פרשני:בבלי:חולין יג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין יג א

חברותא[עריכה]

אבל, אין להם לקטנים מחשבה היכא דליכא מעשה המוכיח עליה.
וכגון, אם מצא קטן קליפת אגוז, וחשב עליה לעשותה כלי למוד בו עפר, או אפילו אם כבר מדד בה, כיון שלא עשה בה מעשה, אין קליפת האגוז נחשבת כלי. ואף שגדול בר דעת עושה "כלי" במחשבה גרידא, וכדתנן "כל הכלים יורדין לידי טומאה - במחשבה", מחשבת קטן אינה מחשבה, כל היכא דליכא עמה מעשה. עד כאן לשון המשנה.
ואם כן, הרי תנן להדיא, דבמחשבה גרידא אין כוונת קטן נחשבת לכוונה, ומאי מספקא ליה לרבי יוחנן? אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אמי: מחשבה גרידתא, אכן לא קא מיבעיא ליה לרבי יוחנן - דודאי ליתא לקטן, וכדמוכח מההיא מתניתין.
וכן היכא דאיכא מעשה המוכיח על הכוונה של הקטן, והוא גם מפרש ואומר מהי כוונתו - ודאי מהני מחשבתו.
כי קא מיבעיא ליה האם יש מחשבה לקטן - היכא שמחשבתו ניכרת רק מתוך מעשיו לפי ראות עינינו אך אינו אומר את כוונתו, שאז אין אנו יודעים בבירור אם עשה את המעשה הזה לשם המחשבה הזו, כיון שאינו אומר בפיו שמתכוון לכך.
וכגון, דהוה קיימא עולה בדרום העזרה, ואתיוה הקטן והעמידה בצפון המזבח, ששם הוא מקום שחיטתה, ושחטה. וקמיבעיא ליה רבי יוחנן - דינא מאי? מי אמרינן מדאתייא בצפון ושחט, והקפיד שלא לשחוט בדרום, מוכח דאיכוין לה לשם עולה, או דלמא, מקום הוא דלא איתרמי ליה בדרום לשוחטה, שלא נראה בעיניו המקום שם פנוי ומשום כן הביאה לצפון, ולא משום דלעולה איכווין. שהרי לא פירש להדיא דעביד כן משום שהיא עולה.
ומקשינן: הא מילתא, ד"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", נמי אמרה רבי יוחנן חדא זימנא - דמהני בקטן. ומאי מספקא ליה שוב?
אין אוכלין מקבלים טומאה עד שינתנו עליהם משקים להכשירם ליטמא.
כדכתיב "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם". כתיב "כי יתן", דמשמע שהאדם נותן, וקרינן "כי יותן", דמשמע אפילו ניתנו מאליהם. ודרשינן מינה, "כי יותן" המים מאליהם הרי הם מכשירים את האוכלין לקבל טומאה דוקא אם ניתנו דומיא דכי יתן האדם בעצמו. מה "כי יתן", לדעת האדם הוא ניתן, אף "כי יותן" מאליו, אינו מכשיר אלא אם ניתן לדעת האדם.
והיינו דתנן (מכשירין ו א): המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה שבהם, ושוטחם לייבשם שלא ירקיבו, וירד עליהם טל - אינן ב"כי יותן", ולא הוכשרו עדיין לקבל טומאה. דכיון שהעלם לגג לא בשביל שינתן עליהם הטל, אלא מפני הכנימה, הכשר הטל לאו מדעתו הוא, ולא ניחא ליה בהכי, ולכך אין הפירות בדין "כי יותן", ואינם מוכשרים לטומאה.
אבל אם נתכוין לכך שירד עליהם הטל, וניחא ליה בכך קודם שינגב הטל, בין היתה הניחותא בשעת העלאה ובין לאחר מכן - הרי הן ב"כי יותן", והוכשרו לקבל טומאה. דהא מדעתו הוי, דומיא ד"כי יתן".
ואם העלום חרש שוטה וקטן לגג, וירד עליהם הטל - אף על פי שנתכוונו לכך שירד הטל על הפירות, אינן ב"כי יותן". מפני שיש להן לחרש שוטה וקטן רק מעשה.
ודוקא על ידי מעשה חשיבא כוונתם כוונה. אבל אין להן דין כוונה במחשבה בלבד, והכא מחשבה בלבד איכא.  103 

