1. שבת דף נה ע"א
א"ל הקב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבש"ע, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים.

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ה, כב על מסכת שבת דף נה ע"א
א. אמר לה, הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. שני ענינים מבדילים בין הצדיק והרשע: המעשים, שהם דברים מקריים המוציאים אל הפועל את הצדק או את הרשע הצפון בעומק הנפש, והעצמיות, עצם תכונת הנפש, שיש יתרון לחכם מן הכסיל כיתרון האור מן החושך (עפ"י קהלת ב, יג).

ב. והנה כל זמן שהרשעה לא גברה עד כדי לקבע עצמיות של רשע בתכונת הנפש של בעל המעשים הרעים, וכן הצדקה לא באה לידי מדה זו של קביעת המטבע שלה ברוחו ונפשו של אדם, אז המשקל תלוי ע"פ ערכם של המעשים, שלפעמים כשנבֹֹ[ו]א לחדור לעומקם ולסבותיהם הפנימיות, לא נדע להבדיל כ"כ בין מי שהוא לפי הדומה צדיק או רשע, ותפול בחזקה שאלת מה נשתנו אלו מאלו.

ג. אבל כשהגיעו הרשעה והצדקה עד מרום קיצן, עד שנקבעה המטבע של הרשעה ברשע בתור תכונה עצמית של למוד הרע, ותכונת הצדק בצדיק בקנין שלם טבעי גמור, אז אין שוב לדון על דיוקי פרטים שביניהם, ועל איכויות הדרכים שבאו לידי כך, שהרי לפנינו יש כאן הטוב הגמור, שהוא ראוי להתקיים ולהוסיף אומץ כדי להביא ברכה לעצמו ולעולם במציאותו והרחבתו, והרע הגמור שמוסיף מארה במציאותו, ואיבודו הוא תיקונו ותיקון העולם, "ובליעל כקוץ מוּנָד כוּלָהַם" (שמואל ב כג, ו) "באש שר[וֹ]ף ישָֹרפוּ בשבֶת" (שם, שם, ז).

ד. אמנם מי הוא זה שיוכל לשקול זה המשקל, העומד למעלה מכל גילוי שבפועל, המיוסד רק על ערכה של הנפש החיה מצד עצמה, רק שליט בעולמו, אל[וֹ]ה כל הנפשות, הוא רק הוא יכול לומר הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, כלומר לא מצד התגלות המעשים הננו עסוקים בהבדליהם, אע"פ שהמעשים הנם גורמים לאותו ההבדל, אבל ההפרש הוא במה שהוא יותר עצמי מהמעשים כולם, בין צדיקים גמורים לרשעים גמורים.

3. אגרות הראיה ב, אגרת תקנה, עמ' קפז
א. ... אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה ג"כ. אבל זה אי-אפשר כ"א במי שבא למדה זו להיות ח"ו שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית-הלב, כמו המינים שמפרש הרמב"ם בה' תפלה שהיו מצירים לישראל*, וגם זה היה קשה לחכמים מאד לתקן, ע"כ הכריז רבן גמליאל: "כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים" (ברכות כח ע"ב), והוצרך לתקנה דוקא שמואל הקטן, שהיה נקי מכל מדה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה: "בנפול אויבך אל תשמח" (אבות ד, יט ע"פ משלי כד, יז), כדי שיכוין ביסוד הברכה דוקא על אותם שכבר אבדו את הסגולה כולה.
ב. ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בענין-הבחירה, וע"כ הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מ"מ אור-הסגולה מאיר בהם, וע"כ הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בא"י, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצוינים בהם. ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו.

4. רמב"ם, הל' תפלה ב, א
בימי ר"ג רבו האפיקורוסין בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורוסין וקבע אותה בתפלה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל נמצאו כל הברכות שבתפלה תשע עשרה ברכות.

5. מאמרי הראיה "פרק בהלכות צבור", עמ' 58
א. ... וכל יסוד הרעיון של הוצאת פושעי ישראל מכלל האומה, הלא הוא רעיון פסול ודרך המינות ממש, כסתם משנה דמגילה כ"ה א', האומר 'יברכוך טובים' הרי־זה דרך המינות, ופרש"י שם שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום, וחכמים למדו בכריתות ו ב', מחלבנה שריחה רע, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת... דהו"ל דרך המינות להוציא את הפושעים מן הכלל...

