פרשני:בבלי:חולין לח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין לח א

חברותא[עריכה]

אמרו ליה: הכי אמר רב: בהמה מסוכנת, אם היתה עושה אחת משלושת דברים אלו בשעת שחיטה:  גועה (צועקת), והטילה ריעי, וכשכשה באזנה, הרי זה פירכוס, כמו פירכוס יד ורגל, המוכיח שהיה בה חיות בשעת גמר שחיטה, ומותרת אפילו לרבן גמליאל.  345 

 345.  תוספות אומרים, שרב פוסק כרבן גמליאל ושמואל פוסק כחכמים. (תוד"ה גועה).
אמר להו: וכי אצטריכא ליה לאבא  346  לאזוזי אוני? (האם רב מחמיר ומצריך פירכוס כה גדול עד שהצריך הזזת אזנים של הבהמה?)

 346.  רש"י אומר ש"אבא" הוא לשון כבוד. והתוספות אומרים, ששמו הפרטי של רב הוא אבא. (תוד"ה איצטריך).
אני לא פוסק כך, שאני אומר: כל שעושה הבהמה דברים שאין המתה עושה (דהיינו, להוציא דברים שהבהמה נוהגת לעשות בשעת מיתתה), הרי זה פירכוס, וכדעת חכמים.
ומבררינן: מאי נינהו (מהם) דברים שהמתה עושה?
אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל (שמואל בעצמו פירש לי), שדבריו נאמרו בבהמה דקה, אם היתה ידה כפופה ופשטתה, זה דברים שהמתה עושה, ואינם פירכוס אף לפי חכמים. ואם היתה ידה פשוטה וכפפה, זה דברים שאין המתה עושה, והוי פירכוס.
ומקשינן: אם כן, מאי קא משמע לן שמואל? והרי תנינא: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה - פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש.
הא החזירה ידה - כשרה!  347 

 347.  מכאן מוכיח המהרש"א, שלא גורסים במשנה "רבן שמעון בן גמליאל" אלא "רבן גמליאל". כי אם גורסים רבן שמעון בן גמליאל, נמצא ששמואל פסק כאן נגד הכלל שבכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, ואין מקום לקושית "מאי קא משמע לן".
ומתרצינן: אי ממתניתין, הוה אמינא שאין הבדל בין פשטה ידה להחזירה ידה, ותנועה אחת אינה מראה אלא על הוצאת נפש, ופירכוס הוא דוקא כגון שהיתה ידה כפופה, ופשטה, והדר כייפה לה, שעשתה שתי תנועות, אבל היתה ידה פשוטה, וכפפתה, לא.
קא משמע לן שמואל שכל תזוזה שאינה כמו זו המוזכרת במשנה, שהיא הוצאת נפש - נחשבת לפירכוס.
מיתיבי מברייתא על רב, דתניא: רבי יוסי אומר: היה רבי מאיר אומר, גועה בשעת שחיטה - אין זה פירכוס. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר משמו של רבי יוסי אביו: אפילו עשתה אחד מדברים אלו: הטילה ריעי, וכשכשה בזנבה - אין זה פירכוס.
ומקשינן: בשלמא לשמואל, לא קשה, מפני שהוא פוסק כחכמים, ורבי יוסי סובר כרבן גמליאל. אלא לרב, שפסק כרבן גמליאל, קשיא גועה אגועה. שרבי יוסי אוסר ואילו רב מתיר, שמחשיב זאת לפירכוס. וכן קשיא ריעי אריעי!
ומתרצינן: גועה אגועה לא קשיא, הא דעבי קלה (שהיה קולה עבה וחזק) שבודאי בא מכח חיות, הא דעמי קלה (קולה חלש).
ריעי אריעי נמי לא קשיא. כאן בשותתת את הריעי סמוך לה, כאן במתרזת למרחוק וחיות הוא זה.
ועתה הגמרא דנה מתי צריך שיהיה הפירכוס המעיד על חיות הבהמה, האם צריך שתפרכס אחרי השחיטה  348  כדי שנדע שכל זמן השחיטה היתה חיה, או שאף פירכוס בתחילת השחיטה מעיד על חיות כל זמן השחיטה, ולא אומרים שיתכן שמתה מיד אחריו.

