פרשני:בבלי:חולין טו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין טו א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: אין! דתנן: רבי יהודה אומר:  כל הנרות של מתכת מטלטלין בשבת אפילו אם הם ישנים, לפי שהנרות העשויין ממתכת אינם מאוסים. חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת, שהיה בתוכו פתילה דולקת בכניסת השבת, שאסור בטלטול כל השבת, אפילו לאחר שתכבה האש, משום מוקצה מחמת איסור. שכל עוד האש דולקת אסור לטלטל את הנר שמא יגרום בטלטולו לכבוי האש, ולכן מוקצה הוא לכל השבת.
הרי שרבי יהודה סובר: מוקצה מחמת איסור.
ודחינן: ודלמא שאני התם בנר דעל ידי שהדליק בו, הוא דחי ליה בידיים והקצה אותו מדעתו שלא ישתמש בו בשבת. אבל בהמה, אף על פי שהיא אסורה, הרי לא עשה בה מעשה להקצותה מדעתו ולכן יש לומר שאינה מוקצה.
ועדיין אנו שואלים מאיזה דין של רבי יהודה יש להוכיח לאסור בהמה שנשחטה בשבת?
ומתרצינן: אלא אמר רב אשי: רבי יהודה דמבשל היא.
דתנן, המבשל בשבת, אם היה בשוגג, יאכל. מותר לו (וכל שכן לאנשים אחרים) לאכול מהתבשיל אפילו היום בשבת.
ואם בישל במזיד, לא יאכל, לא הוא ולא אחרים, מהתבשיל עד שתצא השבת, ויעבור זמן מה שבו היה אפשר לתבשיל הזה להתבשל. והכל בכדי לא ליהנות ממלאכת שבת שנעשתה באיסור, שעל ידי שהוא ממתין עד לאחר זמן האמור אינו נהנה מהמלאכה, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אם בישל בשוגג, יאכל רק במוצאי שבת, בין הוא בין אחרים, לפי שגם כשנתבשל בשוגג נעשתה כאן עבירה ואין ליהנות מדבר שנעשה בעבירה.
במזיד, לא יאכל האדם הזה שבישל בשבת עולמית מן התבשיל, שקנסו אותו חכמים שלא יאכל ממנו לעולם הואיל וחילל שבת. אבל אנשים אחרים מותר להם לאכול מהתבשיל במוצאי שבת.
וזהו אותו רבי יהודה, שלדעת רב, הוא סובר במשנתנו, שבהמה שנשחטה בשבת אסורה לכל אדם בו ביום.
שכן משנתנו מדברת בשחט בשוגג, כמבואר להלן, ורבי יהודה הוא שסובר כן דהמבשל בשוגג אסור בין לו בין לאחרים עד מוצאי שבת, והוא הדין בשחיטה.
וממשיכה הברייתא: רבי יוחנן הסנדלר אומר: אם בישל בשוגג, יאכל למוצאי שבת לאחרים. ובזה מודה הוא לדעת רבי יהודה שאין ליהנות ממלאכת שבת. אלא שהוא מחמיר ממנו ואומר: ולא לו! מי שבישל, אפילו אם הוא שוגג, אסור לאכול מהתבשיל לעולם. לפי שקנסו חכמים את העובר בשוגג כאילו היה מזיד.
במזיד, לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים. שלדעת רבי יוחנן הסנדלר אסור מן התורה לכל אדם לאכול לעולם דבר שנעשה בו איסור בשבת במזיד.
ודנה הגמרא: למה העמדנו משנתנו, האוסרת לאכול בשבת את הבהמה שנשחטה בו ביום, כרבי יהודה? ונוקמה למשנה בכגון ששחט במזיד, ורבי מאיר היא, שבמזיד אף הוא מודה שאסור לאכול לכל אדם בו ביום?
ומתרצינן: לא סלקא דעתך שמשנתנו מדברת במזיד דוקא. דקתני במשנה "שבת ויום הכפורים".
ואמרינן: שבת דומיא דיום הכפורים, דומה היא לו: מה יום הכפורים, לא שנא שחט בשוגג ולא שנא שחט במזיד לא אכיל, אי אפשר לאכול מהבהמה באותו יום שהרי יום צום הוא, אף הכא בשבת נמי, לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל. ועל כרחך רבי יהודה היא, שאוסר אפילו בשוגג לאכול באותו יום.
ותמהינן: ומי מצית מוקמת לה למשנתנו בשוגג ואליבא דרבי יהודה, והא "אף על פי שמתחייב בנפשו" קתני במשנה ואי אפשר לומר בשוגג שהוא מתחייב בנפשו?
