היישוב היהודי בחברון

ישיבת שבי חברון - במרכז היישוב היהודי - צילם מיכאל יעקבסון

היישוב יהודי בחברון חודש בתקופה העות'מאנית לאחר שבימי חורבן הבית השני וביתר שאת בימי מרד בר כוכבא היהודים נאלצו לנטוש את העיר. לאחר מכן הייתה בעיר רק יהודים בודדים. רק במאה ה-16 הוקמה בעיר קהילה של יוצאי יהדות ספרד. בשנת 1540 הרב מלכיאל אשכנזי הקים בה הוקם בה בית הכנסת אברהם אבינו וחסידי חב"ד ייסדו קהילה של יוצאי אשכנז. בסוף המאה ה-19 הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בחברון. בשנת תרפ"ד (1924) הוקם סניף של כישיבת סלובודקה - היום ישיבת חברון. במאורעות תרפ"ט נרצחו 67 מיהודי העיר ותלמידי הישיבה והשאר נטשו אותה. במלחמת ששת הימים, לאחר כיבוש חברון חודש היישוב היהודי בעיר. משיקולי מדיניות מגוריהן של היהודים בעיר מוגבל.

הרב חיים ישועה בג'איו, שהיה ראש היהודית בחברון, קנה בראשית המאה ה-19 את אדמות התל העתיק של חברון - תל רומידה. תעודות הקנייה נמצא היום בידי מתיישבי היישוב היהודי בחברון ובעליהם העניקו להם את זכויות החזרה בנכסים. ^[1].

נסיונות ראשונים[עריכה]

מחורבן הבית השני עד לכיבוש ארץ ישראל על ידי האימפריה העות'מאנית, היישוב היהודי בחברון היה דל וכלל משפחות בודדות. על תקופה זו יש לנו מידע מועט:

זאב וילנאי כתב באנציקלופדיה אריאל כי בתקופה ביזנטית, כאשר הוקמה כנסייה מעל מערת המכפלה, התירו לתושבים היהודים להתפלל באחד מחלקי הכנסייה.

היהודים ניסו לבסס את מעמדם בחברון, בצורה מצומצמת כבר בתקופה הצלבנית. אהרן טבגר באתר היישוב היהודי בחברון הביא ציטוט ממכתב של נזיר צלבני משנת 1119:

אבל כאשר התפלאו אלה (מהערבים) שבאו לחברון[2] על בנייתן החזקה והיפה של החומה (מסביב למערה) ועל זה שלא נפתח שום פתח שדרכו אפשר להיכנס, נגשו אליהים איזה יהודים אשר נשארו תחת שלטון היוונים בסביבה ההיא ואמרו להם: " תנו לנו חסות כדי שנחיה בתנאים דומים גם ביניכם, ויורשה לנו להקים בית-כנסת לפני הכניסה (למערה), אזי נראה לכם באיזה מקום עליכם להקים את השערים". וכן נעשה. ^[2]

ש' אסף מביא מאותו " ספר קיצור תקנות הכמרים" השלמה לסיפורו "אמנם תכף ומיד באו היהודים אשר השיגו מהסרצינים ביטחון ומנוחה להישאר בין תושבי חברון, לבנות להם בית-הכנסת לפני הפתח (של מערת המכפלה). הם הקימו להם שם מקום כניסה, והעם הכופר הזה היה עובר שם ברגליים יחפות. ובפנים בנו להם היהודים בית תפילה וקישטו אותו באופן נפלא...". יותר מאוחר מסתבר שבית-כנסת זה הפך להיות כנסיה עם הכיבוש הצלבני.

משה גיל מוסיף וטוען שמהמשך אותו מקור לומדים גם כי בית-הכנסת היה מקושט בזהב, כסף ואריגי משי, וכי כנראה הנוכחות הפולחנית של המוסלמים במערה באה רק יותר מאוחר בתקופה הפאטימית, מאות שנים אחר-כך,

בגניזת קהיר אוסף גדול של כתבי יד יהודיים, שנכתבו מאז המאה ה-9 נמצא מסמך ובו כתוב: "המומחה החברוני זצ"ל בן סעדיה החבר בס(נהדריה) גדולה - כינוי לגוף החכמים המנהל את עניני הקהילה בעיר - המשרת אבות עולם - אברהם יצחק ויעקב" ^[3].

