ישיבת מרכז הרב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישיבת מרכז הרב במשכנה הנוכחי ברחוב הרב צבי יהודה בשכונת קרית משה

"הישיבה המרכזית העולמית מיסודו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל", (הנקראת "מרכז הרב" או "מרכז", במלעיל), היא ישיבת הדגל של הציונות הדתית לאומית.

ישיבת "מרכז הרב" נוסדה ע"י הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) בשנת ה'תרפ"ד. הישיבה ממוקמת כיום בירושלים בשכונת קרית משה, ברחוב הרב צבי יהודה. בעבר היא שכנה בבית הרב, שברחוב הרב קוק, במרכז העיר, בין רחוב יפו לשכונת גאולה.

הישיבה נחשבת "לאם הישיבות הציוניות" ולמגדלור הרוחני של התנועה הציונית דתית בכלל, זאת משום שרוב הישיבות הציוניות שקיימות היום, הוקמו ע"י רבנים שלמדו בה, או תלמידים של רבנים שלמדו בישיבת מרכז הרב.

יסודה

חלום הקמת ישיבה בירושלים ליוה את הרב קוק כבר בהיותו צעיר לימים. גם כשכיהן כרבן של יפו והמושבות (תרס"ד - תרע"ד). בשנת תרע"ט נתמנה להיות רבה של ירושלים, ולאחר מכן נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. במסגרת תפקידו ביקש להקים תנועה בשם "דגל ירושלים" אשר אחת ממשימותיה העיקריות היו הקמת ישיבה שתהווה מרכז רוחני אוניברסלי שתאופין בשילוב תורת ישראל עם תחיית האומה בארץ ישראל. הישיבה בחזונו של הרב קוק היתה יעד לאומי ממדרגה ראשונה.

ניצניה הראשונים של הישיבה החלו בשנת תרפ"א בחוג מצומצם של כ-25 תלמידים שהגיעו מישיבות ירושלמיות והתכנסו יחדיו על מנת לשמוע שיעורים מהראי"ה בהלכה ובאגדה. אולם, בעיות כלכליות מנעו את פתיחת הישיבה במשך כשנתיים, עד שהנדיב הרי פישל, בנה את "בית הרב" ובו גם בית מדרש. ביום י"ב בסיון תרפ"ג נערכה חנוכת בית הרב. בבית זה נקבע דירתו הפרטית של הרב, בית המדרש ללימוד תורה ותפילה, חדר קבלת אורחים וחדר לימוד פרטי. בשנת תרפ"ד הוקדש בית המדרש למשכנה של ישיבת "מרכז הרב".

בזכרונותיו של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), שהיה תלמידו המובהק של הראי"ה, משנת תרפ"ג ישנה עדות מרגשת על הניצנים הראשונים של כינון הישיבה: "בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד - היתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה, ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה".

ישיבת מרכז הרב במשכנה הראשון ב"בית הרב" ברחוב הרב קוק בשכונת גאולה בירושלים

הישיבה בימי הראי"ה

תוכנית הלימודים ומגמות החינוך בישיבה נכתבו לראשונה באחד מערבי חנוכה בשנת תרפ"ב על-ידי הרב הנזיר, על פי בקשת רבו. תוכנית זו היתה מקיפה מאד והיוותה חידוש נועז ומרחיק לכת בעולם הישיבות של היישוב הישן. חדשנות זו מתבטאת הן בהיקף הידיעות שנדרשו מתלמידי הישיבה בתחומי הנגלה (תלמוד בבלי, הלכה) והנסתר(לימוד קבלה), והן בתכני הלימוד עצמם שכללו לימוד תנ"ך, התמודדות עם בקורת המקרא והעמקה במחשבת ישראל לדורותיה.

הלימוד בישיבה היה בדומה ללימוד בישיבות המסורתיות הרגילות, בש"ס ובפוסקים, אך הונהג בה חידוש מהפכני, בכך שהיו בה מספר שיעורים בנושאי אמונה, שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה והרב הנזיר. בישיבה לימדו גם הרב יעקב משה חרל"פ, רבה של שכונת שערי חסד בירושלים, הרב שלום נתן רענן חתנו של הראי"ה ועוד. כראש ישיבה, לצד הראי"ה], התמנה הרב ‏אברהם אהרון בורשטיין, "הגאון מטבריג", שעלה לארץ בשנת תרפ"ד, ולשעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לחוגי הישיבה. בתקופה זו היו מגעים להזמנתו של הרב שמעון שקופ לשמש בצוות ההוראה של הישיבה, אך לבסוף לא יצא הדבר לפועל. כמו כן מצוי מכתב, שבו ביקש הרב יחזקאל אברמסקי, בהיותו בלונדון, לשמש כר"מ בישיבה.