ומתרצינן: הכי קאמר: אף על פי שהשוחט במזיד מתחייב בנפשו הוא, הכא דבשוגג שחט, שחיטתו כשרה.
ואכתי מקשינן: ונוקמה משנתנו כרבי יוחנן הסנדלר דאמר: לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל בו ביום, לא הוא ולא אחרים?
ומתרצינן: רבי יוחנן הסנדלר קמפליג במוצאי שבת, שלענין היתר האכילה במוצאי שבת יש לדעתו חילוק בין המבשל לבין אנשים אחרים. שדוקא לאחרים מותר לאכול במוצאי שבת, ולא לו, שהוא אסור לעולם אפילו בשוגג. ואילו תנא דידן של המשנה "שחיטתו כשרה" קתני, דמשמע לא שנא לו ולא שנא לאחרים מותרת הבהמה לאכילה במוצאי שבת. ועל כרחך אין המשנה סוברת כרבי יוחנן הסנדלר.
תני תנא קמיה דרב, תלמיד אחד שנה בעמדו לפני רב; ברייתא זו: המבשל בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל. והיינו כדעת רבי מאיר, ומשתיק ליה רב לאותו שאמר כן.
ודנה הגמרא: מאי טעמא משתיק ליה רב? אילימא משום דסבירא ליה לרב כרבי יהודה, והתנא תני ברייתא שסוברת כרבי מאיר.
וכי משום דסבירא ליה לרב כרבי יהודה, מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה?!
ועוד תיקשי: מי סבר לה רב כרבי יהודה?!
והאמר רב חנן בר אמי: כי מורי להו רב לתלמידיה, כשהוא פוסק לתלמידיו לכל אחד ביחידות בשאלה זו של המבשל בשבת, מורי להו כרבי מאיר המקל מכולם. וכי דריש בפירקא, כשהוא דורש בפני רבים, דריש כרבי יהודה, שמחמיר מרבי מאיר, משום עמי הארץ, שלא יבוא להקל באיסור שבת. הרי שרב סובר בעיקר הדין כרבי מאיר, ולמה השתיק את התנא?
וכי תימא לכן השתיקו משום דהאי תנא בפרקיה, ביום הדרשא לפני הרבים, הוי תנא קמיה דרב, וחשש רב שמא ישמעו עמי הארץ את קולו, והשתיקו.
אין לומר כן. דאטו כולי עלמא לתנא צייתי? וכי הנוכחים בדרשא מטים אזנם לשמוע מהתלמידים היושבים שם את משנתם שהם שונים כל אחד לעצמו? הרי לאמורא צייתי, לזה שהיה עומד לפני רב ומשמיע לרבים את מה שרב לחש לו, אליו היו שומעין.
ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לכן השתיקו, לפי שהתנא הזה לא שנה ברייתא ד"המבשל בשבת" אלא "שוחט" תנא קמיה דרב.
שכך היה שונה: השוחט בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל!
וכך אמר ליה רב: מאי דעתיך, כדעת מי שנית כן? כרבי מאיר?! טעות בידך! דעד כאן לא קשרי רבי מאיר בשוגג לאכול בו ביום אלא במבשל בשבת, הואיל דראוי היה המאכל הזה גם קודם בשולו לכוס, היינו לאכול אותו חי, ולכן אין עליו איסור מוקצה, כיון שבין השמשות היה ראוי לאכילה. אבל השוחט בשבת דאין הבהמה ראוי לכוס, לאכלה קודם שחיטה, לא אמר רבי מאיר שהיא מותרת בו ביום. שאף על פי שאין לאסור אותה בגלל מלאכת שבת שנעשתה בה הרי יש על הבהמה איסור מוקצה, כיון שבין השמשות של ערב שבת היא היתה מוקצה מחמת שלא היתה ראויה לאכילה.
ומקשינן: והא מתניתין, ד"שוחט" הוא?! שבמשנתנו ה"שוחט בשבת" שנינו ולא "המבשל בשבת", ואמר רב הונא, דרש חייא בר רב משמיה דרב: אסורה באכילה ליומא, ביום השבת. ונסבין חבריא למימר שרב סובר שמתניתין רבי יהודה היא. שרק לדעתו של רבי יהודה נאסרה הבהמה שנשחטה בשבת מלאכלה בו ביום.
הא לדעת רבי מאיר, שרי לאכלה היום!? וקשה לרב נחמן בר יצחק, האומר שרב השתיק את התנא לפי שהוא סובר שבנשחטה בשבת מודה רבי מאיר שאסור לאכול הבהמה בו ביום, משום מוקצה!?
ומתרצינן: כי שרי רבי מאיר, והיינו - הא שאמר רב, שלפי רבי מאיר מותר לאכול הבהמה בו ביום,

דרשני המקוצר[עריכה]