 103.  והא דלא חשיבא ההעלאה לגג כמעשה, הוא משום דמיירי שבשעת העלאה כוונו מפני הכנימה, ורק אחר כך היתה דעתם לטל. רש"י.
ואמר עלה רבי יוחנן: לא שנו הא דלא מהני כוונתם - אלא היכא שלא היפך בהן הקטן בפירות, בכדי שיפול עליהם הטל מכל הצדדים, אלא במחשבה גרידא כיוון לשם הטל. אבל היפך בהן בשביל הטל, לאחר שהעלם - הרי זה ב"כי יותן", ואפילו אם לא פירש כוונתו.  104 

 104.  דאי מיירי רבי יוחנן בפירש, הא שמעינן לה ממתניתין ד"יש להם מעשה", ולא איצטריך רבי יוחנן לאומרה.
הרי דאית ליה לרבי יוחנן דהיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אית ליה כוונה.
ואם כן קשיא, מאי איבעי ליה הכא לרבי יוחנן?
ומשנינן: אלא, הכי קא מיבעיא ליה לרבי יוחנן: הא דמהני כוונה בקטן היכא דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו האם מדאורייתא הוי, ואמרינן כן אף לקולא, וכגון בשחיטת עולה, או דלמא רק דין דרבנן הוא, ודוקא להחמיר ולהכשיר הפירות לקבלת טומאה מהני כוונתו. אבל להקל, ולהכשיר שחיטתן בקדשים, לא מהני, מאחר דמאורייתא לא חשיב כוונה.
רב נחמן בר יצחק מתני הכי להך שמעתא: אמר רבי חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן:
קטן יש לו מעשה, או אין לו מעשה? כלומר, היכא שעשה מעשה שמוכיח על מחשבתו וגם פירש כוונתו להדיא, מי מהני כוונתו או לא.
אמר ליה רבי אמי לרבי חייא: ותיבעי ליה לרבי יוחנן נמי, אי מחשבה גרידא בלא מעשה מהני בקטן.
מאי שנא מחשבה גרידא דלא קא מיבעיא ליה, ופשיטא ליה דלית ליה לקטן, משום דתנן "אין להן מחשבה". אם כן, מעשה נמי לא תיבעי ליה דאית ליה, דהא תנן באותה משנה "יש להן מעשה".
ומשנינן: הכי קא מיבעיא ליה לרבי יוחנן: הא דמהני "מחשבתו נכרת מתוך מעשיו" כדתנן "יש להם מעשה", מדאורייתא הוא דמהני ואף לקולא, או רק מדרבנן הוא, ולחומרא.
ופשיט רבי יוחנן לספיקו: יש להן מעשה ואפילו מדאורייתא, ומהני מחשבתו הניכרת מתוך מעשיו בצירוף מה שמפרש את כוונתו, אף להקל ולהכשירו בשחיטת קדשים. ואין להם מחשבה, ואפילו מדרבנן אין מחמירים להחשיבה ככוונה, ולהכשיר על ידה את הפירות לטומאה.
והיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אבל לא פירש בפיו את כוונתו, הרי מדאורייתא אין לו כוונה ולא מהני לשחיטת קדשים, אבל מדרבנן יש לו כוונה לחומרא. וכגון להכשיר הפירות בדין "כי יותן", אם היפך בהם בכדי שיבוא עליהם הטל מכל צידיהם.  105 

