חלוקות התורה

קובץ:דף זה לוקה בחסר וכו', אשמח לכל שיפוץ בעיקר ענייני עריכה ופתיחת מקורות

ישנם כמה חלוקות שחולקה בהם התורה, ואפשר לשייך אותם לכמה סוגים.

א) חלוקות שהם חלק מכתיבת התורה ונמצאות אפילו בספר תורה. ב) חלוקות שאינם חלק מכתיבת התורה אבל באו במסורת בכלל התורה שבע"פ. ג) חלוקות שתקנו חז"ל וכן השייכות למנהגי ישראל. ד) חלוקות שאין להם משמעות הלכתית ונעשו בתקופות מאוחרות.

פירוט החלוקות לפי הסוגים השונים

הסוג הראשון: א) החלוקה לחמישה חומשים. ב) החלוקה לפרשיות פתוחות וסתומות. ג) נוני"ם הפוכות. ד) השירות.

הסוג השני: א) הפסוקים. ב) הטעמים.

הסוג השלישי: א) פרשות השבוע. ב) העליות. ג) הסדרים.

הסוג הרביעי: א) הפרקים. ב) חלוקות של מפרשים.

החלוקה לחומשים

החלוקה המרכזית של התורה היא לחמישה חלקים גדולים, הנקראים חומשים על שם מספרם. כל חומש נחשב גם ספר בפני עצמו, על ידי חלוקה זו מספר הספרים בתנ"ך הוא כ"ד.

שמות החומשים

השמות המפורסמים של חמשת החומשים הם - בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. שמות אלו נקבעו על שם אחת המילים הכתובה בתחילת כל חומש.

אך בדברי חז"ל והראשונים נמצאים לחומשים שמות נוספים לפי התוכן שלהם. ספר בראשית נקרא גם - ספר הישר, משום שסופר בו על האבות שנקראו ישרים. ספר שמות - ספר הגאולה, משום שמספר על הגאולה ממצרים, וכן ספר השני כי הוא השני למניין החומשים ועי' בהקדמת הנצי"ב להעמק דבר על ספק שמות. ספר ויקרא - ספר הכהנים, משום שכתובים בו דיני הקרבנות והרבה הלכות לכהנים. ספר במדבר - חומש הפקודים, משום שבתחילתו יש מפקד של עמ"י. ספר דברים - משנה תורה, משום שיש בו חזרה על חלק גדול מהספרים הקודמים.

תוכן החומשים

לכל אחד מהחומשים יש תוכן בפני עצמו שבו הוא עוסק. כמה מהמפרשים עוסקים בביאור התוכן של כל חומש בדברי הפתיחה שלהם לחומשים.

הרמב"ן

הנצי"ב

דעת מקרא

צורת הכתיבה בס"ת

בתלמוד הבבלי (מסכת בבא מציעא דף ?) כתוב שבכתיבת התורה יש להניח בין ספר לספר ארבע שורות ריקות. ולעניין ספרי הנ"ך יש שם הבדל בין הנוסחאות השונות, לפי נוסח רש"י בכל ספרי הנ"ך יש להניח שלוש שורות ריווח בין ספר לספר, ולפי נוסח הרי"ף גם שם יש להניח בד"כ ארבע שורות ריווח מלבד ספרי תרי עשר שיש להניח ביניהם שלוש שורות. וההלכה נפסקה בשלחן ערוך (?) כדעת ? [וכן עושים הסופרים ?].

הטעם לעצם הריווח מובן, שהוא בא להדגיש את היות כל חומש ספר בפני עצמו. והטעם לכך שהריווח הוא בארבע שורות יתכן שהוא משום שריווח של שורה אחת משמש לריווח בין פרשיות (ראה להלן), ריווח של שתי שורות אינו מספיק לריווח בין החומשים משום שא"כ ההבדל בין ריווח זה לריווח בין הפרשיות לא משמעותי. לכן משמשים ריווח של שלוש שורות ושל ארבע שורות להפסקה בין ספרים, במקום הצורך לריווח גדול עושים ריווח של ארבע שורות ולריווח קטן שלוש שורות. [והיודע טעם מוצלח יותר מוזמן לכתבו]

הלכות השייכות לכתיבת החומשים

א) אע"פ שאסור לכתוב פרשה מהתורה בפני עצמה אם לא לצורך מיוחד, כתיבת חומש שלם בפני עצמו מותרת (תלמוד בבלי ב"מ ?, שו"ע ?).