בשנת 1211 חי בעיר צבע בשם שמואל בן שמשון ועוד 20 משפחות. היה זה בימי משולם בן מנחם. ‏‏^[4]

רבי משולם מוולטרה כתב בשנת 1481 בספרו מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל כי הגיע לחברון בשיירה עם "שר מערת המכפלה". הנוסע מציין כי עקב תפקידו הרם "כולם אוהבים אותו" ואין חשש מפני הערבים ומפני השודדים. הוא מגיע לחברון, מבקר במערת המכפלה ועורך תרשים של המערה.

בכתביו הוא מספר על חברון, שכמו בעזה, אין לה חומות והיא "עיר טובה". בחברון מצא 20 משפחות יהודיות.

אל חברון הגיעו במאה ה-15 פליטים יהודים מונציה שעסקו בתעשיית הזכוכית.

בתקופת שלטון הממלוכים התגבשה מסורת יהודית שכללה את חברון כאחת מארבע ערי הקודש. במהלך תקופה זו ניטש התל סופית והעיר הישנה (הקסבה) התפתחה סביב מערת המכפלה לכיוון מערב, לאורך תוואי של אמת מים. באותה תקופה התגבש במקום רובע יהודי. התושבים היהודים שהתיישבו במקום היו ממגורשי ספרד. הם קנו מהערבים את השטח שעליו הוקם הרובע היהודי.

על ביקורי נוסעים, בתקופה זו, במערת המכפלה ראו בערך מערת המכפלה.

התקופה העות'מאנית בארץ ישראל[עריכה]

תחת השלטון של האימפריה העות'מאנית (1517-1917) התיישבו במקום קבוצות של יהודים מרחבי ארץ ישראל, גולים מספרד וממקומות נוספים. חברון הפכה למרכז יהודי ללומדים. ב-1540 הרב מלכיאל אשכנזי קנה את "חצר היהודים" מהקראים שישבו במקום מהמאה ה-10 וכך הופיע בכתובים: "ויקן את לךק הקראים שבחצר היהודים לצמיתות". בחלקה זו הוא הקים את בית הכנסת על שם אברהם אבינו.

בין השנים 1807 ו־1811 נרכשו קרקעות תל-רומיידה, התל שבו ישבה חברון המקראית, על ידי ראש הקהילה, הרב חיים ישועה בג'איו, שהיה באותה עת ראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון. השלב הראשון של הרכישה החל בשנת 1807 והיווה פרק חשוב בתולדות הקהילה היהודית בחברון. הרב בג'איו קנה מאת בני משפחת כַשכול החברונית, משפחה ערבית נודעת, חלקת קרקע של 5 דונם. בשטח זה נמצא כיום שוק הירקות הסיטונאי של חברון. השלב השני של הרכישה היה בחודש מאי 1811, כאשר הרב בג'איו חכר שטח של 800 דונם מאת משפחת א-תמימי החברונית, שטח שכלל את תל-רומיידה (חברון המקראית) ואת קבר ישי. שטח זה חכר מהונו הפרטי והעבירו לידי הקהילה כתרומה. שתי תעודות הקנייה הן מטעם הוואקף המוסלמי וחתומים עליהן בני משפחת א-תמימי הערבית. ^[5]

בראשית המאה ה־19 נוסדה במקום קהילה יהודית אשכנזית שאנשיה היו מזוהים עם חסידות חב"ד. ב־1831 השתלט איברהים פאשה (כשליחו של מוחמד עלי) על חברון ופוגרום נערך ביהודים ב-1834. פאשה סולק מהעיר ב-1840, אז מנתה אוכלוסיית העיר היהודית כ-750 נפש בלבד.