הלימוד עצמו בישיבה היה בנוי בצורה שכל אחד מהתלמידים למד מסכת שבה לבו חפץ, והלימוד היה עצמאי לגמרי ונטול פיקוח. בערבים התקיימו שיעורי הרבנים, והמעוניינים בכך יכולים היו להשתתף בהם. הראי"ה נשא לעתים את שיעורו בפלפול תלמודי במשך שעות, עד חצות הלילה, כשהוא מדבר בקול נמוך ובמהירות רבה. נושא השיעור היה מפורסם מראש, שכן נדרשו ימים של הכנה כדי לאפשר את הבנתו.

עם הקמתה מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים. חלק מהתלמידים היו בוגרי ישיבות מפורסמות ברוסיה, פולין וארצות אחרות, והגיעו לישיבה מלאים במטען תורני רב היקף, אולם חלק מהתלמידים הגיע כשהם בעלי רקע בסיסי בלבד.

לישיבה הגיעו עילויים מובחרים מישיבות אירופה ובעיקר מפולין וליטא כגון ישיבת טלז (בראשות הרב יוסף יהודה לייב בלוך ובה לימד גם הרב שקופ), ישיבת כנסת ישראל (המשכה העיקרי בישיבת חברון וכן בישיבת סלבודקה ובראשה עמד הרב נתן צבי פינקל), ישיבת כנסת בית יצחק (בראשות הרב ברוך דוב ליבוביץ), ישיבת קלאצק (בראשות הרב איסר זלמן מלצר והרב אהרן קוטלר), ישיבת מיר (בראשות הרב אליעזר יהודה פינקל), ישיבת ראדין (בראשות הרב נפתלי טרופ והרב ישראל מאיר הכהן-בעל החפץ חיים), וישיבת מינסק (בראשות הרב יהושע צימבליסט). לצידם, תלמידים מובחרים מישיבות ירושלים כמו ישיבת עץ חיים (בראשות הרב מלצר לאחר שעלה לארץ), ישיבת תורת חיים (בראשות הרב זרח אפשטיין והרב שמחה וינוגרד - הגיס והאח של הרב יצחק והרב יוסף אליהו וינוגרד שייסדו את הישיבה) וישיבת מאה שערים (בראשות הרב יצחק יעקב וכטפויגל).

על גדולי תלמידי הישיבה בזמן הרב קוק נמנו: הרב אליהו יצחק פריסמן[1], הרב יצחק זונדל ריף[2], הרב שמעון סטרליץ[3], הרב שלום נתן רענן[4], הרב משה דוד בקשט[5], הרב שמואל אליעזרי[6], הרב יצחק שולזינגר[7], הרב בנימין צבי רבינוביץ תאומים[8], הרב שלום אליהו ננקנסקי, הרב יהודה גרשוני[9], הרב שאול ישראלי[10], הרב יעקב ז'ולטק[11], הרב שמעיה שאנן[12] הרב מאיר הכהן קפלן[13] והרב שבתי שמואלי[14].[15]

יחד עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא איפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה לשמונים תלמידים. אולם בשל מאורעות תרפ"ט (1929) והמשבר הכלכלי העולמי, המצב הכלכלי הקשה של הישיבה נמשך עד לפטירת הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935).

יחסו החיובי של הראי"ה קוק לישוב ארץ ישראל, השקפתו הלאומית-דתית ויחסי הקירבה שרחש לציבור החילוני, השפיעו במידה רבה על חלק מבני הישיבה להשתתף בפעילות אקטיבית במחתרות, ואחדים הפכו להיות דמויות מפתח בהתארגנויות אלו, כשהמפורסם ביניהם הוא תלמיד הישיבה דוד רזיאל הי"ד, מפקד האצ"ל. התגייסות משמעותית חלה בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929).

בשנת תרצ"ב הקים מרן הרב זצ"ל את מכון הרי פישל לדרישת התלמוד, כדי לתת מענה לצורת הביקורת המדעית של האוניברסיטה העברית על ידי לימוד מדעי ביקורתי הנעשה מתוך כבוד וקדושה.