 348.  בגמרא כתוב "סוף שחיטה". ורבינו ירוחם אומר, שנחלקו רש"י ותוספות בפירוש "סוף שחיטה". לדעת רש"י צריך שתפרכס אחרי השחיטה, ואם הפירכוס נמשך עד גמר השחיטה, פסולה. כי פירוש "סוף שחיטה" הוא שיתחיל הפרכוס בסוף שחיטה ויגמר אחריה. ולדעת התוספות כל שעשתה הפירכוס עם גמר השחיטה, כשרה, אפילו לא פירכסה אחרי השחיטה. (הובא בב"י סימן י"ז ס' ב'). והמהרש"ל כתב, שמפירוש רש"י שלנו לא נשמע כמו שכתב רבינו ירוחם משמו, ופסק מהרש"ל כתוספות. (יש"ש סימן י"ט). והש"ך כתב שנראה מבואר מפירוש רש"י בכל הסוגיא כרבינו ירוחם. (סימן י"ז ס"ק ג'). תוספות שבפנינו לא דנו במפורש בשאלה הזאת, אמנם כתבו בד"ה אילימא "אטו מי לא חיתה הרבה אם לא הוציאה נפשה עד סוף שחיטה" משמע שלא צריך שיהיה פירכוס אחרי שחיטה.
אמר רב חסדא: אני שמעתי מרבותי שפירכוס שאמרו התנאים הוא בסוף שחיטה.
ומפרש רב חסדא: מאי בסוף שחיטה ששמעתי? אין הכוונה לאחר השחיטה אלא באמצע שחיטה, וכשאמרו "סוף שחיטה" אין זה אלא לאפוקי (להוציא) פירכוס בתחילת שחיטה, דלא הוי פירכוס.
אמר רב חסדא: מנא אמינא לה (מנין לי לומר) שלא צריך פירכוס בסוף השחיטה?
דתנן: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה - פסולה.
ומברר רב חסדא: אימת (מתי) נאמר דין זה?
אילימא בסוף שחיטה? כל היכי תיחי ותיזיל! (וכי צריך שתחיה כל כך אחרי השחיטה) ולא די בפשיטת יד!
אלא לאו, בעינן פירכוס באמצע שחיטה, ואז סביר הדבר שאין די בפשיטת יד.
אמר ליה רבא: לעולם פירכוס הוא בסוף שחיטה, ואין תימה בכך שצריך שתחזיר את היד, שאני אומר: כל שאינה עושה כן בסוף שחיטה אלא פושטת יד בלבד, הרי זה סימן שהיתה יציאת נשמה. ובידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם לכן  349 .

 349.  כך מפרש רש"י את ראיית רב חסדא ודחיית רבא. ובעל המאור הקשה עליו, אם כן, מה היה צריך רב חסדא להביא את דברי המשנה לצורך ראיתו, הלוא כל ראייתו היא מסברת עצמו שלא נראה לו שבגמר שחיטה תהיה איזו תנועה שלא תועיל! ורבינו תם מפרש, שרב חסדא מדקדק מלשון המשנה "שאינה אלא הוצאת נפש" ואם פירכוס הוא בגמר שחיטה, וכן פשיטות היד המוזכרת במשנה שלא מועילה היא בסוף שחיטה, מה החסרון בכך שיצאה נפשה בסוף השחיטה. ורבא דוחה שיציאת הנפש אינה בשעת הפירכוס. (תוד"ה אילימא).
רב נחמן בר יצחק אמר: פירכוס שאמרו אפילו בתחלת שחיטה.
אמר רב נחמן בר יצחק: מנא אמינא לה?
דתנן: אמר רבי שמעון: השוחט בלילה ולמחר מצא כתלים מלאים דם - כשרה שזינקה וכמדת רבי אליעזר.
ואמר שמואל: אין הכוונה לכתלי הבית, אלא כותלי בית השחיטה שנינו.
ומנין נדע שלא יצא הדם בתחילת השחיטה? ואילו היינו מפרשים שמדובר בכתלי הבית, יכולנו לומר שהשוחט שינה את כיוון הצואר באמצע השחיטה, ויודע הוא לפי זה מתי זינק הדם לכותל זה  350 .

