^ 1. זהו גם סדר חומרתן: על החטאים החמורים ביותר כלפי שמיים נענשים בסקילה, למשל עובד עבודה זרה נענש בסקילה. ועל הפחות חמורים בשריפה, ועל הפחות בהרג, והמיתה שנחשבה קלה ביותר היא המיתה בחנק. ואף שהרוצח נענש רק במיתה השלישית בחומרתה, זהו מפני שמצד המרד בה' ישנם עבירות חמורות יותר, כגון עבודה זרה. אולם מצד השחתת העולם עוונו של הרוצח חמור מכל, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ד' הלכה ט', וכפי שיבואר בהלכה הבאה.
^ 2. יש לציין שבעבר היו נוהגים שרק אדם אחד היה אומר קדיש, ואזי זכותם של יתומים מאדם רגיל מישראל שנפטר לומר קדיש אחר אביהם קודמת לזכותו של בן המאבד עצמו לדעת. ולכן פעמים רבות לא היה יוצא לבן של מי שהתאבד לומר קדיש אחרי אביו. ובאר החתם סופר, שלכן אמרו שאין אומרים קדיש אחר המתאבד, היינו שאין בכוח בנו לתפוס מקום בתור המסודר של אומרי הקדיש בבית הכנסת. אבל אם בן המתאבד היה מארגן לעצמו מניין בביתו, היה יכול לומר קדיש אחריו (חת"ס אה"ע סט). אולם כיום המנהג שכמה אבלים אומרים ביחד קדיש, וממילא גם בנו או קרובו של המתאבד אומר עמהם.
עוד כתב החתם סופר שם, שיש לומר אחריו קדיש י"ב חודש. כי הטעם שעל כל שאר המתים אומרים קדיש אחד עשר חודש בלבד, משום שמשפט הרשעים בגיהנם י"ב חודשים, וכדי שלא להחשיבם כרשעים אומרים אחריהם קדיש רק י"א חודש. אבל אחרי מתאבד שוודאי נקרא רשע, מן הראוי לומר קדיש י"ב חודש.
^ 3. בשו"ת בשמים ראש שמ"ה כתב, שאם אדם התאבד מחמת ייסוריו, אין דינו כמאבד עצמו לדעת, ורק מי שהתאבד מפני שמאס בחייו כדעת מקצת הפילוסופים - הוא נחשב כמאבד עצמו לדעת. אולם יש לדעת, שרבים מפקפקים וסוברים ששו"ת בשמים ראש מזויף, ולא הרא"ש כתבו, אלא אחד מן המשכילים הזייפנים כתבו ותלה דעותיו ברא"ש. וכן כתב החתם סופר יו"ד שכ"ו, שזוהי דעה שלא תיתכן, הרי כמעט כל מי שמתאבד - עושה זאת מחמת ייסורים, ומהלכה זו הוכיח החתם סופר שאכן ספר בשמים ראש מזויף. אולם היו כמה אחרונים שהזכירוהו להלכה, מפני שאף אם נאמר שלא הרא"ש כתבו, מכל מקום אם דבריו הגיוניים, על פי ההלכה ניתן לקבלם. ואכן כמה אחרונים הזכירו סברתו להלכה בדין מאבד עצמו לדעת, וכ"כ שואל ומשיב קמא ח"ג רי"ז, וחיים ביד ק"י להר"ח פלאג'י. לדעת מהרש"ם ח"ו קכ"ג, כל שניתן לטעון שלא ידע את חומרת האיסור, והתאבד מחמת ייסוריו, אין להחשיבו כמאבד עצמו לדעת, וכ"כ בשו"ת בית אפרים יו"ד ע"ו. אבל דעת רוב הפוסקים, כדעת החתם סופר, שגם המתאבד מחמת ייסורין נחשב כמאבד עצמו לדעת, וכ"כ מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת ג, רב. ומכל מקום, אם לא היה שפוי באותה שעה, נראה בבירור מן הפוסקים שאין דינו כמאבד עצמו לדעת, ולכן אם ייסוריו היו קשים כל כך עד שניתן לתלות שנטרפה דעתו - אפשר להקל ולא להחשיבו כמתאבד.