ב-ג' באלול תרצ"ה הסתיים פרק רב משמעות בחייה של הישיבה, עם הילקחו של הרב קוק לגנזי מרומים. צער עמוק ליוה את תלמידי הישיבה, אך יחד עמו תחושת שליחות ורצון לממש את החזון הגדול שטווה הראי"ה קוק.

הישיבה בימי הרב יעקב משה חרל"פ

הרב יעקב משה חרל"פ, רבה של שכונת "שערי חסד" בירושלים ו"איש ברית קדשו" של מרן הרב זצ"ל, ששימש כראש הישיבה עוד בתקופת חייו של הראי"ה קוק, המשיך בתפקידו זה גם לאחר פטירתו של מרן הרב זצ"ל. מצבו הבריאותי המעורער של הרב חרל"פ הוסיף קושי על המצב הכללי הירוד של הישיבה בתקופה זו, שהיתה קשה ליישוב היהודי כולו, בשל התנכלות הערבים והשפל הכלכלי.

בשנת ה'תש"ה (1946), בעקבות בקשתו של הרצי"ה, הצטרף הרב אברהם שפירא, שלימים שימש כראש הישיבה ורב ראשי לארץ ישראל, לצוות הישיבה. בשנת ה'תש"ח, בפרוץ מלחמת העצמאות, גוייסו רבים מבני הישיבה ושרתו במסגרת "ההגנה" ולאחר מכן בצה"ל. בז' בכסליו ה'תשי"ב (1952) נפטר הרב יעקב משה חרל"פ. מעט לפני כן, אחר שחלה הרב חרל"פ במחלתו האחרונה, החל הרב אברהם שפירא להעביר שיעורים כלליים בישיבה.

הישיבה בימי הרב צבי יהודה הכהן קוק

עם פטירתו של הרב יעקב משה חרל"פ, בשנת ה'תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה, כשמנהל הישיבה היה הרב שלום נתן רענן, חתנו של הראי"ה.

בתקופה זו הגיעה לישיבה קבוצה ראשונה מבני הישוב החדש, מתלמידי ישיבת כפר הרא"ה, בראשות הרב יעקב כלאב, אשר הגיעה לירושלים כדי להקים את ישיבת משכן ישראל, והשתלבו בישיבת מרכז הרב. בין התלמידים של אותה קבוצה נמנו הרב דב ליאור, הרב פרופ' נחום רקובר, הרב יהושע רוזן, וחברים נוספים שנודעו לאחר מכן כרבני הציבור. הם הפצירו ברב צבי יהודה שילמדם את משנתו של הראי"ה, וכך נקשרו לתורתו של מרן הרב זצ"ל.

כשנתיים לאחר מכן, הגיעה לישיבה קבוצה של חברי גחל"ת (גרעין חלוצי לומד תורה), בני שבט "איתנים" של בני עקיבא, וגם הם תרמו תרומה מכרעת לביסוסה של הישיבה. צעירים אלו, שהיו חדורי חזון וארצישראליות, והיתה להם השפעה רבה בסניפים, ראו ברצי"ה קוק את מורם ורבם, ובכך הפכוהו לדמות דומיננטית יותר בצוות ההוראה ובקרב בני הנוער של הציונות הדתית בכלל.

בשנת ה'תשי"ט (1959) פנה הרב צבי יהודה אל הרב שאול ישראלי וביקשו כי ישא שיעור כללי בישיבה, בנוסף לשיעור הכללי שנשא באותה העת הרב אברהם שפירא. על אף עיסוקיו הרבים, ולאחר ששימש תקופה ארוכה כרבו של מושב כפר הרא"ה בעמק חפר, הסכים הרב ישראלי לקבל אחריות זו ונשא בה עד סוף ימיו.

