1. מסכת מגילה, יז ע"ב

ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים - דכתיב +יחזקאל ל"ו+ ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. וכיון שנתקבצו גליות - נעשה דין ברשעים, שנאמר: +ישעיהו א'+ ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך, וכתיב +ישעיהו א'+ ואשיבה שפטיך כבראשנה.

2. רמב"ם הלכות ממרים ב

א. ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.

ה. ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו [הגזירות] לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים, עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

3. הראי"ה קוק, על הציונות" אוצרות הראי"ה, עמ' 928, משנת תרנ"ח

א. כי עיקר תלונת המתקנים מעולם היתה שחשבו כי התקנות וההלכות שנאמרו זה מאות ואלפים בשנים ראויות להשתנות לרוח הזמן. והנה כשישיב ה' את שבותנו, אז הלא ישבו סנהדרין בלשכת הגזית. והמה יבחנו על כל דבר, על כל תקנה וכל מנהג, וכתורה יעשו... עלינו להאמין כי באין ספק יהיו היושבים בבית דין הגדול גדולים מאד בתורה וצדיקים אמתיים, גם חכמי לב אשר דעת העולם לא תחסר מהם, למען ידעו עת לכל חפץ וענין תקנות וגזרות, החדשות והישנות, איך צריך הדור להתנהג בהם...

ב. עלינו לדעת שכאשר ישיב ה' אותנו לארצנו, בדרך של בני חורין העומדים ברשות עצמם, הלא ראשית חובתנו תהיה לכונן מרכז הדת. מן דין תורה נהיה מחויבים במצוה הגדולה שבגדולות של מינוי שופטים, וראש לכולם סנהדרין גדולה שממנה תצא תורה והוראה לכל ישראל. להחזיר העמוד הגדול הזה הוא יסוד תורה שבע"פ על מכונו. אז אין לנו להתיירא מפני פרצת הדת, שמא מתוך שיבואו להקל בדבר אחד עם העם, יפרצו בעוד דברים הרבה, רק ההיפוך. על הסנהדרין בהכרח יהיה לברר ע"פ רוב דעות הרבה דברים התלוים ברפיון, הרבה מנהגים שמחולקים בהם בני הארצות, ע"פ סיבת הפיזור... בהכרח יהיו שבים הכל למנהג אחד, אם בית דין הגדול של כל ישראל כן יגזור אומר, לא ניתן פדות בין מהרס ומהרהר אחר ב"ד הגדול, בין אם חלקו עם המהרסים שירע בעיניו סייגים וחומרות שיראו שראוי להעמיד, או אם יהיה מן יראי ה' וחושבי שמו, וירים יד בב"ד הגדול מפני שיקשה בעיניו לפרוש מחומרא ומנהג, או הלכה שנקבעה בארצו ... והממרא ענוש ייענש...

ג. הרי הב"ד צריך שיהיו מופלגים בחכמת התורה בעלי דעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואה וחשבון ותקופות ומזלות, וידעו הלשונות העיקריות כפי מדת החכמים המצויים בעולם... ודאי נלמד מהחכמים והמתוקנים שבכל אומה ולשון... לדעת הכל לפי המצב של החכמות בזמן ההוא ... אז בהכרח תיפול תחתיה מלחמת ההשכלה שהרי מראשי חלוצי ההשכלה יהיו מוכרחים להיות חכמי ישראל ... בעלי חכמה, ענוה ויראה, ושנאת ממון, אהבת אמת, ואהבת הבריות להם ובעלי שם טוב, בעלי עין טובה ונפש שפלה, וחברתן טובה ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות, גבורים במצוות ... 

ד. המחלוקת שלהם (הר"י בירב והרלב"ח בחידוש הסמיכה)... לדון דיני קנסות ונפשות, אבל על חובת המצוה לשמוע לכל הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא לא מצינו כלל שיהיה תלוי בסמיכה. אם כן ב"ד הגדול שיהיה יושב במקום אשר יבחר ה' אע"פ שלא יהיה סמוך ולא ידון דיני נפשות עד עת קץ, מכל מקום יהיה הוא עיקר יסוד תורה שבע"פ, ואליו נשמע.