השודד השחור מחברון[עריכה]

הנוסע משה ריישר תיאר גם את מצב יהודי חברון. וכך הוא מסכם את מצבם בשנת 1850:"והיהודים אשר בחברון סבלו עול גלות מהערביים והישעאלים, אשר לא האמינו בחיים ופחדו מכל עלה נדף ([[[זכרונות ארץ ישראל]] עמוד 181).

הגורם לכך היה "ערבי אחד פניו כשולי קדירה וקראו אותו 'השחור'". היה זה אחד ממושלי האזור במאה ה-19, עבד אל -רחמאן, בן כפר "דורא" , היה לשליט האזור בשנת 1848. בבקשות העזרה ששלחו ליהדות התפוצות ופורסמו בין השאר בעיתון היהודי "ג'ואיש כרוניקל" ומכתבים נוספים הוא כונה בשם הסתרים: "הרב השחור". למרות התשלום מראש ששילמו לו - "ארבעים ארנקים " - רכושם נבזז. חלקם עברו לעיר העתיקה בירושלים לרחוב הגיא (אל-ואד) שנקרא בפי היהודים מאז "רחוב חברון". ספר חברון^[6]

במשך שבע שנים, כאשר אחיו מרדו בו, פרצו מלחמות ביניהם , השלטון עבר מיד ליד בהר חברון ורכוש התושבים היה לביזה ושרר חוסר ביטחון מוחלט באזור. יהודי חברון פנו לעזרת אחיהם באנגליה. בשנת 1855 החליטו הטורקים לשים סוף לתוהו ובוהו בהר חברון וצבאם השתלט על העיר. ‏‏^[7] מסיים ריישר "לקחו אותו לסטאמבול בשלשלאות של ברזל ועשו לו משפט מוות. כן יאבדו כל אוייבי ה'! והיהודים עשו משתה שמחה ויום טוב".

וכך הוא נוסף לשני ימי "הפורים" שחגגו יהודי העיר:

• י"ט באייר - "פורים איברהים" - בו איברהים פאשה המצרי הציל את יהודי חברון בשנת 1831 מיידי ערביי חברון.
• י"ד כסלו - "פורים טאקה" - פירושו פורים של האשנב, בו מצאו יהודי העיר ליד אחד האשנבים בגדר "החצא היהודית" שק כסף, בסכום שמושל העיר דרש כופר עבורם.

החיד"א - איש חברון[עריכה]

החיים יוסף דוד אזולאי, ה"חיד"א" {1724-1806) היה שליח יהודי חברון לאירופה. הוא נולד בירושלים אך עבר להתיישב בחברון. הוא היה נינו של מייסד היישוב האשנזי בעיר הרב מלכיאל אשכנזי. ב-1755 החל את פעולתו בתור שליחיהודי ארץ ישראל, ובתפקידו זה סייר רבות באירופה, והותיר רושם רב בכל קהילה יהודית שבה ביקר. על-פי חלק מהרישומים, יצא מארץ ישראל שלוש פעמים ובשאר הזמן חי בחברון. הישוב היהודי בארץ ישראל התקיים בזמנו על תרומות שהגיעו בעיקר מהספרדים מהולנד, והאשכנזים ממזרח אירופה.

החיד"א קרא לביאורו לספר הזוהר בשם "קרית ארבע".

התבססות הקהילה[עריכה]

^[8] בשנת 1854 מונה ר' אליהו מני לרבה הראשי של חברון. הוא פעל רבות למען היישוב היהודי בעיר, הן בעניינים רוחניים (בבנין בתי כנסיות ובתי מדרשות) והן על ידי גיוס תרומות. בסוף המאה ה-19 הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בחברון - מספרם הגיע בשנת 1895 ל-1,429 (810 - ספרדים ו-619 - אשכנזים) מתוך אוכלוסייה כוללת של 14,295 נפש. אחרי מלחמת העולם הראשונה פחת מספרם ל-430 נפש. ^[9].

