פרשני:בבלי:חולין כח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין כח ב

חברותא[עריכה]

שמא תאמר, נשחטיה, והדר נבדקיה, נבדוק אותו אחרי השחיטה למעלה ולמטה מבית השחיטה לראות אם נפסק הקנה או ניקב הוושט? אין זו בדיקה מועילה. כי דלמא היה שם נקב, ובמקום נקב קשחיט, ואחרי השחיטה לא רואים את הנקב.
שמא תאמר, נבדקיה כשהוא חי, על ידי שנחתוך את הבשר ונגלה את הסימנים ונראה שהם שלמים, והדר נשחטיה.
הרי זו עצה טובה רק לבדיקת הקנה שהוא לא נטרף רק כשנפגם ברוב רוחבו, וניתן לראות בדרך זו שאין פגימה.  60  אבל לגבי הוושט לא מועילה הבדיקה הזאת, כי:

 60.  רש"י ד"ה נבדקיה לקנה. וכתב הראש יוסף, שאף אם נקב כל שהוא היה מטריף בקנה, היה אפשר לבודקו מפני שהוא לא אדום, ובוושט אי אפשר לבדוק נקב מפני שהוא אדום.
האמר רבה: וושט, כיון שהקרום החיצוני שלו הוא אדום, אין לו בדיקה מבחוץ, כי בנקב משהו בוושט נטרפה הבהמה, ויכולה טיפת דם לסתום את הנקב, ולא מבחינים בנקב ובסתימה כי הצבע של הוושט מבחוץ אדום כמו הדם,  61  ולכן אין לושט בדיקה אלא מבפנים, שהקרום הפנימי הוא לבן, ואם יש שם נקב וטיפת דם נכנסה בו, יבחינו בה.

 61.  עיין בהערה 59 דעת ריב"א שהיה צריך לבדוק את העוף מספק דריסה. ולדעתו, בנקב אפשר להבחין אף מהצד החיצון של הוושט, אבל סימן הדרוסה הוא שיש אדמומית על הסימן, ובזה אי אפשר להבחין בצד החיצון של הוושט מפני שהוא אדום.
אמר ליה רב יוסף בריה, בנו של רבא, לאביו: עדיין יש עצה. כי נבדקיה כשהוא חי לקנה בלבד, שהוא אינו נפגם אלא אם נחתך רובו, ונשחטיה לקנה בלבד, ולכשריה בכך, שהרי בעוף אפשר לשחוט סימן אחד, והדר (ואחרי כן) יעקרו את הוושט מהלחי, ולכפוה לושט (יהפכו את הוושט) לצדו הפנימי הלבן, ולבדקיה.  62 

 62.  עיין ציור בספר שיחת חולין.
אמר רבא על דברי בנו, רב יוסף: חכים יוסף ברי בטרפות, כרבי יוחנן  63 .

 63.  רש"י כתב שני פירושים, פירוש אחד, שרבי יוחנן היה בקי במיוחד בהלכות טרפות ורב יוסף היה בקי כמוהו, ופירוש אחר, שרב יוסף היה בקי בהלכות טרפות כמו רבי יוחנן בכל התורה.
ושמעינן מהא: אלמא, קסבר רבא, שהכשיר בשחיטת הקנה בלבד, שאחד דקאמר תנא דמתניתין או האי, או האי (או קנה או וושט).
שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין.
אמר רב חסדא: לא אמר רבי יהודה את דבריו שצריך לשחוט גם את הוורידין בבהמה, אלא בעוף, והטעם הוא משום איסור אכילת דם,  64  הואיל והדרך היא להיות צולהו  65  כולו כאחד, ואם לא יוציא את הדם על ידי שחיטת הוורידים, הוא ישאר בו כשיצלה. אבל בהמה, כיון דמנתחה שאין צןלין אותה כאחת, אלא מנתחים אותה אבר אבר לפני הצליה, אין לחוש לכך, ולא צריך לשחוט את הוורידים שלה, כי גם בלעדי זה ייצא ממנה הדם.

