פרשני:בבלי:חולין נא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין נא ב

חברותא[עריכה]

ואי סלקא דעתך יש בו חשש ביציאתו מרחם אמו משום ריסוקי אברים אמאי מטמא התינוק בזיבה, והרי, אם כן, חולה הוא, ואיקרי כאן "זב מבשרו" - ולא זב מחמת אונסו?!
ודחינן: הכא במאי עסקינן, כגון שיצא דרך דופן, ששם אין חשש לריסוק ביציאתו.
תא שמע ממה ששנינו במסכת ביצה (ו ב): עגל שנולד ביום טוב - שוחטין אותו מיד ביום טוב, שאין בו איסור מוקצה, כיון שהיה מוכן לשחיטה אגב אמו. ומוכח שלא חיישינן לריסוק איברים.
ודחינן: הכא נמי, כגון שיצא דרך דופן.
תא שמע: ושוין, כל התנאים שנחלקו בבכור שנפל בו מום ביום טוב (שלא היה ראוי לאוכלו בכניסת היום מחמת קדושתו) אי אמרינן ביה מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולא יומא, מודים הם, שאם נולד הבכור, הוא ומומו עמו, שאין בו איסור מוקצה, שהרי במעי אמו אינו קדוש, ומשנולד יש בו מום, שזה - מן המוכן הוא, שאין בו איסור מוקצה, ולכן מותר לאוכלו מיד עם לידתו ביום טוב. ומוכח שאין לחשוש לריסוק איברים.
וכי תימא הכא נמי איירי שיצא דרך דופן.
אי אפשר לומר כך כאן. כי בכור היוצא דרך דופן - מי קדוש?!
והא אמר רבי יוחנן: מודה היה רבי שמעון, הסובר שיוצא דופן באדם הרי הוא כילוד, ומטמא את אמו כיולדת רגילה, לענין קדשים - שאינו קדוש.
וכיון שאינו קדוש, מה לנו להיתר המום, הרי חולין הוא!?
ודחינן: לעולם חיישינן לריסוק איברים ביציאתו מהרחם. ומה שמותר לאכול את הבכור שנולד במומו ביום טוב, ואין צורך להשהותו מעת לעת, כי הכא במאי עסקינן, שהפריס על גבי קרקע. עמידתו מאליו על פרסותיו, היא המוכיחה שאינו טרפה, ואין צורך בשהיה מעת לעת.
ואמר רב נחמן: כשמפילים את הבהמה לצורך שחיטה, ואפילו ממקום גבוה, בבית המטבחים - אין בו משום ריסוקי אברים.
ההוא תורא דנפל בבית המטבחיים, ואישתמע קל נגיחותיה, יללותיו בנופלו. על רב יצחק בר שמואל בר מרתא, שקל משופרי שופרי, מהמשובח שבבשרו, ואכל אותו.
אמרי ליה רבנן: מנא לך הא שלא חיישת לריסוק איברים!?
אמר להו: הכי אמר רב, בשעה שהשור שוחה ונוטה ליפול, צפרניו הוא נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ, כך שאין לו חבטה כמי שנופל מגובה.
אמר רבי יהודה אמר רב: בהמה שנפלה מן הגג ואחר כך עמדה, שוב אינה צריכה שהייה מעת לעת.
אך בדיקה בחוט השדרה, וכן בדיקה אם לא נשברו רוב צלעותיה, ואם לא נעקרה חוליה - ודאי בעיא!
ואם הלכה, אינה צריכה אפילו בדיקה!
רב חייא בר אשי אמר: אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה!
אמר רב ירמיה בר אחא אמר רב: פשטה ידה לעמוד, הרי אף על פי שלא עמדה, שוב אין היא צריכה שהייה מעת לעת.
עקרה רגלה להלך - אף על פי שלא הלכה, אינה צריכה אפילו בדיקה.
ורב חסדא אמר: אפילו לא פשטה ידה כדי לעמוד, אלא רק ניערה, נתחזקה ורצתה לעמוד, אף על פי שלא עמדה, אינה צריכה שהייה.
אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא: נפולה, שאמרו חכמים שיש לחוש לה,  55  צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, שמא נקרע רוב הכרס החיצונה או שמא ניקבו המעיים.

