פרשני:בבלי:מכות כ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות כ ב

חברותא[עריכה]

אלא, בהכרח, מדובר שקרח חמש קריחות בזה אחר זה, בחדא התראה, שהתרו בו לפני הקריחה הראשונה.
ומקשינן: מי מחייב בכהאי גוונא על כל קרחה וקרחה? והתנן לקמן (כא, א): נזיר שהיה שותה יין כל היום, אינו חייב אלא מלקות אחת. זאת, על אף שלא תיתכן שתיה אחת ממושכת במשך כל היום. ובהכרח, שאפילו שתה בזה אחר זה, אינו חייב אלא אחת!
ואם התרו בו ואמרו לו בין שתיה לשתיה: אל תשתה! אל תשתה! ואחרי כל פעם שהתרו בו הוא היה שותה, חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שהתרו בו, ושתה.
ומוכח ממשנה זו, שאפילו אם עבר בזה אחר זה, אינו חייב בהתראה אחת אלא רק על הפעם הראשונה שעבר על ההתראה, משום שבפעם השניה חוששים שמא כבר הספיק לשכוח את ההתראה.  15  ואם כן, כיצד מחייבים כאן בהתראה אחת על כל קרחה וקרחה!?

 15.  התוספות (בד"ה לא צריכא) חולקים על זה, וסוברים, שכל שעשה את העבירות בזה אחר זה תוך כדי דיבור, אינו יכול לטעון ששכח בינתיים את ההתראה. עיי"ש.
ומתרצינן: לא צריכא, באמת היתה רק התראה אחת על כל החמש קריחות, אבל מדובר באופן שעשה את כל הקרחות בתוך כדי דיבור להתראה, דסך חמש אצבעותיו עם נשא (סם שמשיר את השיער  16 ), ואותבינהו (והניח את כל חמשת אצבעותיו על ראשו) בבת אחת בחמשה מקומות, שבאופן זה חידשה התורה שחייב מלקות  17  על כל קרחה וקרחה. דכיון שעשה את כל הקריחות בבת אחת, הויא ליה התראה לכל חדא וחדא. יש כאן התראה לכל קרחה וקרחה שבכל אצבע ואצבע, שהיות ומיד לאחר ההתראה הוא עשה את כל חמשת המעשים בפעם אחת, אינך יכול להחיל את ההתראה על מעשה אחד ולא על משנהו, ולכן ההתראה חלה על כל מעשה ומעשה, כאילו היתה התראה נפרדת לכל מעשה.

 16.  והוסיף הריב"ן, שהסך ממנו שוב אינו צומח שער בגופו. ומדייק מכאן המנחת חינוך, שאם יכול השער לחזור ולגדול אינו חייב על קרחה שכזו, אך בתוס' נזיר נא ב משמע שהגוזז חייב אף כשלא עקר את שרשי השער, ויכול לגדול מחדש. ובנזיר סא ב מצינו שיש סם המשיר את השיער לפעם אחת, ויש הגורם לכך ששוב לא יצמח.   17.  כתב הריטב"א: "ושמע מינה דעל ידי סם היקרחה, מה שאין כן בהשחתה כדכתבינן לעיל".
וכמה הוא שיעור קרחה לחייב עליו מלקות?  18 

 18.  אבל איסור יש אפילו בשערה אחת. ריטב"א בשם הירושלמי. והבית יוסף כתב, שיש מקור לכך מסוגייתנו, דאמרינן בסמוך שאסור ללקוט אפילו שערה אחת לבנה מתוך שערות שחורות. אך הגר"א ורע"א בגליון השו"ע יו"ד ק"פ כתבו ששערה אחת אסורה מדין חצי שיעור. ועיין במשנה למלך פ"א מחמץ ומצה, שדן בשאלה אם איסור חצי שיעור נאמר רק באיסור אכילה או בכל האיסורים.
רב הונא אומר: שיעורו כדי שיראה חלק מעור ראשו כשהוא גלוי ללא שערות  19 .