 64.  לדעת התוספות, רבי יהודה אמר שלכתחילה צריך לשחוט את הוורידים, אבל אם לא עשה כן, אין העוף נאסר אף אם צלה את כולו כאחד. (תוס' כז א ד"ה השוחט). עיין בהערה 75 שם נביא את ראיתם. ולדעת הרמב"ן, רבי יהודה פוסל בדיעבד משום איסור דם, אמנם אם לא שחט את הוורידים יכול לנתח את העוף ואז הוא לא נאסר, אבל אם לא עשה כן - אסור. ועיין בהערה 54 שם הבאנו את ראיתו. ודעת הרא"ש כדעת הרמב"ן, שאם לא שחט את הוורידים, העוף אסור, אמנם עיקר דברי רבי יהודה נאמרו לכתחילה, ורבי יהודה אומר שלכתחילה צריך לשחוט את הוורידים אף כשדעתו לנתח את העוף, כיון שהדרך לצלותו כולו כאחד וחוששים שיצלה אותו כאחד, אבל אם לא עשה כן אלא נתח אותו, העוף מותר. (רא"ש סימן א'). עוד כתב הרא"ש, שאם צלה את העוף כולו כאחד בלא שחיטת וורידים - לא נאסר כל העוף, אלא נאסר מהבשר כדי נטילה סמוך לוורידים שהדם מהלך בהם בגוף. (רא"ש סימן ג').   65.  לדעת הראב"ד, הגמרא נקטה לשון "צולהו" בדוקא, ואם מבשלים את העוף לא מועיל שחיטת וורידים ולא חלוקה לאיברים, אלא צריך לחתוך את כל חוטי הדם מהבשר ולמלוח אותם בנפרד. והרשב"א חלק על הראב"ד, וכתב שהגמרא נקטה לשון "צולהו" לחדש שאפילו בצליה לא יצא הדם ללא שחיטת וורידים, אבל שחיטת וורידים מועילה גם בבישול (תורת הבית בית ב שער ב, כז ב) ודעת הרא"ש והר"ן כהרשב"א.
ומקשינן: למימרא, דטעמא דרבי יהודה, שצריך לשחוט את הורידין, משום הוצאת דם הוא?
והתנן: רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין. ואם טעמו הוא משום הוצאת דם, אין צורך לשחוט את הורידין אלא אפשר לנקב את הוורידין!
ומתרצינן: אימא: עד שינקב את הוורידין.
ומאי "עד שישחוט"? - עד שינקב בשעת שחיטה, ולא די בכך שינקב אותם אחרי השחיטה, כי רק בשעת שחיטה הדם חם ויוצא מהניקוב.
תא שמע קושיא על רב חסדא מברייתא, דתניא: וורידין - בשחיטה, דברי רבי יהודה. ומוכח כאן שדין הוורידין הוא דוקא בשחיטה ולא בניקוב!
ומתרצינן: גם כאן אימא: וורידין צריך לנקבן בשעת שחיטה, דברי רבי יהודה.
תא שמע קושיא על כך שאפשר לנקב, מברייתא.
דתניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה: מאחר שלא הוזכרו וורידין לענין שחיטה בדבריך אלא כדי להוציא מהן דם, מה לי בשחיטה, מה לי שלא בשחיטה אלא באופן אחר?
ומוכיחה הגמרא: מכך ששאלו אותו למה צריך לשחוט בדוקא, מכלל זה אתה למד, דרבי יהודה סבר שדין הוורידין בשחיטה דוקא הוא!
ומתרצינן: לעולם לא שמעו חכמים מרבי יהודה שצריך לשחוט את הוורידין, אלא שמעו ממנו שצריך לנקב את הוורידין בשעת השחיטה, והכי קאמרי ליה: מה לי לנקבן בשעת שחיטה, מה לי לנקבן שלא בשעת שחיטה אלא אחרי כן? והוא סבר, כי רק בשעת שחיטה אתי (בא) דם לנקב ויוצא החוצה, משום דחיים (שהוא חם) עדיין, אבל שלא בשעת שחיטה לא אתי דם, משום דקריר שהתקרר כבר, ושוב אינו יוצא על ידי מליחה, ויאסר כשיצלנו.
ומביאה הגמרא שרבי ירמיה, שלא ידע את דברי רב חסדא, הסתפק בטעמו של רבי יהודה, והאמוראים פשטו לו את ספקו כדעת רב חסדא.
בעי רבי ירמיה: וורידין, לרבי יהודה, ששהה בהן, או דרס בהן, מהו? האם רבי יהודה מצריך לשחוט את הוורידין מדין שחיטה, ולכן צריך לשחוט אותם כהלכות שחיטה, או שצריך לשחוט אותם משום הוצאת הדם, ולכן לא פוסלת בהם שהיה או דריסה?
אמר ליה ההוא סבא לרבי ירמיה: הכי אמר רבי אלעזר בענין זה, ואמרי לה (ויש אומרים) שלא אמר ההוא סבא את הדברים לרבי ירמיה, אלא אמר ליה ההוא סבא לרבי אלעזר: הכי אמר רבי יוחנן: מנקבן בקוץ והן כשרים, כי טעמו של רבי יהודה הוא משום הוצאת הדם ולא משום הלכות שחיטה.
תניא כוותיה דרב חסדא שדברי רבי יהודה נאמרו בעוף בלבד כדי שיוציא את הדם, דתניא: שחט שני חצאי סימנין בעוף - פסול, שאין כאן רוב, ואפילו לא של סימן אחד. ואין צריך לומר בבהמה. רבי יהודה אומר: בעוף אין השחיטה כהלכה עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין הסמוכים לוושט.
ומוכח שכל דינו של רבי יהודה נאמר רק בעוף, ומשום הוצאת הדם.
שנינו במשנתנו: השוחט חצי אחד בעוף - שחיטתו פסולה.
איתמר: רב אמר: מחצה סימן שחוט על מחצה סימן בלתי שחוט, הרי זה כרוב סימן שחוט.
והניחה הגמרא שרב אמר זאת לענין שחיטה, שאם שחט חצי סימן נחשב הדבר כאילו רוב הסימן נשחט, והרי זו שחיטה כהלכתה.
רב כהנא אמר: מחצה על מחצה - אינו כרוב.
ומבארת הגמרא את המחלוקת:
רב אמר מחצה על מחצה כרוב, שכן הכי אמר ליה רחמנא למשה כשמסר לו הלכות שחיטה  66  בעל פה: לא תשייר רובא של סימן בלתי שחוט.