בשנת 1907, עם ההתפתחות הכלכלית של העיר, הוקם בה הסניף הרביעי של בנק אנגלו-פלשתינה. מנהל הסניף ר' אליעזר דן סלונים סיפר בזכרונותיו כי עסק במתן אשראי לתושבים הערבים של העיר והסביבה. הוא הורשה לבקר בפנים מערת המכפלה וכך מתואר הדבר בזכרונות:"בהגיענו לשער יעקב חיכתה לנו משלחת מגדולי הסוחרים הערביים של חברון, אשר באו במיוחד לכבודו של הקדוש ר' אליעזר דן סלונים הי"ד, שהיה אז המנהל של הבנק (חברת אנגלו-פלשתינה בע"מ) בחברון. הם קידמו את פני הרבי (האדמור האמצעי של חב"ד אשר בקר בחברון) ומלוויו בברכה, והלבישו את כל שבעת האנשים בנעלי עור מיוחדות – חתיכות עור קצת יותר גדולות מגודל סוליית הנעל, שמושחל בקצותן שרוכים לקשור ולהדק על הנעל – כדי שלא נצטרך להסיר את הנעליים ולהיכנס יחפים למסגד כדרך שהם עצמם עשו. עלינו למקום קבורת האבות דרך המסגד, עברנו ליד המצבות הגדולות – כדוגמת מצבת קבורת רחל – המכוסות בשטיחים יקרים ובפרוכות רקומות פרחים בפתילי זהב טהור." רשימתו של שלמה זלמן קלונסקי.

הקשרים הטובים שקשרח לא עזרו לו כעבור 22 שנה והוא נרצח בשנת 1929. סניף של בנק לאומי, ממשיכו של בנק אנגלו-פלשתינה, נפתח מחדש בחברון אחרי מלחמת ששת הימים אך נסגר שוב אחרי שלושים שנה, בעקבות הצתה.

בעת החדשה[עריכה]

בשנת התקע"ה שלח רבי דוב בער שניאורי קבוצת חסידים לחברון שהקימו שם את הקהילה האשכנזית, בשנת ה'תר"ה התיישבה בתו של רבי דוב בער, מנוחה רחל בחברון. ב־1831 השתלט איברהים פאשה (כשליחו של מוחמד עלי) על חברון ופוגרום נערך ביהודים ב-1834. פאשה סולק מהעיר ב-1840, אז מנתה אוכלוסיית העיר היהודית כ-750 נפש בלבד.^[10] בשנת 1854 מונה ר' אליהו מני לרבה הראשי של חברון. הוא פעל רבות למען היישוב היהודי בעיר, הן בעניינים רוחניים (בבנין בתי כנסיות ובתי מדרשות) והן על ידי גיוס תרומות. בסוף המאה ה-19 הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בחברון - מספרם הגיע בשנת 1895 ל-1,429 (810 - ספרדים ו-619 - אשכנזים) מתוך אוכלוסייה כוללת של 14,295 נפש. אחרי מלחמת העולם הראשונה פחת מספרם ל-430 נפש. ^[11].

בשנת 1907, עם ההתפתחות הכלכלית של העיר, הוקם בה הסניף הרביעי של חברת אנגלו-פלשתינה, אחרי הסניפים בערים הגדולות: יפו, בירות, ירושלים . מנהל הסניף ר' אליעזר דן סלונים סיפר בזכרונותיו כי עסק במתן אשראי לתושבים הערבים של העיר והסביבה. הוא אפילו הורשה לבקר בפנים מערת המכפלה וכך מתואר הדבר בזכרונות:"בהגיענו לשער יעקב חיכתה לנו משלחת מגדולי הסוחרים הערביים של חברון, אשר באו במיוחד לכבודו של הקדוש ר' אליעזר דן סלונים הי"ד, שהיה אז המנהל של הבנק (חברת אנגלו-פלשתינה בע"מ) בחברון. הם קידמו את פני הרבי ומלוויו בברכה, והלבישו את כל שבעת האנשים בנעלי עור מיוחדות – חתיכות עור קצת יותר גדולות מגודל סוליית הנעל, שמושחל בקצותן שרוכים לקשור ולהדק על הנעל – כדי שלא נצטרך להסיר את הנעליים ולהיכנס יחפים למסגד כדרך שהם עצמם עשו. עלינו למקום קבורת האבות דרך המסגד, עברנו ליד המצבות הגדולות – כדוגמת מצבת קבורת רחל – המכוסות בשטיחים יקרים ובפרוכות רקומות פרחים בפתילי זהב טהור." רשימתו של הר"ר שלמה זלמן קלונסקי ע"ה.