ב. ואם כי ראו גדולי־הדורות בדורות שלפנינו כשקמו רשעים לקעקע ביצתם של שונאי ישראל מן העולם ורצו להתדמות להאומות בכל מעשיהן ולהתקרב לשמד רח"ל ממש, והורו הגאונים גדולי־ארץ ז"ל להבדל מהם, הלא היתה עיקר כונתם מפני שהפושעים ההם התחילו לקצץ בנטיעות של האחדות אשר לכלל ישראל, ורצו להחריב ממש את האומה ביסודה, במה שעשו להם צביון מיוחד בעניני הדת, ובמחיקת שם ציון וירושלים מתוך התפילה, והתחזקות של דרכי הגויים, בבנין בתי־הכנסיות, ושליחות־יד בהוראות איסור־והיתר, וכיו"ב.
ג. וא"כ הי' הרעיון של הפרוד של הגאונים ההם זצ"ל ממש כדי לחזק על ידו את אחדות האומה כולה, שממילא עי"ז גם הפושעים נכנסים אל הכלל. אבל לומר שיש דעה קבועה שפושעים שאומרים שישראל הם גוי אחד, ושצריכים הם לשמור את הצביון של האומה בתור אומה מיוחדת ואחדותית, אע"פ שהם טועים עדיין בהרבה דברים מפני חשכת הגלות, להחליט שהם יוצאים מכלל ישראל, ושאין האומה כוללת כי אם את הטובים והצדיקים לבדם, הרי היא דרך המינות...

6. רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה יא - הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא, העושה עבירות ביד רמה כיהויקים בין שעשה קלות בין שעשה חמורות אין לו חלק לעולם הבא.

7. הראי"ה קוק, אורות התחיה / מד, עמ' פד
מְקֻבָּלִים אָנוּ*, שֶׁמְּרִידָה רוּחָנִית תִּהְיֶה בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל, בַּפֶּרֶק שֶׁהַתְחָלַת תְּחִיַּת הָאֻמָּה תִּתְעוֹרֵר לָבוֹא. הַשַּׁלְוָה הַגַּשְׁמִית שֶׁתָּבוֹא לְחֵלֶק מֵהָאֻמָּה, אֲשֶׁר יְדַמּוּ שֶׁכְּבָר בָּאוּ לְמַטְּרָתָם כֻּלָּהּ, תַּקְטִין אֶת הַנְּשָׁמָה, וְיָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר תּאמַר אֵין בָּהֶם חֵפֶץ. הַשְּׁאִיפָה לְאִידֵאָלִים נִישָּׂאִים וּקְדוֹשִׁים תֶּחְדַּל, וּמִמֵּילָא יֵרֵד הָרוּחַ וְיִשְׁקַע, עַד אֲשֶׁר יָבוֹא סַעַר וְיַהֲפךְ מַהְפֵּכָה, וְיֵרָאֶה אָז בַּעֲלִיל כִּי חֹסֶן יִשְׂרָאֵל הוּא בְּקדֶשׁ עוֹלָמִים, בְּאוֹר ד' וּבְתוֹרָתוֹ, בְּחֵשֶׁק הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁהִיא הַגְּבוּרָה הַגְּמוּרָה הַמְנַצַּחַת אֶת כָּל הָעוֹלָמִים וְכָל כּחוֹתֵיהֶם. הַצּרֶךְ לִמְרִידָה זוֹ, הִיא הַנְּטִיָּה לְצַד הַחָמְרִיּוּת, שֶׁמֻּכְרַחַת לְהִוָּלֵד בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה בְּצוּרָה תַּקִּיפָה אַחַר אֲשֶׁר עָבְרוּ פִּרְקֵי שָׁנִים רַבּוֹת, שֶׁנֶּאֶפְסוּ לְגַמְרֵי מִכְּלַל הָאֻמָּה הַצּרֶךְ וְהָאֶפְשָׁרוּת לְהִתְעַסְּקוּת חָמְרִית, וְזאת הַנְּטִיָּה כְּשֶׁתִּוָּלֵד תִּדְרךְ בְּזַעַם וּתְחוֹלֵל סוּפוֹת, וְהֵם הֵם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ אֲשֶׁר יְבַסְּמוּ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל-יְדֵי מַכְאוֹבֵיהֶם.
8. ספרי, דברים, פ' האיזינו, פס' יג,
"וישמן ישורון ויבעט"- "שמנת עבית כסית" אלו ג' דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר (ישע' ב) , ותמלא ארצו כסף וזהב ותמלא ארצו אלילים".
9. הראי"ה קוק, אורות / זרעונים / ז. נשמת הלאמיות וגופה, עמק קלג-קלד
יֵשׁ כּחַ בִּרְשִׁימָה שְׁמֵימִית עֶלְיוֹנָה זאת לְהַחֲיוֹת גַּם אֶת כָּל לְבוּשֵׁי הַחֹל, בִּינִיקָתָם מִמֶּנָּה. אֲבָל אִם בְּמַצַּב הַנְּפִילָה וְהַכִּעוּר יאמַר אָדָם לְהִדָּבֵק בַּצּוּרָה הַלְּאֻמִּית בִּצְדָדֶיהָ הַמְגֻשָּׁמִים, בְּלֹא הַזְרָחָה פְּנִימִית מֵאוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן מִנִּי קֶדֶם, יִסְפּג מַהֵר אֶל תּוֹכוֹ רוּחַ זֻהֲמָא, קַטְנוּת וְנִיצוֹצֵי רִשְׁעָה, אֲשֶׁר יַהַפְכוּ לִמְרוֹרוֹת בְּגִדּוּל הִיסְטוֹרִי קָצָר שֶׁל מֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת אֲחָדִים. זֶהוּ הַחִזָּיוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁל הָרֶשַׁע שֶׁאָנוּ פּוֹגְשִׁים.