 55.  גובה הנפילה מבואר במסכת בבא קמא (נ ב) ששיעורה הוא עשרה טפחים. והאומד של השיעור נקבע לפי "דעתו של רואה", דהיינו, ש דעתו המשוערת של החכם הדן את דינה של הבהמה שנפלה, לגבי שיעור הגובה של עשרה טפחים, היא הקובעת אם הבהמה טריפה או לא, כי כל המידות לגבי שיעורי התורה נקבעים לפי ה"אגודל הבינוני" שבכל דור ודור (עיין חזון איש או"ח לט טו). וכתב החזון איש (שם): יש לעיין, אם באנו לשער לפי דעתו של רואה, אם כן, יתכן שבית דין זה יכשיר, וזה יטריף! והלא יסוד הטריפה, שאינה חיה. ואם באמת התרסקו אבריה, מה יועיל דעתו של רואה ששיער את הטפחים לדעתו, והכשירה! ? או, אם לא נתרסקו אבריה, למה נטריף אותה? ונראה, דשורש ההלכה נאמרה לפי דעתו של רואה, ואם בעיניו (נראה) שאין כאן עשרה טפחים, הרי היא כשירה מן הדין ! ואף דאיה חיה, דינה כשאר מסוכנת (העומדת למות, אך אינה טריפה), ולא אסרתה תורה. (כי) הכרעת השיעור בטריפה פרטית ניתנה לחכם, ומה שנראה לו, זה הוא שרש ההלכה שנאמרה למשה מסיני, ועל תנאי זה הוזהרנו !
אמר ליה מר זוטרא: הכי אמרינן משמיה דרב פפא: צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו, משום שבירת רוב צלעות, או עקירת החוליות.
אמר ליה הונא מר בר בריה דרב נחמיה לרב אשי: סימנין מאי? האם צריך לבדוק גם את הקנה והוושט שמא נעקרו ממקומן?
אמר ליה: סימנין - קשין הן אצל נפילה. שהם מחזיקים מעמד ואינם נעקרים בנפילה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: עוף שנחבט בנפילתו בעל כרחו על פני המים, כיון ששט מלא קומתו, דיו!
ולא אמרן, אלא כששט ממטה, ממורד הנהר למעלה הנהר, שאז שיוטו מראה על בריאותו. אבל אם הוא שט מלמעלה למטה -
מיא הוא דאשפלו, ואין זה שיוט עצמי שלו.
ואי הוו מיא קיימי,  56  לית לן בה!

 56.  רש"י כתב ששט מלמעלה למטה באגם. ומבאר הים של שלמה את כוונת רש"י, שאל תחשוב שרק אם שט מלמעלה למטה כשר, אלא גם אם הוא שט מלוא קומתו במי האגם הוא כשר. ובספר שחיטת חולין הביא מפירוש רבינו יהונתן שהכונה היא למים שאינם זורמים מלמעלה למטה בחוזקה.
ואי שדא ציבי שהיו מושלכים בנהר קיסמי עץ, וקדמיה, והוא הקדים את העצים השטים במים - הא קדמיה איהו לציבי, ואז, אפילו מלמעלה למטה הווי ראיה על בריאותו.
עוף שנפל על גלימא מתיח, על בד שמונח על גבי יתדות, והיה אותו הבד מתוח - חיישינן לריסוק איבריו. ואם נפל על בד דלא מתיח - לא חיישינן.
עוף ומעופף, דהיינו, אם היתה הגלימא כפולה, שאז אין העוף נחבט, לא חיישינן!
עוף שנפל בתוך רשת הפרושה באויר, הנקראת איזלא, ומקרבי קיטרי, קשרי הרשת סמוכין זה לזה - חיישינן שמא הקשרים ריסקו את איבריו. ואי לא מקרבי קיטרי - לא חיישינן!
נפל העוף על כיתנא, פשתן דעביד בטוני, הכרוך בחבילות, חיישינן לריסוק איברים משום שהן חבילות קשות. ואם נפל על צידי החבילה, דהאי גיסא ודהאי גיסא - לא חיישינן.
נפל על חבילות קנים, הנקראות אסורייתא - חיישינן.
נפל על כיתנא, פשתן דדייק, שנחבט הפשתן, ונפיץ, מנופץ, שנעשה רך - לא חיישינן. אבל אם היה הפשתן דייק ולא נפיץ - חיישינן.
דעביד ביזרי, אם יש בו גבעולים, כיון דאיכא ביה קטרי, קשרים - חיישינן, על אף שהוא דייק ונפיץ.
דקתא, נעורת של שברי גבעולין הננערים מן הפשתים כשמנפצין אותן - חיישינן. אבל כשהיא דקדקתא, דקה מן הדקה - לא חיישינן.
נברא, סיב הגדל סביב הדקלים - חיישינן. אבל, תימחתא, לאחר שחילקוהו לרצועות הוא נעשה רך, לא חיישינן.
קיטמא נהילא, אפר מרוקד בנפה הרי הוא נכבש ונעשה קשה. חיישינן, כיון שהוא מרוקד בנפה, הוא נכבש ונעשה קשה. אבל אם הוא לא נהילא - לא חיישינן, משום שאינו נכבש, ואינו נעשה קשה.

דרשני המקוצר[עריכה]