הקשרים הטובים שהוא הצליח לפתח לא עזרו לו כעבור 22 שנה והוא נרצח בשנת 1929. סניף של בנק לאומי, ממשיכו של בנק אנגלו-פלשתינה, נפתח מחדש בעיר חברון אחרי מלחמת ששת הימים אך נסגר שוב אחרי שלושים שנה, בעקבות הצתה.

לאחר שהיהודים הוצאו מחברון, מטעמי בטחון, יעקב יוסף סלונים שהיה "רב לעדת האשכנזים בחברון" פנה מעל דפי העיתונות – אל מוסדות היישוב, במכתבו הבא, עיתון הארץ ב' כסלו תר"צ : "דור אחרי דור החזיק במעשי אבות והמשיך את מפעלם ביסורין של אהבה וחובה לעיר הקדושה, עיר האבות, ובחירוף נפש השתדלו לגמור את אשר החלו אבותיהם: להגדיל את הישוב ולחזקו ולהאדירו.

וגם אני, אחד מבניהם, מנהג אבותי היה בידי כל הימים, וחיזוקו של הישוב העברי בחברון היה מטרת חיי. את כל מרצי וכח פעולתי הקדשתי לה. העמסתי עלי לרצוני משא סבל קשה, וקרבנות דמים עלו בחלקי על כל אלה שקדמו לי.

על יסוד כל הדברים האלה, לוקח אני לי את הרשות לשאול אתכם, אדונים נכבדים, ולבקש מכם תשובה ברורה בהקדם: מה אתם חושבים לעשות לישוב היהודי בחברון, אחרי שתותו קובעת כוס התרעלה אשר השקוהו פורעים בני עוול? האומרים אתם לקומם הריסותיו ולבנות את חרבותיו, או אולי חושבים אתם, כי מה שעשו רוצחים שואפי דם – עשו, ויש לקיים את מעשה ההרס שלהם, לאמור: ההם יהרסו ואנו נבנה? המקור.

פנייתו לא עזרה ועד לאחר מלחמת ששת הימים לא חודש היישוב היהודי בחברון.

היישוב היהודי היום[עריכה]

המקור: מחלקת המחקר של היישוב היהודי בחברון

היישוב היהודי בחברון חודש אחרי מלחמת ששת הימים. קודם החלה ההתיישבות בבית הדסה. אחר-כך נבנה מחדש בית הכנסת אברהם אבינו והשכונה סביבו. ההתיישבות היהודית עלתה לאדמות ישי ועתה היא מפוזרת ב"גרעין העתיק" של העיר כפי שניתן לראות במפה.

מעמדו של הישוב היהודי בחברון הוגדר באופן בינלאומי בהסכם חברון, שסוכם ב-1997 על-ידי בנימין נתניהו ויאסר ערפאת כחלק מתהליך אוסלו. ההסכם קובע כי האוכלוסיה היהודית והאוכלוסיה הערבית יחיו זו ליד זו, והעיר חולקה לשני אזורים: אזור H1 שהועבר לשליטה פלסטינית, ואזור H2 הכולל את הישוב היהודי במרכז העיר וכן 40 אלף פלסטינים שנשאר בשליטה ישראלית.

לפי "פרוטוקול בדבר ההערכות מחדש בחברון" - המכונה הסכם חברון - אשר "חברון אשר נחתם בראשי תיבות בין ישראל לרשות הפלשתינאית באמצעות דן שומרון וסאיב עריקאת בתאריך 15/1/97‏‏^[12] נקבע כי :

בפרק על "סידורי ביטחון בנוגע להערכות מחדש בחברון" נקבע:

• סמכויות ביטחוניות ואחריות ביטחונית - "ישראל תשמור בידיה את כל הסמכויות והאחריות לבטחון פנים ולסדר ציבורי באזור 2 - H . בנוסף, ישראל תמשיך לשאת באחריות לבטחון הכולל של ישראלים." (2,א,2)