ב-ה' באלול ה'תש"ך (1960) הונחה אבן הפינה לבניינה החדש של הישיבה, ובחודש אלול ה'תשכ"ד (1964) החלה ה"ישיבה המרכזית" את לימודיה במבנה החדש בשכונת קרית משה בירושלים. הישיבה הכפילה את מספר תלמידיה והגיעה לכמאתיים תלמידים. מערך השיעורים התרחב וכלל שיעורים של הרצי"ה בענייני אמונה, שיעורים של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר") בספר "אורות הקודש", שיעור תלמודי מפי הרב מרדכי פרום, שיעור כללי מפי הרב אברהם שפירא וכן מפי הרב שאול ישראלי, שיעור בתנ"ך מפי הרב יהושע בכרך ושיעור בענייני מוסר מפי הרב שלום נתן רענן, ששימש כמנהל הישיבה. שיעוריו של הרצי"ה התפרסו על פני קשת רחבה של נושאים, אך בשיעורי פרשת השבוע שקיים בכל מוצאי שבת, נתגלה כוחו בכל תוקפו. מטרת השיעור היתה לראות את המגמה הכוללת המסתמנת לאורך פרשיות התורה, ובתוך הדברים היה הרב מתרכז ברעיונות מרכזיים שהיוו עקרונות יסוד בגיבוש עולמם של תלמידי הישיבה. מרכיב משמעותי בתהליך ההשפעה החינוכית של הרב צבי יהודה קוק היתה הדוגמא האישית. יעידו על כך הספרים הרבים ודברי הזיכרון אודותיו, המדגישים את הפן האישי, החווייתי.

הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספר הכוזרי, מסילת ישרים, ובספר אורות, אורות התורה, ואורות התשובה. בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד באורות הקודש, שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם רבני ערים וישובים, רמי"ם וראשי ישיבות. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.

הרב צבי יהודה היה מאפשר לתלמידים חופש בחירה בנוגע לתכני הלימוד, אך הקפיד מאוד שתלמידי הישיבה ילמדו את הספר "שמירת הלשון", העוסק בדיני לשון הרע, ואף קבע לכך "סדר" מיוחד כחצי שעה בכל יום לפני תפילת מנחה.

במשך הזמן שילב הרב צבי יהודה את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הראשון שהוא ראה לנכון לאפשר לו לתת שיעורים לציבור הרחב היה הרב חיים דרוקמן. כמו כן הטיל הרב צבי יהודה בשנת ה'תש"ל (1970) על הרבנים הרב אריה שטרן והרב יוחנן פריד את הקמתו של מכון הלכה ברורה לפי חזונו של הראי"ה, על מנת להשלים את המפעל של אביו. גם כיום עומד הרב אריה שטרן בראש המכון. לרמי"ם ומלמדי אמונה בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים הרב צבי ישראל טאו, הרב יהושע צוקרמן, הרב זלמן ברוך מלמד, הרב חיים שטיינר, הרב מרדכי שטרנברג, הרב עמיאל שטרנברג, הרב מיכאל הרשקוביץ, הרב עודד וולנסקי והרב יעקב לבנון. עם הזמן שלח הרב צבי יהודה את הרבנים הרב חיים דרוקמן, הרב אליעזר ולדמן, הרב דב ליאור, הרב זלמן ברוך מלמד, הרב צפניה דרורי ואחרים, להקים ישיבות נוספות, צעד שהביא להקמתם של מוסדות ישיבתיים דתיים רבים, ותרם גם לחיזוק מעמדה של הישיבה.

בשדה החינוך הקימו בני הישיבה מספר מוסדות חינוכיים בתקופה זו. המוסד הראשון שהוקם בשנת ה'תשכ"ד (1964) הוא "ישיבת ירושלים לצעירים", שקמה ביוזמתו של הרב אברהם שפירא, שהיה אז מראשי צוות ההוראה בישיבת מרכז הרב. המוסד השני - בית הספר התורני "נעם", הוקם בראשית שנת הלימודים ה'תשל"ב (1972). מוסד נוסף שהוקם על-ידי אברכי הישיבה ובוגריה מתוך מגמה לחזק את החינוך התורני כבר בגיל הרך הוא "תלמוד תורה מורשה", שנוסד בשנת תשל"ז (1977). מוסד חינוכי נוסף שהוקם מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשעה שצעירים לא דתיים רבים חפשו את זהותם היהודית, הוא ישיבת "מכון מאיר" לבעלי תשובה. כל זאת מלבד הקמת הישיבות כאמור לעיל.

בעקבותמלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יש"ע. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית, מנחיתות כלפי החילונים, להרגשה של מנהיגות והובלה. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי-לאומי, ובציבור הישראלי בכלל.

מעורבות תלמידי הישיבה במאורעות "כלל ישראליים" התרחבה גם לפעילות מאסיבית למען עליית יהודי ברית המועצות דאז. דוגמא בולטת לפעילות זו היתה מעורבותם במאבק למען שחרור אסיר ציון נתן שרנסקי(אנטולי).