 66.  לשון רש"י. ומשמע מלשונו, שהגמרא התייחסה כאן רק להלכה למשה מסיני שנאמרה לגבי שחיטה. אך הרשב"א כתב, שהגמרא התייחסה לדין "רובו ככולו" שבכל מקום, שלדעת רב אין צריך רוב אלא שלא יהיה רוב נגדו. והביא ראיה לדעתו מהסוגיא שלפנינו, שהביאה ראיה מתנור שחלקו לשנים. ועיין בהערה 73.
רב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, שכן הכי אמר ליה רחמנא למשה: שחוט רובא של סימן.
ומביאה הגמרא סימן לסדר הקושיות מכמה מקומות על דברי רב:
סימן: חצי, קטינא, גרגרת, פגימה.
תנן, שנינו במשנתנו, השוחט חצי סימן אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה - שחיטתו פסולה.
אי אמרת כרב ששחיטת מחצה על מחצה של סימן דינו כרוב, אמאי פסול? הא עבד ליה שחיטת מחצה, שדינה הוא כדין שוחט רוב, שהרי זו היא השחיטה הנצרכת לפי רב!?
ומתרצינן: מהתורה השחיטה כשרה במחצה על מחצה, והפסול במשנתנו הוא מדרבנן, שחששו דלמא לא אתי למעבד פלגא (שמא לא יעשה חצי) ולכן אסרו לאכול משחיטה זו. אבל אין הבשר מטמא טומאת נבלה  67 .