בפרק על "הסדרים אזרחיים בנוגע להערכות מחדש בחברון" נקבע :

• העברת כוחות ואחריות אזרחיים - "באזור H - 2, הכוחות והאחריות האזרחיים יועברו לצד הפלסטיני, פרט לאלה הנוגעים לישראלים ולרכושם, אשר ימשיכו להיות מופעלים על ידי הממשל הצבאי הישראלי." (10,ב)
• תשתית - "הצד הישראלי רשאי לבקש, באמצעות המתא"מ, כי העיריה תבצע עבודות בנוגע לכבישים

או לתשתיות אחרות הנדרשות למען שלומם של הישראלים באזור H - 2. אם הצד הישראלי מציע לכסות את עלויות אותן עבודות, הצד הפלסטיני יוודא כי העבודות תבוצענה כעדיפות עליונה."(12,ב)

• שירותים עירוניים - "בהתאם לפסקה 5 של סעיף VII לנספח I להסכם הביניים, שירותים עירוניים יסופקו

באופן סדיר ומתמשך לכל חלקי העיר חברון, באותה איכות ובאותה עלות. העלות תיקבע על ידי הצד הפלסטיני בהתייחס לעבודה המבוצעת ולחומרים הנצרכים, ללא הפליה." (סעיף 16)

בשנת 2007 הוגש לכנסת דין וחשבון על-ידי מחלקת המחקר של היישוב היהודי בחברון ובו נאמרנאמר: "הישוב היהודי בחברון מונה כיום כ-1,000 נפש, והוא יושב בעיקר בתוך בתים והנחלות השייכים לקהילה היהודית העתיקה שחיה בעיר עד לפרעות תרפ"ט".

מאז 1980 מכירה ממשלת ישראל בלגיטימיות של היישוב היהודי בחברון והחליטה כי "אין מניעה שיהודים יהיו בחברון, כבכל מקום בארץ ישראל" ^[13]. בשנת 1998 אף הוחלט כי: "מדיניותה של ממשלת ישראל היא לחזק ולפתח את הישוב היהודי בחברון" ^[14].

על פי הסכם חברון, התנועה בעיר כולה צריכה להיות פתוחה וחופשית לכל אדם. בפועל רק 3% מהעיר מותרים בתנועה ליהודים. על היהודים נאסרה התנועה, אפילו באזורים שבשליטת צה"ל (H2), הכולל מקומות מקודשים שהובטח אליהן חופש גישה: ‏‏^[15]

1. מערת עתניאל בן-קנז/אל-חליל.
2. אלוני ממרא/חראם אר-ראמה.
3. אשל אברהם/בלוטת איברהים.
4. מעיין שרה/עין שרה.

למרות שבהסכם נקבע כי :" המשטרה הפלסטינית תהיה אחראית להגנה על האתרים היהודיים הקדושים המוזכרים לעיל. ... ביקורים לאתרים הקדושים הנ"ל על-ידי מאמינים או מבקרים אחרים ילוו על ידי ינ"מ שתבטיח גישה חופשית, בלתי מופרעת ובטוחה אל האתרים הקדושים, וכן את השימוש השלו בהם."

הדו"ח מצויין אפילו בשטח הישראלי יש הגבלות על הביקור במקומות מקודשים כמו קבר אבנר בן נר וישיבת המקובלים.

מחקר שנערך בשנת 2003 מעלה כי 100 תיקי חקירה נפתחו נגד יהודים לעומת 50 נגד הערבים. הסתבר כי קיימים "נהלי אכיפה יתר" בהנחיית פרקליטות המדינה כלפי האוכלוסייה היהודית.