10. אגרות הראיה, א, סי' קמד, עמ' קפב-קפג
אם נעזוב את שעת הכ[ו]שר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבא"י, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הנסיון, - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בד' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ד', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמד על דגלנו, ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והי' ד' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים.
11. אוצרות הראי"ה ב, אפיקים בנגב, עמ' 766
לאומיות כזאת בישראל, שמצד עצמה יכולה היא להיות גם כפרנית וערומה מכל דת ותורת בטוחים שנוכל לאמר עליהם "שלנו הם" - עלול וקרוב מאד הדבר שהבנים של אותם האבות שהם מתפארים הרבה בלאומיות כזאת - שאין עמה כי אם שמה הריק בלבד, אותם הבנים צעד אחד יצעדו, צעד יותר קרוב אל העולם הגדול והרחב [של אוה"ע], שאולי עוד רוח טוב יחלוף גם עליו וישא להם ג"כ פנים מסבירות, ו"עוונות ראשונים" של אבותיו הלאומיים לא יזכור לו עוד. חוששני שלא ימצאו עצמם בנים כאלה הלאה הלאה מגבול ישראל, מתיירא אני שלא יעזבו את העדר בבוז וגועל נפש, ואולי עוד יסקלו באבנים ויעפרו בעפר (על פי שמו"ב טז, יג) על אותה הלאומיות הזרה לרוחם, אותה הלאומיות, שאינה מרוכסת עם רגשותיהם הפנימיים בשום רגש עמוק ומתמיד, ואיננה קבועה בדרכי חייהם בשום לימוד חינוך ומעשה, ולא בשום דבר העושה רושם פנימי הראוי להתקיים - שאינו נמצא בישראל [באמת] כ"א באותו הרושם העמוק עמוק מאד דמתקרי "אמונה, עול מלכות שמים ועול מצוות"...
ב. דומה היא התנועה הלאומית, כל זמן שאינה נזקקת להיות דוקא בגללה שבים אל ברית ד' וקיומה של תורה בפועל, ועלולה היא, שיוכלו פירותיה להיות דומים לפירות של ההשכלה הברלינית [שיטת מנדלסון] שלקחה לה יסוד יותר אמיץ מיסוד הלאומיות, במצב רעוע ורטוש כמצבנו. היא [הריפורמה הברלינית] לקחה לה יסוד האחדות הטהורה [מונותיאיסטיות, אוניברסליות] לבסיס היהדות הדתית, אבל מפני שהנטיעות נקצצו, וכח החיים של המעשה ורגש לב של האהבה הטהורה יבש נדף ואיננו, לא יכול עמוד. וכימי דור אחד נבעה הפרץ בתכלית תקפו - כן הלאומיות היבשה איננה יותר בטוחה כלל... ו[עשויים] להפוך למפח נפש את כל התקוה של דור יבא, לאסון האומה ולחרפתה ירחם ד' - ע"כ אנחנו חייבים למהר ולתקן את היסוד השורשי למען נהיה נשמרים מתוצאות מרות כמו אלה.