מדי שנה ביום ירושלים נערכת בישיבה עצרת מרכזית גדולה לציון יום ירושלים, בהשתתפות אישי ציבור וקהל רב. במשך שנים רבות היו מגיעים לעצרת נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, שרים וחברי כנסת. בשנים האחרונות, בעקבות מדיניות ממשלתית המנוגדת לההלכה ביחס למסירת חלקים מארץ ישראל התמעטו הגעות אלו. לאחר סיום העצרת ישנה תהלוכה מסורתית של תלמידי הישיבה לאורך ירושלים עד הכותל המערבי.

בהסכם השלום בין ישראל ומצרים גילו המנהיגים חולשה והסכימו למסור את השליטה בחצי האי סיני לידי מצרים. ממשלת ישראל החליטה לגרש מבתיהם את כל תושבי חבל ימית, ולהרוס את בתיהם עד היסוד. בני הישיבה הביעו מחאה נמרצת ופעלו בדרכים שונות לביטול רוע הגזירה. הבשורות הקשות על גירוש התושבים החמירו את מצבו הבריאותי של הרב, שעבר ניתוח קשה זמן מה קודם לכן, וביום י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982) עלה ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק לגנזי מרומים.

לאחר פטירת הרצי"ה

לאחר פטירת הרב צבי יהודה, כיהנו בראשות הישיבה הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והגאון הרב שאול ישראלי, שעוד בחיי הרצי"ה העבירו שיעורים כלליים בישיבה. בשנת ה'תשמ"ג (1983) נתמנה הרב אברהם שפירא לכהן כרב הראשי לישראל, יחד עם יבדל"א הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א. בשנים אלו לחם הרב בעוז להעמיד את תורת ישראל על תלה, בכל תחומי החיים במדינת ישראל. כאשר נתגלו סדקים בכונות על שמירת שלמות הארץ אצל מנהיגי המדינה, גילו שני ראשי הישיבה דעתם בתקיפות כי אין למסור שום חלק מארץ ישראל לידי נוכרים. בתקופה זו היו בני הישיבה פעילים מאד והביעו מחאות נמרצות בדרכים שונות. עיקר המאמצים בישיבה כוונו בתקופה זו לעולם העשייה החינוכית ופיתוח מנהיגות רוחנית והלכתית. בכל רחבי הארץ קמו ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר, ישיבות תיכוניות ואולפנות לבנות. הכל בעידודם ובתמיכתם של ראשי הישיבה. בכל שבוע הועברו שני שיעורים כלליים לבני הישיבה מפי שני ראשיה. שיעור מיוחד היה מתקיים בבית הרב אברהם שפירא בכל מוצאי שבת. שיעור זה, בספר קצות החושן, אבני מילואים, מנחת חינוך, מחנה אפרים, ובחודש אלול בהלכות תשובה לרמב"ם, לא היה מוכן מראש, ולעתים היו מחליטים זמן מועט לפני השיעור סביב איזה סימן יעסוק השיעור. כאן זכו התלמידים לראות כיצד לומדים תורה. הרב היה מקשה ומתרץ שואל ומפרק בונה וסותר והתלמידים היו מטים אוזן ומביטים ברבם הגדול ולומדים לקח.לאחר השיעור היה עונה הרב שפירא לבני הישיבה על שאלות שונות, וכן היה מתיחחס למאורעות השעה.

בחורף ה'תשנ"ה (1995) חלה הרב שאול ישראלי, וב-י"ט בסיון של אותה שנה, בבוקר יום השבת פרשת "שלח-לך", נתבקש לישיבה של מעלה. אחר הסתלקותו המשיך עמיתוהרב אברהם שפירא בראשות הישיבה.

בשנת ה'תשנ"ז פרשו מהישיבה מספר רמי"ם, וביניהם הרב טאו, הרב מרדכי שטרנברג והרב עמיאל שטרנברג עם תלמידיהם בעקבות ויכוח עם הרב אברהם שפירא על הקמת מכון הוראה בישיבה, והקימו את "ישיבת הר המור" בירושלים.

בתקופת הסכמי אוסלו והסכם וואי פרסם הרב שפירא את דעת התורה לפיה אסור לחייל לעבור על דברי תורה ועליו לסרב למלא פקודת גירוש של יהודים מביתם. בתקופה בה זממו לגרש יהודים מביתם בגוש קטיף על-מנת למסור את הקרקע לנוכרים, עמד הרב שפירא בעוז כאריה על משמרתו, ולעומת כל המגמגמים והתוהים נלחם ללא חת על שלמות ארצנו הקדושה. אך באותה מידה עמד בתוקף לאחר הגירוש על כך שצריך לומר הלל ביום העצמאות ולא לשנות דבר בתפילה לשלום המדינה "ראשית צמיחת גאולתנו", ושעצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא עניין רוחני עצום, על ידה מתקיימת מצות ישוב ארץ ישראל.