מערת המכפלה[עריכה]

המבנה העתיק מעל המערה - המקור:ויקישיתוף, צילם:Yonidebest

המצבה על קבר יצחק באולם המרכזי במערה במועד פתיחתה ליהודים -חוה"מ סוכות תשס"ו - המקור:ויקישיתוף- צילם:radato

ערך מורחב - מערת המכפלה

מערת המכפלה היא האתר המרכזי של היישוב היהודי בחברון. הוא נחשב לאחד משלושת המקומות הקדושים, אשר קיימת הוכחה על רכישתם בידי היהודים, כפי שכתוב בבראשית רבה:"א"ר יודן בר' סימון, זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לאמר גזולים הן בידכם ואלו הן מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף דכתיב "ויקן את חלקת השדה" ויעקב את קנה שכם' ( ע"ט, ז').^[16]

מערת הַמַּכְפֵּלָה הוא מקום קבורתם של אבות ואמהות האומה הישראלית: אברהם אבינו, שרה אימנו, יצחק אבינו, רבקה אימנו, יעקב אבינו ולאה אימנו. רק רחל אימנו נקברה בדרך אפרתה, בפרברי בית לחם, על מצבתה הוקם מבנה קבר רחל. יעקב אבינו, אשר מת במצרים בקש כי יעלו את עצמותיו למערת המכפלה ואכן בניו עושים כן: "וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם. וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.([[ספר בראשית]],נ', י"ג).

על קיומו של המבנה מעל הקבר קיימות עדויות בכתובים מימי הבית השני. יוסף בן-מתתיהו כתב :"כי הבנין מעל קברי האבות בנוי כולו מאבני שיש יפים במאות". סגנון הבנייה תואם את זה של הכותל המערבי וכן של באלוני ממרא - צפונית בחברון - מניחים שמבנים אלו הוקמו על ידי הורדוס.

לאחר חורבן הבית השני, היהודים גורשו מחברון, ואתר למקדש אדומי, כנסייה ביזנטית ולבסוף גם מסגד מוסלמי. הנוסע בנימין מטודלה בקר במקום במאה ה-12 והראו לו את המצבות על הקברים בתוככי המערה. המוסלמים הפכו את האתר למקום קדוש ולא הירשו את הכניסה של היהודים אליו. מתפללים יהודים הורשו לעלות רק עד "המדרגה השביעית" בכניסה הצדדית - מול הפתח של הכניסה למערכה המקורית מתחת למבנה.

לאחר כיבוש המערה במלחמת ששת הימים הורדה דרך "פתח הנרות" הוא "פתח גן-עדן" ילדה שדיוחה על מסדרון ארוך שהסתיים במדרגות שהובילו אל פתח חסום בפתחה של המערה. מסתבר שזו הייתה הכניסה העתיקה אל המערה. כמה ממתיישבי חברון ירדו לפני כמה שנים במסווה ליל סליחות ופרצו את הכניסה וחשפו זוג מערות, ובהם עצמות מתים (כנראה מימי בית ראשון ושני של אנשים שחפצו להקבר ליד קברי האבות). את המערה השניה לא הספיקו המתיישבים לחשוף.

ביום ששי, י"ד אדר תשנ"ד, דר' ברוך גולדשטיין, רופא מקרית ארבע, נכנס למערה בשעות הבוקר, והרג כ-30 מתפללים ערבים. היה זה לאחר שבמשך השבוע היו ידיעות כי מהמערה, באותו יום, ייצאו הערבים לפרוע ביהודי חברון. בעקבות המעשה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית אשר קבעה סידרי בטחון חדשים לביקורים במערה, תוך הפרדה בין המתפללים היהודיים לבין המתפללים הערבים.

כיום המערה משמשת כמקום תפילה. היא פתוחה רק בחלקה ליהודים, בתחום מצבות הציון על קברי אברהם ושרה וקברי יעקב ולאה. האולם המרכזי של המערה, בו ציוני קברי יצחק ורבקה, פתוח ליהודים רק בימים ספורים במהלך השנה.

בית הכנסת אברהם אבינו[עריכה]

ערך מורחב - בית הכנסת על שם אברהם אבינו

פנים בית הכנסת - המקור:ויקיפדיה, צילם:בית השלום

בית הכנסת על שם אברהם אבינו הוא בית הכנסת העתיק בחברון. הוא נמצא בלב היישוב היהודי בחברון. הוא נבנה על ידי הקהילה היהודית של יוצאי ספרד בחברון בהנהגת הרב מלכיאל אשכנזי. בשנת 1540.