 105.  כן פירש רש"י בכל הסוגיה. ד"מעשה יש להם" היינו מעשה בצירוף מה דמפרש כוונתו בפה. אבל התוס' הרבו לתמוה עליו, ופירשו ד"מעשה" היינו מעשה המוכיח לגמרי על הכוונה, וכגון ההיא ד"חקקום תינוקות". ואף בלא שמפרש. והא דקמיבעיא ליה לרבי יוחנן ב"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", היינו במעשה המוכיח קצת על הכוונה, וכגון בעולה דקיימא בדרום ואתיוה לצפון. ולעולם ליכא נפקא מינה אי פירש הקטן בפיו או לא. ובספר הערות לגרי"ש אלישיב (כתב יד) דן בכשרות קטן לסיכוך הסוכה, לפי שבסיכוך סוכה בעינן שיכוין שמסכך לשם צל, ואם מכוין מפני זרם ומטר או לשם צניעות, פסול. והביא שכתב הגרש"ז בשו"ע שלו, שאם מכוין לשם צל וגם מפני זרם ומטר או גם לשם צניעות פסול. ואם כן לא יכול קטן לסכך, שהרי אין לנו ודאות שאין כוונתו לעוד דבר חוץ מלשם צל, אלא אם כן כשסיכך באופן שיהא רק צלתה מרובה מחמתה, שיש שם חללים פחות מג' טפחים, שאין כאן מחסה מזרם ומטר, ומוכח שעשאו לשם סוכה, (ובקטן בעינן שיהו מעשיו מוכיחים בהחלט במציאות, ולא די במוכיחים מצד ההלכה). אכן, אין לנו משנה מפורשת שקטן יכול לסכך, ואפשר שבאמת אינו יכול לסכך. אמנם עיקר דברי הגרש"ז שכוונה לשני דברים פוסלת בסכך, הוא דבר חידוש, וברא"ש מוכח שכשר. עוד הביא, שהאבני נזר כתב לחדש שקטן יכול לסכך את הסוכה, וזאת, אף על גב שבסוכה בעינן כונה לשם צל, ואין כוונת הקטן כלום (ולא הזכיר התוס' כאן, שבמעשיו מוכיחים בהחלט, מהני), שהיות והבעלים מתכוין לשם צל, מצטרפת כוונתם עם מעשה הקטן. ומביא ראיה מהחוטט בגדיש, שכל פסולו הוא רק משום תעשה ולא מן העשוי, ואינו פסול משום שלא נתן את הסכך לשם צל אלא לשם גדיש, ובהכרח, שאם בשעה שנעשת הסוכה יש כונה שהיא תעשה לשם צל, מצטרפת כוונה זאת לעשיה שאין בה כונה, וכשר. ועוד הביא האבני נזר שיש ראשונים הסוברים שגוי יכול לעשות עיסה של מצת מצוה אע"ג דבעינן שימור, לפי שמועילה שמירת הישראל העומד על גביו, וחזינן שמצטרפת כוונת הגדול עם מעשה הגוי והקטן.
בעא מיניה שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים - כגון מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו, ותוך כדי כך שחט קדשים שלא בכוונה  106  - מנלן שהוא פסול?  107 

 106.  כאן מבאר רש"י שחוסר הכונה הוא ביחס לשחיטה, שהחזיק בידו סכין ולא התכוון לשחוט, ובכל זאת עלתה שחיטה בידו. ואילו במסכת זבחים מז א משמע מרש"י שחוסר הכוונה הוא חוסר כונה לשחיטת קדשים.   107.  עיין בשו"ת אחיעזר ח"ב סימן ד.
והשיב רב הונא: ילפינן לה ממה שנאמר "ושחט את בן הבקר". ודרשינן: שתהא שחיטה לשם בן בקר, ולא לזריקה או לחיתוך בעלמא.  108  אמר לו שמואל: דרשה זו, בידינו היא מכבר, ולמדנו ממנה שמצוה לכוון לשם שחיטה. ולא דבר זה בעי ממך, אלא הא בעיxxx