ב) משמע בתלמוד הבבלי (במסכת גיטין ?) שמעיקר הדין היה מותר לקרוא בציבור מתוך חומש העומד בפני עצמו, אלא שאין לעשות כן מפני כבוד הציבור.

אורך החומשים

החומשים שונים זה מזה באורך שלהם, החומש הארוך ביותר הוא חומש בראשית שבו 1533 פסוקים ו20,432 מילים. אחריו חומש שמות שבו 1210 פסוקים ו16,713 מילים. אחריו חומש ויקרא שבו 859 פסוקים ו11,950 מילים. אחריו חומש במדבר שבו 1288 פסוקים ו63,530 מילים. ולבסוף חומש דברים שבו 956 פסוקים ו14,293 מילים.

סך כל הפסוקים בתורה 5846, וסך כל המילים 79,796.

הפרשיות

התורה בנויה מפרשיות פרשיות המובדלות אחת מהשניה בריווח מסויים כמו שיפורט להלן. החלוקה לפרשיות היא אחת מהחלוקות היותר משמעותיות, מלבד זאת שיש לה ביטוי בכתיבה בס"ת יש גם הלכות בקריאת ס"ת ששייכות לה. ס"ת שאין בו חלוקה לפרשיות פסול (תלמוד ?, שו"ע ?).

יש להבדיל בין הפרשיות שבהן עוסק פרק זה לבין פרשות השבוע שבהן נעסוק להלן, אע"פ שבמקורות גם הפרשיות נקראים לפעמים פרשות.

סוגי הפרשיות

בספרי התורה שלנו ישנם שני סוגי פרשיות הנבדלים זה מזה באופן הסימון שלהן בס"ת, אחת נקראת פרשה פתוחה והשניה פרשה סתומה. בדברי הראשונים מוזכרת גם פרשה נוספת "פרשה סדורה", ונחלקו האחרונים בעניינה אם היא סוג בפני עצמו או אפשרות מסויימת לכתיבת פרשה סתומה. עי' ב"י ? ו...

צורת הכתיבה בס"ת

כמו החומשים גם הפרשיות מסומנות בס"ת ע"י הנחת ריווח חלק בין פרשיה לפרשיה, ולפעמים נקרא הריווח עצמו בשם פרשיה או פרשה ^{(דרוש מקור)}.

בעניין אופן עשיית הריווח יש כמה שיטות בראשונים וגם נוסחאות שונות בדברי חז"ל. השיטות שלהן חוששים למעשה הן שיטת הרמב"ם ושיטת הרא"ש.

דעת הרמב"ם (?)

דעת הרא"ש (?)

למעשה פסק בשלחן ערוך (?)

מלבד שיטות אלו ישנה את שיטת ר"ת שעושה פשרה בין נוסח שמצא בסידור קדמונים למסכת סופרים ע"פ גירסתו. ...

גירסה נוספת במסכת סופרים, שמתאימה לדעת הרמב"ם, היא -

צורת הכתיבה בחומשים הנדפסים

בחומשים הנדפסים הרגילים לא מצויינות הפרשיות ע"י הנחת ריווח חלק כמו בס"ת, אלא במקום של פרשה פתוחה כתובה אות פ ובמקום פרשה סתומה כתובה אות ס. אמנם יש הוצאות חדשות שבהן מצויינים הפרשיות ע"י רווחים כמו בס"ת.

טעם חלוקה זו

נמצא בחז"ל (הובא ברש"י תחילת ויקרא):

"מה היו הפסקות משמשות, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין".

