' כי אמרו ז"ל הבא לטהר מסיעין אותו ולפעמים אדם מתחיל ללמוד תורה ולעשות מצות ואח"כ פירש מחמת שקשה לו מאוד לפי שאין מסייעין לו וזועף על ה' למה לא סייעוהו. ובאמת הוא מחמת אולתו והוא כי כל אדם צריך לילך לפי מדרגתו ולא יקפוץ כמ"ש למעלה ואז ילך לבטח בדרכו אף כי יסייעוהו, אך שזה האדם לא התחיל לילך בדרכו לכך לא סייעוהו וזהו איולת אדם כלומר מחמת אולתו שעשה בלתי ישוב הדעת סילוף דרכו והוא זועף על ה' למה לא סייעו:

4. חזון הצמחונות והשלום, פסקה ו: ההתר בשעת הנפילה המוסרית
אֶלָּא שֶׁרָאֲתָה הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית שֶׁהָאָדָם נָפַל מִמַּצָּבוֹ הַמּוּסָרִי, וְעַד שֶׁיַּעֲלֶה בְּמַעֲלָה זוֹ, שֶׁיִּתְנַעֵר וְיָבא לְהַהַכָּרָה הַמּוּסָרִית הָאֲמִתִּית, עַד הָעֵת הַמְאֻשָּׁרָה וְהַנְּאוֹרָה הַהִיא, אֵין אוֹתָהּ הַמַּעֲלָה הַמּוּסָרִית שֶׁל הַכָּרַת מִשְׁפָּטָם שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים רְאוּיָה לוֹ כְּלָל. וּכְמִשְׁפַּט כָּל מִי שֶׁקּוֹפֵץ לִטּל אֶת הַשֵּׁם לְהִתְחַסֵּד בְּמִדַּת חֲסִידוּת הַבִּלְתִּי הוֹלַמְתּוֹ, שֶׁאֵינָהּ מְבִיאָה לוֹ כִּי אִם עִרְבּוּבְיָא בְּדֵעוֹתָיו וַהֲלִיכוֹת חַיָּיו, כֵּן הוּא מִשְׁפַּט הָאָדָם בִּכְלָלוֹ, שֶׁנָּפַל לִדְיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל שִׁפְלוּת הַמּוּסָר עַד כְּדֵי שְׁלִיטַת הָאָדָם בְּאָדָם לֵרַע לוֹ...
כַּמָּה מְגֻחָךְ הַדָּבָר, כָּל עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ, יִפְשׁט טְלָפָיו וְיִפְנֶה לוֹ לְדֶרֶךְ צְדָקָה הָרְחוֹקָה, לְהִתְחַסֵּד עִם בַּעֲלֵי חַיִּים, כְּאִלּוּ כְּבָר גָּמַר כָּל חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו עִם בְּנֵי אָדָם הַבְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, כְּאִלּוּ כְּבָר הֶעֱמִיד הַכּל עַל נָכוֹן, כְּבָר הֶעֱבִיר אֶת שִׁלְטוֹן הָרִשְׁעָה וְהַשֶּׁקֶר, שִׂנְאַת עַמִּים וְקִנְאַת לְאֻומִּים, אֵיבַת גְּזָעִים וּמְרִיבַת מִשְׁפָּחוֹת, הַמְבִיאָה לְהַפִּיל חֲלָלִים רַבִּים וְלִשְׁפּךְ נַחֲלֵי דָּמִים - כְּאִלּוּ כָּל אֵלֶּה כְּבָר אָפְסוּ מִן הָאָרֶץ, עַד שֶׁאֵין לָהּ לְאוֹתָהּ 'חֲסִידָה הָאֱנוֹשִׁית' בַּמֶּה לְהִצְטַדֵּק כִּי אִם לִפְנוֹת לְהַעֲמִיד עַל נָכוֹן מוּסָרָהּ בְּדֶרֶךְ בַּעֲלֵי חַיִּים? עַל כֵּן אֵין זאת הַמַּעֲלָה הוֹגֶנֶת לוֹ לָאָדָם כְּלָל, כָּל זְמַן שִׁפְלוּתוֹ, חוּץ מִמַּה שֶּׁאֵין לְהַעֲמִיס יוֹתֵר מִפְּנֵי הָעֵרֶךְ שֶׁל אֶפְשָׁרוּת הַסֵּבֶל שֶׁל כּחַ הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי כְּשֶׁהוּא בְּחֻלְשָׁתוֹ.

5. שם, ז
אלמלא הקדמנו מה שראוי לאחר, אז אבדנו את הכל. הרבה דעות כוזבות, המשוטטות בעולם ומעבירות רבים על דעתם ועל דעת קונם, לא באו כ"א מסבת השאיפה הנפרזה שלא תדע עת וזמן לכל חפץ, ואין לה מעצור וגבול. ובאין די שכל להגיע להחכמה הצפונה באמונה טהורה, לדעת כחה של התורה האלהית, בין בדחיפתה את האנושות למעלה היותר רמה, בין בהחזיקה בידה לנהלה לאטה לפי כחה, "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה" (הושע יא, ד).

6. אדר היקר ועקבי הצאן, עמ' קיא
א. ועכשיו הכלל נתרומם על חשבונם של האישים הפרטיים , - שזהו בכלל מהלך התולדה האנושית. ברובי תקופות ההסטוריה אנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים, שאנו משתאים על גדלם ועוז רוחם, אבל הכלל הוא היה נתון בשפל המצב, בין בדעת בין במוסר, אמת כי נעלה מכל המון היה המון עמנו מצד הקדושה האלהית החופפת עליו, ויהי לנס. בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה . בעמנו נתמעטו הבורים, ולעומתם נתמעטו, והוקטנו הגאונים והצדיקים...
ב. הוא [הדור] מוכשר רק להתרומם, ללכת באורח חיים ההולכת למעלה למשכיל, אבל לא יוכל גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח, נושא עול ונטל, אשר לא יוכל למצא בתוכו רושם של אור חיים, לדעה ורגש ;
ג. הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה... בכח יש לו רב, דור כזה היוצא להורג , בעז נפש בשביל מטרות שהן נשגבות לפי דֵעו... לא יוכל להיות שפל, אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות, אבל רוחו הוא נשגב, גדול ואדיר.
ד. ודור בעל רוח גדול חפץ ומוכרח לחפוץ, בכל מקום שהוא פונה, לשמע דברים גדולים.

7. שם, עמ' קמג
אותו ההכרח עצמו עושה אותם לקנין הכלל כלו , ועל-ידי-זה מתרומם העם בכללותו, למדרגה עליונה ונשאה. על-כן מאותו העז של "ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת" יצא מתוק - של "כל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

8. אגרות הראיה א, עמ' שסט
מצד הפנימיות, דהיינו כח הכלל של כללות קדושת האומה כנס"י, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת .

9. ילקוט שמעוני, מיכה, רמז תקנח
"אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי "- שנו רבותינו: מתוך כעס - רצון, מתוך רוגז - רחמים,
מתוך צרה - רוחה, שנאמר: "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ירמיהו ל, ז).