 350.  בפירושי רש"י שלנו יש הסבר מדוע הראיה מתבססת על דברי שמואל. וכתב השיטה מקובצת, שבודאי אין זה מפירוש רש"י, כי הראשונים שדברו על נקודה זו, לא הביאוהו כלל. פירשנו את הגמרא על פי דרכו של הרשב"א והתוספות רא"ש. עוד כתב הרשב"א, שאפשר שדברי שמואל מובאים רק כדי לפרש את המשנה ולא לצורך הראיה.
ומוכיח רב נחמן בר יצחק: אי אמרת בשלמא שפירכוס הוא בתחילת שחיטה, שפיר אמר רבי שמעון, כי כל זינוק מועיל.
אלא, אי אמרת שהזינוק צריך להיות דוקא בסוף שחיטה, ליחוש דלמא בתחלת שחיטה זינקה, וזינוק זה לא מועיל!
ופרכינן: ודלמא יש לחלק בין הפירכוסים, ויש לומר, שאני זינוק, דעדיף יותר מהזזת איברים. והוא מוכיח אף בתחילת שחיטה על חיות עד גמר השחיטה, אבל הזזת איברים לא מוכיחה אלא על זמנה.
ומקשינן אהאי פירכא: ומי עדיף זינוק? והתנן: רבי אליעזר אומר: דייה אם זינקה. משמע שדי בזינוק אף שהוא לא סימן חיות חזק!
ומתרצינן: יש לומר, קל הוא הזינוק מפירכוס ביד וברגל דרבן גמליאל, שעל דבריו נאמרו דברי רבי אליעזר, ועדיף הוא מפירכוס ביד או ברגל דרבנן. ועדיין אפשר לומר שרבנן, שהקילו יותר מרבי אליעזר, לא הקילו אלא אם הפירכוס היה בסוף השחיטה.
אמר רבינא: אמר לי סמא בר חילקאי: אקשי בה על תירוץ דחיית הראיה אבוה דבר אבוברם,  351  ואמרי לה, אחוה דבר אב וברם:

 351.  אבוה דבר אבוברם נקרא אבוברם, ומה שלא כתוב אקשי בה אבוברם, מפני שאבוברם לא היה מוכר לאמוראים אלא היו מכירים את בנו שהיה מכונה בר אבוברם, ועשו את הבן סימן לאביו. רש"י.
ומדרבנן, מי עדיף הזינוק? ועדיין ניתן לומר שהפירכוס שלהם הוא דוקא בגמר שחיטה, ולדחות את ראית רב נחמן בר יצחק?
והא תנן: וחכמים אומרים: אין מועיל עד שתפרכס או ביד או ברגל.
ומברר רבינא: רבנן אהייא קיימו? (כלפי מי אמורים דברי רבנן?)
אילימא אדרבן גמליאל, שהם מקילים ממנו? אם כן, לשון "כיון שפירכסה", מיבעי ליה למימר, ולא לשון "עד שתפרכס", שמשמעותו חומרא!
אלא פשיטא שדברי חכמים נאמרו אדרבי אליעזר.
ואי עדיף זינוק מפירכוס דיד או רגל, אזי חכמים מקילים מרבי אליעזר. ואם כן, מאי "עד שתפרכס" שמשמעו חומרא, ומוכח שהזינוק הוא הקל שבפירכוסים, ואם אפילו הוא מועיל בתחילת השחיטה, כל שכן שהפירכוסים האחרים מועילים בתחילת השחיטה, ונשארת ראית רב נחמן בר יצחק.
רבא אמר: פירכוס שאמרו בסוף שחיטה, ואין להביא ראיה מדברי רבי שמעון במשנה  352 .

 352.  תוספות מבארים, שלדעת רבא ראית רב נחמן בר יצחק אינה ראיה. כי באמת הזינוק צריך להיות בסוף השחיטה, אבל אין לחשוש שהיה זינוק בתחילת השחיטה כי אין הוא רגיל להיות אז. תוד"ה רבא. והרשב"א אומר, שרבא מפרש במשנה "מצא כתלים מלאים דם" שמצא את כתלי הבית מלאים דם, ורבא מעמיד את המשנה באופן שהתקרב לכתלים בסוף השחיטה, ויודע שהיה זינוק בסוף השחיטה.
אמר רבא: מנא אמינא לה?
דתניא בתורת כהנים: כתוב בתורה "שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו" (ויקרא כב כז) יש ללמוד מפסוק זה כמה פסולי הקרבה.

דרשני המקוצר[עריכה]