1. שבת דף נד ע"ב
פרתו של ר"א ב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים.
וחדא פרה הוה ליה, והא אמר רב, ואמרי לה א"ר יהודה א"ר, תריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר"א ב"ע מעדריה כל שתא ושתא.

2. הראי"ה קוק, עין איה שבת ה, יא על מסכת שבת נד ע"ב
א. תועלת סיפור הקורות שעברו, ביחוד סיפורים המציינים (את) איזה תוכן מחיים של אדם גדול, צריכים לעולם להיות מתאימים עם הכונה האלהית בעצם המאורע.

ב. ע"כ, צריכה המליצה להעמיד את החזיון באופן כזה, שיעשה על הקורא לדור דורים, את אותו הרושם עצמו שעשה המאורע בהיותו בפועל. וכאשר עטרת חכמים עשרם (משלי יד, כד), ועושרו של ר"א ב"ע הגדיל כבודה של תורה, שממנה פעולות גדולות יוצאות לטובת הכלל, ע"כ צריך המספר להכניס בציור המאורע תכנית כזה, שגם בהיות הזמן הרב העובר מפסיק בין הדור ההוא לדור האחרון, הזמן שמוחק בעזו כל פרטי הרשמים שהעושר המעטר את החכמה עושה על הדור, מ"מ יהי' ניכר ההוד וההדר ע"י התיאור המליצי, באופן שיעמיד את השומע על היסוד של תמצית הכרת האמת המכוונת.

ג. התכנית של המספרים, כשנשתמש בהם לעומת החיים האקונומיים, נכבד יהיה לנו לצייר ארבעה ערכים: המחסור, הסיפוק, ההרוחה, העושר שכבר משפיע לזולתו. היחידוֹת, תציין את המחסור, והעשֹירוֹת את הסיפוק הבא במערכה אחרי סילוק החסרון של המחסור, המאות מציינות ההרוחה העודפת על הסיפוק המצומצם, וממילא יציינו האלפים את העושר המתרחב להשפעה על מי שחוץ לו. ההשפעה המתרחבת ביד נדיבה, מתוארת בהתפשטה לארבע רוחותיה, במובן המלא של ההתפשטות, דהיינו שלשת המרחקים המצויירים בטבע אורך הרוח, ראש תוך וסוף, וכשהם צריכים להתבאר מצד חוסן ריבויים, שזהו דמות העושר, הנם מתבארים יפה בתכונה של תריסר אלפי.

ד. ובהיות העושר של ר"א ב"ע מחובר כולו לקדושה, ופירותיו בתדירות הנם העוזרים לרומם ולנשא קרן תורת אמת, עד שהצד של העושר עצמו הוא מקודש לשמים, שזהו המובן של מעשר בהמה, שהבעלים בעצמם ממלאים בה מקום הכהונה, כי מצד המצב של המקנה אין צורך כ"כ למפלגה מיוחדת להעמדת הרוחניות באומה, שזאת היא תביעה שרק מעמד של עבודת האדמה מכריח לו, ציון של עושר העומד בעינו בתכונתו האצילית תמיד מדי שנה בשנה ראוי שיוצג לדורות בלא העלמת ערכו המרהיב לב, ואין ראוי להיות גורם ע"י ביטוי של מאורע, אפילו צדדי להקטין ערך העושר ההוא, שכ"כ ברכה יצוקה בו, עד שיהיה נחשב כאילו רק חדא פרה הואי ליה, זולתי אם יש בזה מטרה חשובה המכרעת שאותה אנו מבקשים בשאלה זו.

3. הרצי"ה קוק, פעמים (ערך: הרב אילן תור) ס' ויקרא, פ' בחקתי
נפגשת היא עם מעשר בהמה ומעשר שני שהם חובה לכל, נפגשת היא עם עיקר תורה להשלמת ההופעה של תורה בָכל, עד היות ביד היחיד הנודר כח ליצור מציאות ממשית של קדושה, החלה על בהמה ואי אפשר לה בהמרה "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

4. ספר החינוך, מצ' שס
משרשי המצוה. שהא-ל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כלם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרב בני אדם נמשכים אחר החמר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמד תורה, או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פירות.

5. משנה זבחים ה, ח
הבכור והמעשר והפסח, קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון מתנה אחת, ובלבד שיתן כנגד היסוד. שינה באכילתן, הבכור נאכל לכהנים, והמעשר לכל אדם. ונאכלין בכל העיר, בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד.

6. פניני הלכה, מתנות כהונה מהחי, מעשר בהמה, ט
ואדם שהיו לו בהמות רבות למעשר, כדי לסיים את אכילת בשרם היה מזמין לסעודתו עניים ולוויים, ובכך היה מקיים מצווה נוספת.