ויש מי שמשמע מדבריו שו"ת מהרש"ל ? שההבדל בין פרשה פתוחה לסתומה הוא בכך שפרשה פתוחה משמשת לחלק בין נושאים שונים ופרשה סתומה מחלקת בין שני עניינים באותו נושא. אך בקריאה פשוטה של התורה לא נראה כך כמו שהעיר הוא עצמו, ומשמע מדבריו שיתכן שהפסק הפרשה הפתוחה במקום שיש חיבור בין הפרשיות הוא לצורך סודות התורה, וצ"ע. {{עי' ?, לענ"ד אמנם השנוי בין פרשה פתוחה וסתומה הוא משום הבדלי רמות חלוקה אך לא תמיד פרשה פתוחה משמשת להבדל גדול יותר. מלבד זאת לענ"ד יש טעמים נוספים לחלוקה לפרשיות, אך אין תפקידי להביע את דעתי}}

משמעויות הלכתיות

לחלוקה לפרשיות יש כמה נפק"מ הלכתיות:

א) אין להפסיק לעולה לתורה בתוך שלוש פסוקים סמוך לסוף הפרשה או בתוך שלושה פסוקים מתחילת פרשה (שו"ע ?).

ב) בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום יש שכתבו לקרוא כמה פסוקים מקרא ברצף עד לסיום פרשה או לסיום עניין ואז לשוב לקוראם שוב מקרא ותרגום (משנה ברורה ? בשם הגר"א).

ג) אסור לכתוב פרשה מהתורה בפני עצמה (?), ומשמע שפחות מפרשה מותר.

ד) חז"ל לא הכניסו פסוק מפרשת בלק לתפילה, משום שאין לפסוק במקום שלא פסקו משה כלומר בתחילת וסוף פרשה, והכנסת פרשה שלמה בתפילה היא טורח ציבור (?).

מסורת

חלוקת התורה לפרשיות באופן שהיא לפנינו מבוססת על דברי הרמב"ם בהלכות ס"ת (פ"ח ה"ד) שכתב:

"ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו. וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם. ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם. וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו."

גם אחרי תקופת הרמב"ם חזרו הדברים לקלקולם והוצרכו חכמי הראשונים לברר את הגירסה הנכונה ברמב"ם כדי ליצור נוסח אחיד בכל ספרי התורה. עי' בספר קריית ספר למאירי (?) תיאור השתלשלות העניינים.

בימינו אכן יש אחידות בעניין זה בין ספרי התורה של כל העדות, מלבד הבדל אחד בין ספרי התורה של התימנים לספרי התורה של שאר העדות בספר ויקרא. אצל רוב העדות יש הפסק פרשה פ/ס בפרק ? פס' ?, ואצל התימנים ההפסק הוא ב?.

בכתב היד של תנ"ך כתר ארם צובא, שלפי דעת רבים הוא הספר של בן אשר שעליו הסתמך הרמב"ם, נמצא ריווח לפרשה פ/ס בשני המקומות.תבנית:עי'

נוני"ם הפוכות

בספר במדבר י, לה-לו ישנה פרשיה קטנה, הנקראת פרשת ויהי בנסוע הארון:

"ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך. ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל."

לפני פרשיה זו ואחריה ישנו סימון יחודי שלא נמצא במקום נוסף בתורה - האות נו"ן בפני עצמה הכתובה בצורה מיוחדת. אותיות אלו נקראות נוני"ם הפוכות או נוני"ם מנוזרות. אם נכתבו הנוני"ם בצורה רגילה או שלא נכתבו כלל ספר התורה כשר (?).

צורת הכתיבה

ישנן שיטות שונות באופן כתיבת נוני"ם אלו. יש הכותבים נו"ן רגילה שרק בסיסה מופנה לאחור (ציור א). ויש שכותבים את כל האות הפוכה לאחור (ציור ב). ויש שכותבים אותה הפוכה כשראשה כלפי מטה (ציור ג). בספר תורה שלמה (?) מאריך בצורות אות זו למנהגים השונים.