בבוקר יום טוב ראשון של חג הסוכות, ט"ו בתשרי ה'תשס"ח (2007), לאחר מספר חדשים בהם הלך ונחלש בשל מחלה, עלה לישיבה של מעלה. הוא נטמן בהלוויה רבת משתתפים בהר הזיתים, סמוך לקברו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק וסמוך לקבריהם של קודמו בראשות הישיבה - הרב צבי יהודה הכהן קוק, ושל קודמו ברבנות הראשית - הרב שלמה גורן.

לאחר פטירתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל, נמסר כי בצוואתו הוריש לבנו הרב יעקב שפירא את תפקיד ראש הישיבה.

הפיגוע בישיבה

בר"ח אדר ה'תשס"ח חדר לספריית הישיבה מחבל ארור שירה ורצח שמונה תלמידים הי"ד. שלושה מהם מתלמידי הישיבה, וחמישה מהם מישיבת ירושלים לצעירים (ישל"צ) הסמוכה. המחבל חוסל בידי הרב יצחק דדון, אברך בישיבה, ועל ידי דוד שפירא, קצין צה"ל שהתגורר בסמוך. לזכרם של הנרצחים מוציאים קבוצת תלמידים מהישיבה סדרת חוברות לימוד יומי לנוער - "בשביל הנשמה"[16], כל חוברת עסקת בנושא אמוני כגון תפילה, צניעות ותשובה.