שמו של בית הכנסת לקוח מאגדה המספרת כי באחד מערבי יום כיפור הגיעו לבית הכנסת רק תשעה יהודים בחברון והיה חסר העשירי להשלמת המניין. בהיכנס החג הגיע יהודי אלמוני ובזכותו נתקיימה בחברון תפילה במניין. במוצאי החג נעלם האיש והופיע שוב בחלומו של רב הקהילה וסיפר לו כי הוא אברהם אבינו. בעקבות אגדה זו נקרא בית הכנסת בחברון בית הכנסת על שם אברהם.

נועם ארנון, ממתיישבי היישוב היהודי סיפר כי:"בשבת, י"ח באב, תרפ"ט. 67 יהודים נרצחים באכזריות בידי חבריהם-שכניהם, הערבים המקומיים. בעיצומן של הפרעות רצים יהודים לבית הכנסת ומצילים את ספרי התורה העתיקים. הבריטים, שרואים את הטבח שנעשה ביהודים, עומדים מנגד ולא מתערבים. ואולם לאחר הטבח הם דווקא כן מתערבים, ומחליטים לגרש את שארית הפליטה שנותרה בחברון לירושלים ("כדי להגן עליכם מהפוגרום הבא") ^[17]

לאחר חידוש היישוב היהודי בחברון, שרידי בית הכנסת נחשפו על ידי פרופסור בן-ציון טבגר, תושב קרית ארבע שעלה מברית המועצות. הוא התיישב באתר והחל בחשיפת השרידים. אלה שוקמו ובית הכנסת חידש את פעילותו. השיקום נעשה במימון ג'ו נקש ('ג'ורדש')אשר תרם למטה זו 50 אלף דולר. האדריכל טנאי והקבלן זליגר ניצחו על המלאכה. " ^[18]

הרב משה לוינגר, רבה של חברון העברית, הגר בקרבת מקום לבית הכנסת - בשכונת אברהם אבינו - קבע כי בבית הכנסת ייתפללו לפי המנהג המקורי, אף שאין הוא רווח בין תושבי השכונה היום.

בחנוכת הבית הוחזרו לבית הכנסת המשוקם ספרי התורה העתיקים, שנדדו למעלה מיובל שנים קודם לכן לירושלים לאחר הטבח בתרפ"ט.

קברי ישי ורות[עריכה]

ערך מורחב - קברי ישי ורות

הכניסה למערת הקברים - המקור:ויקישיתוף, צילם:בית השלום

קברי ישי ורות מצויים בפסגת התל של חברון המקראית , המכונה היום "תל רומידה" ולידו שכונת אדמות ישי. הקבר מצוי בתוך מבנה מהתקופה הצלבנית. על פי המסורת מצויים בתוכו קברו של ישי אבי דוד, וכן קברה של רות המואביה. אתר חברון כותב כי "בעקבות מסורת זו נקבע סמוך למקום בית הקברות היהודי".

האגדה מיחסת למקום מחילה שהיציאה ממנה במערת המכפלה.

במערב החצר מצוי מבנה מקומר, הבנוי בדיוק מפליא לכיוון ירושלים, מה שמעיד על בית כנסת שפעל במקום.

מעל מבנה הקבר ישנה תצפית על כל העיר חברון, מערת המכפלה, קרית ארבע ובימים טובים ניתן לראות גם את הרי מואב.

הערות שוליים[עריכה]

תמונות מחברון[עריכה]

המקור:ויקישיתוף, צילם:Eman - בסיור של "בני אברהם"

• 
• Hebron019.jpg

  שער שפירא - הכניסה לרובע היהודי

• 

• 

  בית גוטניק - מרכז המבקרים בעיר

• 

  בית שפירא - מבנה המיועד להתיישבות יהודית

• 

  עמדה צבאית ליד המצבה במקום בו נרצח שלמה יצחק שפירא

• תמונה

  רחוב דוד המלך

• 
•