(*ציורים*)

טעם הנוני"ם

בתלמוד הבבלי במסכת ? (?) ישנה מחלוקת תנאים בעניין תפקידן של אותיות אלו. דעת ? שהנוני"ם באות לסמן שאין מקומה של פרשה זו כאן, והיא נכתבה שם להפריד בין חטא ? לחטא ?. לפי"ז האותיות הללו אינן שייכות לנושא של חלוקת התורה. אך דעת ? שפרשת ויהי בנסוע הארון היא ספר בפני עצמו, לפי דבריו התורה כוללת שבעה ספרים - בראשית, שמות, ויקרא, במדבר עד הנו"ן הראשונה, פרשת ויהי בנסוע הארון, מהנו"ן השניה עד סוף הספר ודברים. לפי שיטה זו נוני"ם אלו שייכות לעניין של חלוקות התורה.

לפי שתי השיטות צ"ע הטעם שנקבעו סימנים אלו לשם כך.

מקומות נוספים

אומנם בתורה אותיות אלו נזכרים רק במקום הנ"ל, אך בתנ"ך הן נמצאות במקום נוסף. בפרק ? בתהלים נמצאות נוני"ם הפוכות ? פעמים, לפני הפסוקים ?, ?, ?...

השירות

ערך מורחב - השירות

רוב התורה כתובה בסגנון סיפורי "פרוזה" אך יש כמה מקומות הכתובים בסגנון של שירה. במקומות אלו אין כותבים בס"ת את הפסוקים בצורה רגילה של שורה מלאה לאורך העמוד ועוד שורה ועוד שורה וכו', אלא כל כמה מילים יש לעשות ריווח מסויים חלק. [אם לא עושים כן הספר פסול. -?]

שייכות עניין זה לנושא של חלוקות התורה הוא משום שהריווחים שבשירות נעשים במקומות המתאימים מצד התוכן לעשות בהן הפסקה כדלהלן.

סוגי השירות

ישנם שני סוגי שירות, כאלה הכתובות בצורה של אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, וכאלה הכתובות בצורה של אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. משמעות הצורה הראשונה היא שאם בשורה הראשונה יש ריווח חלק באמצע השורה וכתוב בשני צדדיה כן צריך לעשות גם ביתר השורות שתחתיה. ומשמעות הצורה השניה היא שאם בשורה הראשונה יש ריווח חלק באמצע השורה וכתוב בשני צדדיה בשורה השניה יש לעשות להפך ריווח בצדדים וכתוב באמצע ובשורה השלישית עושים כבשורה הראשונה וחוזר חלילה. זהו רק תיאור כללי ולא מדוייק, ראה להלן.

צורת הכתיבה

הריווח שנשאר חלק בשירות הוא לפחות בשיעור ? אותיות.

באופן של אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה ...

באופן של אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח ...

מקומות בתורה

באופן של אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה כתובה בתורה רק שירת האזינו דברים לב, א-מג.

באופן של אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח כתובה בתורה שירת הים (?), שירת הבאר (-?) ...

טעם כתיבה זו

הטעם לכתיבת השירות בצורה זו הוא כנראה לנוי הס"ת ולהדגשה שמדובר בשירה. וצריך ביאור מדוע יש שירות הנכתבות בצורת אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה ויש הנכתבות בצורת אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. לגבי השירה שבמגילת אסתר ביארה הגמ' מגילה טז, ב שהשירה נכתבה אריח על גבי אריח כדי לרמוז שאין תקומה למפלתן.

מיקום הרווחים

בנ"ך דעת מקרא בתחילת ספר תהילים ישנו מאמר של הרב ברוייאר שבו הוא מבאר את השיטה שמנחה את הנחת הרווחים בשירות.

תמצית דבריו היא כך:

הפסוקים

בתלמוד במסכת ? (?) נמצאת מימרה זו:

""?""

מתוך הנזכרים בה שייכים גם עניין הפסוקים וגם הטעמים לעניין של חלוקות התורה כדלהלן.