 108.  הקשה האחיעזר (ג נב), הרי בכל המצוות לא יוצא ה"מתעסק" ידי חובה, ואפילו לדברי האומר מצוות אינן צריכות כונה, כי בכך שהוא עושה את המצוה בגדר "מתעסק" בדבר אחר גרע מאינו מתכוין. ותירץ, שכאן הלימוד הוא לגבי פסול הקרבן. והקשה רע"א (שו"ת תנינא סד) על המבואר במסכת בכורות (מה ב) שהשוטה פסול לעבודה בקדשים, אך בכל זאת, אם עבד, לא חילל. ולמה לא נפסול את עבודתו מדין מתעסק. וחידשו המנחת ברוך (או"ח ג) והאחיעזר שכל פסול מתעסק בקדשים נאמר לגבי שחיטה, שבה עוסק הכתוב, ולא לגבי שאר העבודות. אך החזון איש (מובא באחיעזר שם תחת השם "מפי השמועה") מבאר, שאם רואים בוודאות גמורה שהשוטה אכן התכוון לעבודה, שלבש בגדי כהונה ורחץ את ידיו ורגליו לפני העבודה, אין לפסול את עבודתו, וכמו שאמרו כאן לענין קטן, שמעשה יש להם. ועיין עוד בליקוטים של החזון איש למסכת זבחים מז א.
- הא דדין מתעסק הוא אפילו לעכב, ולפסול הקרבן אפילו בדיעבד, מנין? דהא כל פסולי קדשים אינם מעכבים בדיעבד, עד שלא שנה עליהם הכתוב.
אמר ליה: דרשינן לה מהא דכתיב "לרצונכם - תזבחוהו". דמשמע: לדעתכם זבוחו!
ו"מתעסק" לאו מדעתכם הוא. ובהאי קרא שנה הכתוב דין זה, לעכב.
מתניתין:
שחיטת עובד כוכבים, אפילו אם אחרים עמדו על גביו וראו ששחט כהלכה, הרי היא נבלה. לפי שהנכרי אינו כשר לשחוט והבהמה שנשחטה על ידו נחשבת כאילו מתה מאליה, ומטמאה במשא כדין כל נבלה, שהנושא אותה, אפילו אם לא נגע בה, הרי הוא טמא.
גמרא:
ודנה הגמרא: מדקתני מתניתין ששחיטת עובד כוכבים נבלה, משמע: נבלה - אין! שרק דין נבלה יש לה, אבל איסור הנאה לא חל על הבהמה כדין תקרובת עבודה זרה.
מאן הוא תנא דמתניתין שסובר שאינה נאסרת בהנאה?
אמר רבי חייא ברבי אבא אמר רבי יוחנן: האי תנא סובר דלא כרבי אליעזר. דאי רבי אליעזר, האמר רבי אליעזר: אפילו אם שחט ישראל בהמה של הנכרי היא אסורה בהנאה, כיון שסתם מחשבת עובד כוכבים היא לעבודת כוכבים. ובודאי נתכוין הנכרי שהשחיטה ששוחט הישראל עבורו תהא לשם עבודה זרה, ונעשית בהמה זו מכח מחשבתו תקרובת לעבודה זרה, ולכן היא אסורה בהנאה. וכל שכן אם הנכרי בעצמו שחט בהמה שתיאסר בהנאה לדעת רבי אליעזר.
רב אמי אמר: הכי קתני מתניתין: כך נדייק במשנתנו: דוקא שחיטת עובד כוכבים היא רק נבלה ואינה אסורה בהנאה (וכדיוקו של רבי יוחנן, שרב אמי לא פליג על רבי יוחנן אלא שהוא סובר שאין צורך להזכיר את הדיוק של רבי יוחנן לרוב פשיטותו) כיון שסתם נכרי אין מחשבתו לעבודת כוכבים הא שחיטתו דמין, אם היה השוחט אדוק בעבודה זרה (בין אם הוא נכרי בין אם הוא ישראל) הרי הבהמה אסורה אף בהנאה, כיון שהמין האדוק לעבודה זרה כל מחשבותיו הם לעבודה זרה ובודאי גם השחיטה היתה לשם עבודת כוכבים.
תנינא להא, הדיוק שדייקנו ממשנה זו שמחשבת מין היא תמיד לעבודת כוכבים, שנינו זאת בברייתא.
דתנו רבנן: שחיטת מין, היא לעבודת כוכבים. פיתו, דינה כפת כותי שאסורה בהנאה. יינו, יין נסך. ספריו, ספרי תורה ונביאים וכתובים שכתב המין, הם "ספרי קוסמין", שדינם כדין ספרים שנכתבו על ידי נביאי הבעל, וישרפו, כיון שהמין כתבן לשם עבודה זרה. פירותיו, טבלין, ואסורים באכילה, לפי שאינו מפריש תרומות ומעשרות (ובמין ישראל איירי הברייתא).

דרשני המקוצר[עריכה]