4. אוצרות הראי"ה, עמ' 1073, אגרת לרב מקובסקי, תרצ"ה

וכבר מראשית יסודה של הרבנות הראשית בא"י באופן כללי ומוכר... הבעתי את דעתי כי אם יעלה בידינו לסדר באופן הגון את הרבנות הראשית לסעיפיה וריכוזה, אז נוכל לפנות לכל קהל ישראל, וביחוד להרבנים הגאונים היותר משפיעים שבגולה... וחודש אחד בשנה ייקבע לזמן הופעת השלוחים ביחד... תהיה האסיפה הגדולה הזאת נקראת "הרבנות הכוללת", והמובן יהיה הרבנות של כל ישראל, הגוי כולו ... לפתרונן של השאלות היותר גדולות וכלליות הקשורות בחיי האומה בארץ ובגולה ... כשכל אלה הדרכים יעוטרו באיזה מדריגה של הצלחה, אז רק אז תוכל לעלות על הפרק גם כן שאלה זו של השבת שבותנו בדבר ערכה של הסמיכה ואפשרותה ... ואע"פ שהיא דרך ארוכה, אבל הלא כבר ידוע לנו שהדרך המובילה אל המטרה היא דוקא אותה הדרך ארוכה וקצרה...

5. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, ראש דבר, עמוד כז2

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. 

6. שם, עמוד לא

לעולם אין המוסר ולא הדת מכוונים כ"א לעצר את הרע ואת הפראות שבאישיות.

7. רמב"ם, הלכות מלכים יא, ד

וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את ד' ביחד... כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה.

8. מאמרי הראיה, "נאום על ישוב ארץ ישראל" [לקק"ל], עמ' 252

אבל מכיון שאנו גוי צדיק שומר אמונים, הכבוש שלנו הוא במקום שאפשר רק בדרך של שלום ע"י קנין כסף. ברצוננו לקיים מצות "אהבת לרעך כמוך" לא רק לגבי יחידים, כי אם גם לגבי האומות ושלא תהיה גם לאומות העולם טענה וטינא עלינו, כפי שאמרו חז"ל ששני מקומות אין לאומות העולם טענה עליהם לומר שהם גזולים אתנו, והם: מערת המכפלה וגורן ארונה, מכיון ששלמנו את כסף מחירם. וכך אנו זוכים בארצנו בשני הקנינים העצמיים, בקנין הנצחי של ישראל בארץ מכורתו ובקנין כסף, כדברי הירושלמי שבשני דברים זכו ישראל בארץ ישראל "בשבועתם של אבות ובכבושם של בנים", כבוש ע"י קנין ובנין. והקרן הקיימת לישראל לקחה עליה את התפקיד הגדול הזה...

9. סוכה דף מג ע"ב

פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ, ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח.

10. אגרות הראיה א, סימן כ, עמ' כ

ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ה'; ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית... ולפעמים מניעה רוחנית. שמהם היא ג"כ המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. וכשישנן מניעות כאלה, הננו מרוצים מזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה.

11. שמונה קבצים, ב, ל

לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה.

12. הרצ"י קוק, לנתיבות ישראל א, עמ' קלב

"בדיעבד", עם התגלות ממשותה, הוכח ונתברר שמ"לכתחילה" היתה טובה ונכונה.

13. מאמרי הראיה "על דעת ד' ומלחמות ד'", עמ' 508

כשיבוא יום והאנושיות לא תמצא לה כל צורך בשום מפעל של שנאה, בטוחים אנו שאז זכר עמלק כבר כלה ואינו...

14. רמב"ם הלכות מלכים פרק ה, ה

וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

15. הנצי"ב, שיבת ציון א, ע' 18

כי באמת אין לחוות דעה את ה'... "כי לא מחשבותי מחשבותים ולא דרכיכם דרכי". וכן לעת כזאת אחרי אשר אנו רואים מתוך עלילותיו, שהעיר את לב הנדיב להפליא לעשות לטובת הישוב, והטה את לב השולטן ושריו להסכים לזה, אותותיו אלא הן הן דבריו... ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך להיות באופן אחר.

16. הנצי"ב, העמק דבר, דברים יז, יד-טו

"כי תבא אל הארץ אשר ד' א-להיך... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך... ואמרת וגו'.

אין הפי' אמירה כמשמעו בפה... אכן לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו "ואמרת אוכלה בשר" וגו', והרי ידוע בדברי חז"ל דמצוה למנות מלך, וא"כ למאי כתיב ואמרת וגו'? ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ"י דעת מלוכה או עפ"י דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות עפ"י הכרח מצות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה, מש"ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם...

17. ברכות נד ע"א

אומר "עת לעשות לד' הפרו תורתך" (תהלים קיט), פרש"י: פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה'.

18. הר"י קארו, כסף משנה, הלכות תלמוד תורה, ג, י

וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.