פסוק כמשפט

בד"כ כל פסוק בתורה הוא משפט העומד בפני עצמו, וציון סוף פסוק (עי' להלן) הוא כנקודה הנהוגה בכתיבה שלנו בסוף משפט.

אמנם בראשונים הזכירו פסוקים יוצאים מהכלל שבסיומם לא מסתיים עניין. הראב"ע ...

אופן סימון הפסוקים

בס"ת אין מסמנים כלל את החלוקה לפסוקים, וס"ת שסומנו בו הפסוקים פסול (?). אמנם בחומשים הנדפסים סוף פסוק מסומן ע"י נקודתיים (:). מלבד זאת סוף פסוק מצויין בסימן מיוחד בכלל מערכת סימני הטעמים, ע"י מתג קטן תחת המילה האחרונה בפסוק.

\בכת"י של התנ"ך / דפוסים ישנים\ לפעמים מחמת חוסר מקום השמיטו את סימן הנקודתיים לסוף פסוק ונשאר רק סימן המתג (?).

משמעות הלכתית לחלוקה לפסוקים

א) בקריאת התורה בציבור אין לקרוא לעולה אחד פחות משלושה פסוקים, וכן אין לקרוא לכל העולים ביחד פחות מעשרה פסוקים (?).

ב) אין לקרוא לעולה לתורה חצי פסוק (?). {בקריאות במועדים מסויימים שבהם העניין שאותו צריך לקרוא אינו מספיק ארוך נחלקו האמוראים אם לכפול פסוק או לחלק פסוק לשנים וכל אחד מהעולים יקרא חצי ממנו. ההלכה ..., אצלנו יש שאלה בעניין זה בקריאה לפורים [מח' ספרדים ואשכנזים] ובקריאה לחול המועד [...]}

מסורת

בתלמוד הבבלי (גיטין ?) שואל אמורא את רעהו מחמת ספק במניין הפסוקים למה לא נמנה אנחנו את הפסוקים, והשיבו השני ...

מניין הפסוקים בתורה נזכר למעלה בעניין החלוקה לחומשים.

הטעמים

ערך מורחב - טעמי המקרא

כמו שנזכר למעלה, טעמי המקרא מקורם בסיני. כלומר, כשנתנה התורה הכתובה נתנה עמה מסורת כיצד יש לקרוא אותה, לא רק מבחינת הניקוד כגון "בָּרָא" ולא "בְּרׂא" אלא גם מבחינת הטעמת המילים מלעיל ומלרע, ועוד יותר מזה באופן שתובחן השאלה מהתשובה הנושא מהנשוא וכדו' עי' ספר הכוזרי מאמר שני סימן עב. {בכ"ז צ"ע, וראיתי ברב ברויאר "טעמי המקרא" שכתב שזו מחלוקת בגמ' והלכה שאינם בסיני ותימה}

הטעמה זו לא נמצאת בידינו באופן של הקראה מוטעמת בלבד אלא בניגון נאה כעין שירה, אך אין זה שייך לנושא שלנו. כאן נעסוק רק באופן שבו הטעמים משמשים לפיסוק המשפט בצורה נכונה.

כתיבת הטעמים

בדור מסויים העבירו את המסורת שבע"פ של הטעמים לכתב, ונתנו לכל ניגון והטעמה סימן כתוב המיוחד לה. סימנים אלו אינם נכתבים בס"ת כמו שגם הניקוד לא נכתב בס"ת, ונכתבים רק בחומשים ותנכי"ם המשמשים לקריאה ולימוד.

סוגי הטעמים

הטעמים מתחלקים לשני סוגים עיקריים - א. מפסיקים. ב. משרתים. וההבדל ביניהם הוא בכך שהטעמים המפסיקים משמשים לעצירה בסוף עניין והמשרתים מחברים את המילים שבתוך העניין.

הטעמים המפסיקים מתחלקים לארבע דרגות - א. קיסרים. ב. מלכים. ג. משנים. ד. שלישים. כל סוג משמש להפסקה קטנה יותר מהסוג שלפניו.