ראשי הישיבה לדורותיה

רבני הישיבה הבולטים בתולדותיה

לימודי גמרא והלכה

לימודי אמונה

מבוגרי הישיבה

בתקופת הרב צבי יהודה - בוגרים מבוגרים

בתקופת הרב צבי יהודה - בוגרים צעירים

לאחר תקופת הרב צבי יהודה

הערות שוליים

  1. הגיע ל "מרכז הרב" מישיבת טלז. כשעזב את הישיבה, ליווה אותו ראש הישיבה, הרב יוסף יהודה ליב בלוך, כבוד שמעטים זכו לו. הרב בורשטיין מטבריג אמר עליו שהוא היחיד שמבין את כל דבריו בשיעור. היה ממקימי מפעל האנציקלופדיה התלמודית.
  2. הגיע מישיבת סלבודקה (שהמשכה בישיבת חברון). מעשרת התלמידים הראשונים של הישיבה. בתרצ"ו מונה לרבנות זאגר לאחר פטירת אביו, הרב ישראל, חתן הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין, שכיהן כרב זאגר חדש. נשא לאישה את לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן שכיהן כרבה של זאגר ישן. נספה בשואה. דברים עליו ודברי תורה שלו בספר "נר יצחק".
  3. הגיע מישיבת קלצק בראשות הרב מלצר (לפני עלייתו לירושלים). מדברי תורתו בספרים "שם משמעון" ו"מהמקור : דברי מחשבה". היה מבאי ביתו של הגרי"ז מבריסק נולד בתרס"ז ונפטר בדמי ימיו בשנת תשט"ו.
  4. חתן הרב קוק שמונה לתפקיד מנהל הישיבה בידי חותנו. מראשוני תלמידי הישיבה שהגיע לישיבה יחד עם הרב שמואל אליעזרי והרב יוסף בורובסקי. מלזכרו נערך ספר הזיכרון "בשמן רענן" הכולל שני כרכים ובו מדברי תורתו. לפי רשימות בפנקסו נכתב הספר "נתן תורה" ובו דרשות הרב קוק על פרשות השבוע ודרשות נוספות. נולד בתר"ס ונפטר בתשל"ב.
  5. למד לפני בואו לישיבת "מרכז הרב" בישיבת כנסת בית יצחק של הרב ברוך דוב ליבוביץ בגלותה בקרמצ'וק בזמן מלחמת העולם הראשונה ובוילנה לאחריה (עד תרפ"ו שבה עברה לקמניץ). מחבר "למד דעת", ספר חידושי תורה בהלכה, אגדה ומוסר.
  6. מהתלמידים שהרב קוק היה לומד עימם בחברותא. מחבר הספר ההלכתי "מלאכת שמואל" (תל אביב תשכ"ב.
  7. היה מטובי המתמידים והשקדנים בישיבת ראדין לפני בואו לישיבת הרב קוק, וראש הישיבה, הגרנ"ט, אמר עליו שמעולם לא ראה שקדן כזה. שימש כרב ושוחט בכפר גנים ליד פתח תקווה, ובהמשך ראש השוחטים ופוסק בענייני שחיטה בחיפה. מחבר "אמרות יצחק : על התורה" ו"אמרות יצחק" בענייני הלכה (לחיבור זה מצורף החיבור "תולדות יצחק" ובו חידושים ופלפולים מבני המחבר שהביאו הספר לדפוס, בני ברק תשל"ד.
  8. למד לפני כן בישיבת סלבודקה. היה גם משורר.
  9. למד לפני בואו לישיבה בישיבת שער התורה בגרודנה אצל הרב שקופ (לפני הגעתו לטלז), בישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ ובישיבת מיר. נסע בהמשך לארה"ב והקים את "ישיבת ארץ ישראל" שלמדו בה כמה עשרות תלמידים. חיבר "חוקת הפסח" על הלכות קרבן פסח לרמב"ם בשני חלקים, משפט המלוכה על הלכות מלכים לרמב"ם, "חוק ומשפט" על הלכות סנהדרין לרמב"ם (ירושלים תשמ"ו), שיטה מקובצת על מסכת פסחים בשלושה כרכים, "חכמת גרשון" - חידושי תורה בעניינים שונים (ירושלים תשנ"ז קובץ מאמרים על עניינים שונים, "שערי צדק" - דרשות על פרשות השבוע (ירושלים תשנ"ה), קובצי המאמרים בהלכה ובמחשבה "קול יהודה" (ירושלים, תש"ן) ו"קול צופייך" (ירושלים, תש"ם).
  10. נולד בסלוצק לרב בנימין איזראליט, ראב"ד קוינדוב בפרבר מינסק, ולמד שם בתלמוד תורה ובישיבה קטנה בראשות הרב איסר זלמן מלצר כשהרב יחזקאל אברמסקי שותף בהנהלת הישיבה. למד אחרי כן בישיבות מחתרתיות תחת המשטר הקומוניסטי שסגר את מוסדות התורה, במינסק בבית הכנסת "שואבי מים" עם שיעורים מפי הרב יהושע צימבליסט (שם למדו גם הרב משה צבי נריה והרב דוד סולומון, ובבית הכנסת "משכיל לאיתן" עם שיעורים מפי הרב אברהם אליהו מייזס (בהמשך מראשי העדה החרדית בירושלים). בשנת ה'תר"צ הוא הגיע למסקנה שבמגבלות הקשות שהוטלו על לימוד התורה ברוסיה אין הוא יכול להמשיך לחיות בה, ולכן החליט לעבור למוסקבה כדי לקבל אישור להגר מברית המועצות. אולם כל הניסיונות כשלו, והרב ישראלי החל לתכנן יציאה בלתי חוקית יחד עם הרב דוד סלומון שלמד אתו במינסק (לימים הרב של כפר אברהם) והרב אברהם שדמי (לימים ראש כולל "בית