 67.  רש"י. ונראה שהיה קשה לו, מדוע לא אמר רב במפורש שמדאורייתא מחצה על מחצה כרוב? ולכן אמר רש"י שאף מדרבנן מחצה על מחצה הוא כרוב לענין טומאה.
אמר רבי קטינא: תא שמע ראיה שמחצה על מחצה אינו חשוב כרוב מהלכות טומאה וטהרה.
נאמר בתורה שתנור חרס שנטמא אין לו תקנה להטהר אלא בנתיצה, וכדברי הכתוב "תנור וכירים יתץ, טמאים הם" (ויקרא יא לה). אך כאשר שוברים את התנור ונשאר חלק שהוא רובו של התנור כשהוא שלם, אין חלק זה נחשב למנותץ, והוא נשאר בטומאתו.
אומרת הברייתא: תנור טמא שחלקו לשנים, והן שני חלקים שוין בגודלם לפי ראות העין, הרי שניהם טמאין מספק, לפי שאי אפשר לצמצם  68  ולדעת בבירור שיהיו שני החלקים שוים, ועל כל חלק יש לנו ספק שמא הוא רוב התנור.

 68.  במסכת בכורות (יז א) נחלקו תנאים בדין בהמה שמולידה בפעם הראשונה שני וולדות ויצאו ראשיהם בבת אחת. לדעת רבי יוסי הגלילי, שניהם קדושים בקדושת בכורה, ולרבנן רק אחד מהם קדוש מפני שאחד יצא לפני השני, אלא שאי אפשר לצמצם ולדעת מיהו. והגמרא שם הסתפקה לדעת רבנן על דברים שבני אדם מודדים אותם ורואים ששני החלקים שוים, האם גם שם אומרים שאין אפשרות למדוד במדויק ולברר ששני החלקים שוים? ומוכיחה הגמרא מברייתא זו, האומרת שאי אפשר לצמצם ולדעת ששני החלקים שוים, שאף בידי אדם אי אפשר לצמצם. ודוחה הגמרא ראיה זו, ואומרת, שכלי חרס שנשבר יש לו גומות וחתיכות שבולטות במקום השבירה, ואי אפשר לדעת ששני החלקים שוים, אבל במקומות אחרים אפשר לצמצם. ומסקנת הגמרא שם, שלרבנן אי אפשר לצמצם אף בידי אדם. והתוספות מוכיחים מסוגיתנו, שההלכה היא שאפשר לצמצם בידי אדם, שהרי למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב מותר לאכול מהשחיטה, ואם אי אפשר לצמצם איך נתיר? הרי יש להסתפק שמא לא שחט רוב! ומביאים התוספות דעה הסוברת שההלכה היא שאי אפשר לצמצם אף בידי אדם, והמתיר בשוחט מחצה על מחצה מתיר משום ספק ספיקא, שמא שחט את הרוב ואם לאו שמא שחט מחצה ושחיטתו כשרה. לפי דעה זו הקשה רע"א, למה יהיו שני החלקים של התנור טמאים ולא נטהר אותם משום ספק ספיקא, אולי חלק זה הוא המיעוט, ואם לאו, אולי הוא רק חצי מהתנור והוא טהור! ותירץ, שמוכרחים לומר שמדובר בספק טומאה ברשות היחיד, וספקו טמא אפילו כשיש ספק ספיקא. (תוספות רע"א כלים פי"ב מ"ו).
ומדייק רב קטינא מהברייתא: הא אילו היה אפשר לצמצם ולקבוע ששני החלקים שוים, אז היו שניהם טהורין.
ומכאן קשה לרב: אמאי טהורין הם? והרי כיון שמחצה חשוב כרוב, אם כן, זיל הכא איכא רובא, כאשר תלך לכאן, לחלק אחד של התנור, הרי יש לו דין של רוב תנור שנשאר שלם, והוא טמא, וכן זיל הכא, לחלקו השני של התנור, איכא רובא!
אמר רב פפא תירוץ: תרי רובי בחד מנא ליכא (אין מקום להגיד על שני חלקי כלי אחד, שכל אחד מהם הוא רוב הכלי), לפי שלכל רוב יש כנגדו מיעוט, וזה תרתי דסתרי לטמאות את שני חצאי הכלי (שעליהם אנו דנים), כדין רוב הכלי. ולכן שניהם נחשבים כחצי בלבד, ולא כמו רוב. אבל לענין שחיטה אפשר להחשיב את החצי השחוט לרוב, ואת השאר למיעוט, כי על החצי שלא נשחט אין אנו דנים, ואין בו נפקא מינה לדינא, ואין כאן סתירה למה שנחשב חציו כאילו נשחט רובו.

דרשני המקוצר[עריכה]