לפירוט כל הטעמים ותפקידיהם עי' טעמי המקרא.

טעמים כפולים

יש מקומות בתורה שבהם ישנם שתי אפשרויות הטעמה שונות. הידועים שבהם הם עשרת הדיברות שבחומש שמות (?) ושבחומש דברים (פרק ? פס' ?-?), שבקריאה בציבור נקראים באופן שונה מהקריאה ביחיד (ויש בזה מנהגים שונים). אך מלבדם יש הטעמה כפולה גם ?.

משמעות פרשנית

ראב"ע, שד"ל, הרב ברויאר ...

בכלל לימוד תורה?

אף על פי שמעיקר הדין אין לקבל שכר עבור לימוד תורה, למלמדי תינוקות מותר לקבל כיון שמלמדים את הילדים טעמים ועל זה מותר לקבל שכר [כיון שאינו בכלל לימוד תורה - ?] (?). וכנראה הכוונה ללימוד אופן הקריאה המוטעמת במנגינה ולא לעניין לימוד הפיסוק שעל פי הטעמים שמסתבר שהוא תורה גמורה. ^{(דרוש מקור)}

פרשות השבוע

תקנת עזרא הסופר לקרוא בכל שבת בתורה בבית הכנסת (?). מה קוראים? שני מנהגים היו בישראל, מנהג אחד לקרוא בכל שבת סכום מסויים החל משבת ראשונה שאחרי שמיני עצרת עד שישלימו קריאת התורה כולה בשנה הבאה בשמיני עצרת (ובחו"ל ביו"ט שני של שמיני עצרת). והמנהג השני היה שסיימו קריאת התורה בשלוש שנים. כיום קיים (כנראה) רק המנהג הראשון.

לשם סיום קריאת התורה בשנה חילקו את כל התורה למספר חלקים כפי מניין השבתות בשנה בהם קוראים בתורה, כל חלק כזה נקרא פרשה, ומשום שלכל שבוע ישנה הפרשה שלו נקראת פרשת השבוע.

שיקולים בחלוקת הפרשות

השיקול הראשון הוא מספר שבתות השנה כנ"ל, אך כיון שמספר זה משתנה משנה לשנה ישנם ג"כ מספר שונה של פרשות בכל שנה. עיקר השינוי בין השנים הוא מצד שיש שנים פשוטות ושנים מעוברות שהן ארוכות יותר ויש בהן יותר שבתות, אך יש שינוי נוסף מצד השבתות שחלים בהן חגים כיון שבשבתות אלו קוראים קריאה המיוחדת לחג ולא את קריאת השבת.

שיקולים נוספים הם דברי ? שיש לקרוא . לפני שבועות ו? לפני תשעה באב ו? לפני סוף השנה לקיים תכלה שנה וקללותיה ^{(דרוש מקור)}, לכן הפרשות האחרונות קצרות יותר כדי שהקללות יקראו לפני סוף השנה הקודמת.

מלבד זאת ודאי שהחלוקה נעשתה גם על פי התוכן.

מנהגים שונים

מלבד המנהג הנ"ל לסיים התורה בשלוש שנים ולפיו ודאי החלוקה שונה, היו גם שיטות שונות בתוך המנהג של הקריאה בשנה אחת. בספרד היו שנהגו לחלק את פרשת משפטים (שמות ?) לשני חלקים כשהחלק השני התחיל במילים אם כסף (?). כנגד זה חברו את פרשות ? ? ספר החינוך

הכתיבה

בספר תורה אין סימון לחלוקה זו כלל. אך בחומשים הרגילים, שמיועדים בעיקר לקריאה בבית הכנסת, החלוקה הזו בולטת מאוד כיון שבין פרשה לפרשה כתובה ההפטרה. מלבד בסיום כל פרשה, אם היא מסתיימת בפרשיה פתוחה כתובות שלוש אותיות פ רצופות (פפפ), ואם היא מסתיימת בפרשיה סתומה כתובות שלוש אותיות ס רצופות (ססס).