זבול"). בשל הקשיים במעבר הגבול (שהיה כרוך בסכנת מוות) הם פנו לרב יעקב קלמס במוסקבה (לימים חבר מועצת הרבנות הראשית) שיכריע בעניין. הרב קלמס קיים להם "גורל הגר"א" ונפל על הפסוק "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד נהר הגדול נהר פרת" (דברים א' ו'). על פי זה הם החליטו לחצות את הגבול על אף הסכנה הכרוכה בכך. בכ"ג בשבט תרצ"א בלילה רוסי חורפי ומושלג הם כיסו עצמם בסדינים לבנים והחלו להתגנב דרך נהר פרוט הקפוא הגובל עם פולין עם ספר תורה, אולם מיד נתפסו על ידי משמר הגבול הפולני והובאו למעצר בבורשטשוב. הפולנים רצו למסור אותם לידי הרוסים, דבר שהיה בעבורם גזר דין מוות. הם פנו לרב קוק שינצל את קשריו ויפעל להשגת "סרטיפיקטים" (אישורי הגירה למדינה זרה). הרב קוק נענה לפנייתם וביקש מהנציב העליון את אישורי עלייה לארץ עבור השלושה. בינתיים, רבה של בורשטוב, הרב הרץ, שהצטרף לפנייתם לרב קוק, פעל עם אחרים להשהיית הסגרתם לרוסיה עד קבלת האישורים ועורר את דעת הקהל בעולם למטרה זו. לאחר קבלת אישורי העלייה לארץ ישראל הם שוחררו, והרב ישראלי למד כחצי שנה בישיבת מיר עד לעלייתו ארצה בתחילת תרצ"ד. בישיבת "מרכז הרב" היה מהשלושה שהרב קוק שיתפם בהכנת השיעור הכללי. בשנים תרצ"ח-תשכ"ה שימש כרבה של כפר הרא"ה (על שם הרב קוק), ובשנים תשכ"ה-תש"ם כיהן כדיין בבית הדין הגדול בירושלים, ולשם כך עזב את משרת הרבנות ועבר להתגורר סמוך לישיבת "מרכז הרב". בתשמ"ב לאחר פטירתו של הרצי"ה התמנה לראשות ישיבת "מרכז הרב" לצדו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. זכה בפרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשנ"ב. היה מומחה גדול בתחום השמיטה. חיבר את "ארץ חמדה : בהלכות ארץ ישראל, לבירורה של הלכה ולהדרכתה בחיים החקלאיים"; דרשות לימי הפסח; דרשות לימים הנוראים; "הרבנות והמדינה" (אסופת מאמרים, נאומים, שיחות ורשימות על רבנות ארצישראלית, הציונות הדתית, מדינת ישראל וארץ ישראל); "זה היום עשה ה'" (לקט דרשות ומאמרים ליום העצמאות); "חוות בנימין" (מאמרים, בירורים ועיונים הלכתיים בעינייני התורה והארץ, התורה והמדינה, התורה והמועדים, דיני תורה, משפטי תורה, אורחות תורה, ועיוני תורה); "מאורות לחנוכה" (דרשות לימי החנוכה); "משפטי שאול" (פסקי דין אשר נידונו בבית הדין הגדול בירושלים); "עמוד הימיני" (ברורי הלכה בענייני מדינה, שו"ת ובאורי סוגיות בכמה מקצועות התורה); "שערי שאול" (שיעורים על מסכת פסחים שנשא בישיבת 'מרכז הרב'); "שאלו שלום ירושלים" (לקט דרשות שנשא בעצרות יום ירושלים בהיכל ישיבת 'מרכז הרב' ובמכון 'ארץ חמדה'); "שיח שאול" (על התורה, שיחות שנשא בכפר הרא"ה); "פרקים במחשבת ישראל" (לקט מקורות במחשבת ישראל שערך). נולד ב כ"ה בתמוז תרס"ט, נפטר י"ט בסיוון תשנ"ה.
  11. לפני בואו לישיבה למד בישיבות "תורת חיים" בורשה אצל הרב צבי גליקסון, בישיבת קלצק אצל הרב אהרן קוטלר, ובישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ בראשות ר' ברוך בר. למרות היותו תלמיד חכם מובהק לא שימש במשרה רבנית ועבד לפרנסתו בחברת סולל בונה באזור חיפה.
  12. למד לפני כן בישיבת מינסק, בקיבוץ הבחורים בחרקוב ובישיבת שקלוב אצל הגאון הרב מרדכי אפשטיין, אחיו הצעיר של הגאון הרב משה אפשטיין.
  13. מחבר "דברי מאיר : חידושים בש"ס, הסברים ברמב"ם ודברי מחשבה בעניני התקופה" (תל אביב תשכ"ז; "מצות התוכחה"; "שערי מאיר : על התורה" (יצא רק חלק א' על בראשית ושמות ומאמרים על חנוכה, פורים, פסח, הכותל ועל שמחת חתן וכלה), ירושלים תשמ"ג; ו"שערי מאיר : חידושים בש"ס ובשולחן ערוך אורח חיים ואבן העזר והסברים ברמב"ם וענינים שונים.
  14. מראשוני תלמידי הישיבה ומבעלי התפילה שבה.
  15. לרוב האמורים יוחדו פרקים בספר 'בשדה הראי"ה' של הרב נריה, וכן יוחד פרק לשבתאי דון-יחיא. על הרב אליעזרי, הרב שמואלי, הרב גרשוני הרב ישראלי, הרב ננקנסקי והרב שאנן כתב הרב נריה בקצרה בספרים אחרים ובהם ב'מועדי הראי"ה' וב'ליקוטי הראי"ה' חלק ג'.
  16. אתר בשביל הנשמה - http://www.bishvilhanshama.wip.co.il/