רק פרשה אחת בתורה מסתיימת באמצע פרשיה {האמנם} - פרשת ויגש. רש"י בתחילת פרשת ויחי (?) מסביר את טעם הדבר.

משמעות החלוקה

הרב צבי יהודה מבאר שהחלוקה של התורה לפרשות אינה חלוקה טכנית בלבד, אלא יש לה משמעות עקרונית הנוגעת לתוכן של התורה. עיקר הביאור שלו מבוסס על כך שהפרשות עשויות זוגות זוגות, כאשר הפרשה הראשונה בכל זוג מציגה עקרון רוחני והפרשה השני בזוג מפרטת אותו.

קריאת שנים מקרא ואחד תרגום

• ערך מורחב: שנים מקרא ואחד תרגום*

מלבד התקנה לקרוא בציבור בשבת את הפרשה, צריך כל יחיד לקרוא את הפרשה שתי פעמים את המקרא ופעם נוספת את התרגום.

מנחה של שבת, שני וחמישי

במנחה של שבת וכן בשחרית של שני וחמישי קוראים בתורה את תחילתה של הפרשה שיקראו בשבת הבאה. לכאו' גם עניין זה שייך לתחום של חלוקות התורה, אך אין בו חידוש מיוחד כיון שהמנהג הוא לקרוא את שיעור הקריאה שיקראו לעולה הראשון בשבת. {קצת צ"ע כי נראה שיש בזה מנהגים שונים}

קריאות המועדים

במועדי ישראל, בין המחוייבים מהתורה כפסח ושבועות ובין אלו שתקנו חכמים כחנוכה ופורים, וכן בראשי חדשים, ישנה קריאה מיוחדת להם שקוראים בתורה בציבור. גם קריאה זו שייכת במידה מסויימת לעניין של חלוקות התורה כיון שאין קוראים חלקי עניינים אלא עניינים שלמים.

העליות

הקריאה שקוראים בתורה בשבתות ושאר הזמנים נעשית באופן שאחד קורא מתוך ספר תורה ויתר הציבור שומע קריאתו, אך אין אחד קורא את כל שיעור הקריאה אלא הקריאה מתחלקת לסך חלקים מסויים שכל חלק נקרא על ידי איש אחר. הקוראים בתורה נקראים "עולים" והחלקים "עליות". כיון שבאה שכחה ורפיון בתורה לעולם ואין כל אחד יודע לקרוא לעצמו בספר התורה, התחילו לנהוג שיהא אדם בקי קורא בתורה בקול עבור העולים והם קוראים עמו בלחש. כל עולה מברך על התורה לפני קריאתו ואחריה.

מספר העליות

בשבת ישנם לפחות שבעה עולים, ביום כיפור ששה, בימים טובים חמישה, בראשי חדשים וחול המועד ארבעה, ובמנחה של שבת ובשני וחמישי שלושה. בחלק מהימים מותר להוסיף על העולים ובחלק אסור. (?) וזה מלבד העליה שנותנים לקורא ההפטרה בימים שישנה הפטרה.

אופן החלוקה

מעיקר הדין ישנם כללים מסויימים למה שיקרא כל עולה, חלקם הלכתיים כגון שאין לפחות לו משלושה פסוקים ואין לסיים פחות משלושה פסוקים סמוך לפרשה לפניה או אחריה. וחלקם למידה טובה כגון שיש לסיים בפסוק טוב וכו'. אך מלבד זאת יכולים לחלק את הקריאה בכל צורה שהיא, כגון שהעולה הראשון יקרא עשרים פסוקים והשני שלושה וכו'. אך בעמ"י התקבלה מסורת מסויימת של קריאה, והיא מצויינת בחומשים הנפוצים.

אמנם מסורת זו מקובלת בדרך כלל, אך יש המפקפקים בחלוקה זו כיון שלפעמים אינה מתאימה לכללי החלוקה כגון שיש עליות שאינם מסתיימות בדבר טוב. תבנית:עי'

הסדרים

בכתבי יד של התנ"ך וכן בהוצאות מסויימות של התנ"ך ישנו מידי פעם סימן בצד הכתוב של האות ס, אות זו היא נוטריקון למילה סדר. והכוונה בסימן זה היא לציין את החלוקה של התורה שנהגו בה אלו שסיימו את קריאת התורה בשלוש שנים. [סימן זה נמצא גם ביתר הנ"ך ויש המבארים שהוא מסמן חלוקה שנעשתה לצורך מנהג של קריאת וסיום הנ"ך בכל שנה ע"י קריאת חלק אחד בכל יום מימות החול הקדמה לתנ"ך קורן]

כיון ששיטה זו אינה נהוגה בימינו, קשה להאריך ולהרחיב בה. {אולי לפרט אודות השאלה מיתי התחילו את הקריאה ומתי סיימו ואם ג"ש ממש או שלוש וחצי}

תנ"ך קורן

על אף שכפי המסורת בכתבי היד הציון של הסדר או האות ס, בתנ"ך קורן החליפו ציון זה בציון כל סדר על פי א"ב. וכוונתם בזה כדי שתהיה חלוקה זו אלטרנטיבה לחלוקת הפרקים הרגילה, ראה להלן.

הפרקים

כל החלוקות שנזכרו עד עכשיו מקורם בעם ישראל, אבל החלוקה הבאה מקורה מחוץ לעם ישראל כמו שיתבאר.

{זמן} ? שהיה כומר נוצרי חילק את התנ"ך לפרקים [בלשון אשכנז קאפיטל] כדי להקל על אלו שרוצים לבצע הפניה למקום מסויים. חלוקה זו התקבלה בקרב הנוצרים וכאשר היו יהודים מתווכחים עמם בעניינים הקשורים בתנ"ך היו הנוצרים מציינים את מקור דבריהם על פי מספרי הפרקים, כאשר ראו היהודים כן העתיקו להם חלוקה זו כדי שיוכלו לעמוד בויכוחים אלו בצורה שוה. מכאן הלכה והתפשטה חלוקה זו בקרב עם ישראל עד שנדפסה בספרים וכל ההפניות לתנ"ך נעשו על פיה.

תוכן

חלוקה זו נעשתה בדרך כלל על פי התוכן של הפסוקים לפי הבנתו של העורך, אך לפעמים שגה העורך בהבנת העניין וביצע חלוקה שגוייה. וכן לפעמים תלויה חלוקתו בפירוש הנוצרי של התנ"ך ואינה נכונה לפי הפירוש האמיתי.

דוגמאות לכך:

א)

קטרוגים

על אף שחלוקה זו התקבלה בישראל יש המערערים על חלוקה משום יסודותיה הנוצריים. לאחרונה יצא לאור חומש שבו ויתרו על חלוקה זו תבנית:?. גם בתנ"ך קורן הצניעו חלוקה זו והדגישו במקומה את החלוקה לסדרים שאותה הביאו בסדר של א"ב במקום בציון של ס, כנזכר למעלה. {{אולי אפשר להמליץ על חלוקה זו את דרשת חז"ל על הפסוק "יפת א-להים ליפת וישכון באהלי שם" יפיופיתו של יפת באהלי שם, כלומר שהגישה ה"מדעית" ה"יפה" של הנצרות משמשת את היהדות. אמנם ודאי רק בצד הטכני ולא העקרוני ואכמ"ל}}

חלוקות של מפרשים

מלבד חלוקות אלו שנכנסו לגוף הטקסט של המקרא, בין בספר התורה ובין בחומשים הנדפסים, ישנם כמה מפרשים וחכמים שהציגו אפשרויות של חלוקה של התורה על פי התוכן הענייני. חלקם הציגו חלוקה מקיפה לכל התורה וחלקם לעניינים מסויימים. להלן כמה אפשרויות חלוקה:

?

?

דעת מקרא