 19.  כתב הריטב"א: יש שפירשו לחומרא, ששיעורו, כל שנראה קרחה בראשו, ואפילו אם נראה רק בעיון דק ומקרוב. ויש שפירשו לקולא, שצריך שיראה מראשו מרחוק בעיון גס.
רבי יוחנן אומר משום רבי אלעזר ברבי שמעון: שיעורו כגריס.  20 

 20.  שעורו, עיגול בקוטר 19 מ"מ, בערך בגודל של מטבע של עשר אגורות, ועיין תשב"ץ (ח"ב סי' ק'), שהוא 36 שערות, ושיעור גריס מרובע הוא 40 שערות.
ואומרת הגמרא שהמחלוקת בדבר זה, היא כתנאי: דתניא: כמה שיעור קרחה (רבי שמעון בן אלעזר אומר  21 ): כגריס. אחרים אומרים: כדי שיראה מראשו.

 21.  הגהות הב"ח
אמר רב יהודה בר חביבא: פליגי בה תלתא תנאי:
חד אומר, כגריס. וחד אומר, כדי שיראה מראשו. וחד אומר, כשתי שערות.  22 

 22.  כתב הלבוש (סי' ק"פ ס"ט), אף על פי ששיעורין הלכה למשה מסיני, כל אחד אומר מה שקיבל מרבו בשם הלכה למשה מסיני.
ואיכא, ויש שיטה אחרת, שמחליפה את הדעה של שיטה אחת, דמפיק, שמוציאה את השיטה השלישית האומרת שהשיעור הוא שתי שערות, ומעייל, ובמקומה מכניסה שיטה אחרת, ששיעור קרחה הוא בכעדשה. ושיעורה הוא ארבע שערות, דהיינו שתי שערות על שתי שערות (נגעים ו א).
וסימנך, כדי שתזכור שמחליפים דוקא את השיטה השלישית, האומרת "שתי שערות", בכעדשה, ולא תטעה לומר שמחליפים את השיטה הראשונה שאומרת "כגריס", בכעדשה, יש לך סימן, שיזכירך שגם שיעור גריס וגם שיעור עדשה נשנו כאן, ובהכרח שהוחלפה דוקא השיטה של שתי שערות בכעדשה, ולא הוחלפה השיטה של כגריס בכעדשה.
לפי שמצינו לענין שיעורי הנגעים משנה האומרת: בהרת שיעורה כגריס, ומחיה של בשר הנראית בתוך הנגע, שיעורה בכעדשה.
ואותו דבר יהיה לך לסימן בשיעורי הקרחה, שגם בהם יש שיטה האומרת שיעורה כגריס, ומאידך, יש שיטה האומרת ששיעורה בכעדשה. ולפי הסימן של משנה זו, נדע להבחין שמחליפים וגורסים את השיעור של כעדשה במקום השיטה של שתי שערות, ולא מחליפים וגורסים את השיעור של כעדשה במקום השיטה של כגריס.
אך זאת לא נטעה לומר, להחליף את השיטה של כעדשה בשיטה של "כדי שיראה מראשו", ואין צורך לכך בסימן, משום שאין אנו מחליפים שיטה אלא בשיטה הדומה לה, וכיון שבכעדשה שיעורה הוא קצוב, ניתן להחליפו רק בשיטה ששיעורה קצוב, כמו גריס, ולא בשיטה של "כדי שיראה מראשו", שאין לנו בו שיעור קצוב בכל אדם.
תנא: הנוטל שערות מלא פי הזוג (מלא חודן של מספרים) בשבת, חייב משום מלאכת גוזז.
וכמה הוא מלא פי הזוג?
אמר רב יהודה: שתים (שתי שערות).
ומקשינן: והתניא: לענין איסור גוזז בשבת, שחייב בשיעור של מלא פי הזוג, ואילו לענין חיוב מלקות על איסור קרחה, חייב בשיעור של שתים (שתי שערות).
ומשמע ששיעור שתי שערות הוא שיעור אחר משיעור מלא פי הזוג.
ומתרצינן: אימא, יש לגרוס בברייתא: וכן לקרחה שתים. כלומר, גם קרחה, שיעורה כשיעור גוזז בשבת, שחייב על שתי שערות.
תניא נמי הכי: הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב משום גוזז. וכמה מלא פי הזוג, שתים.
רבי אליעזר אומר: שיעורו שערה אחת.
ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות כדי שלא ייראה זקן  23 . שבכהאי גוונא שיעורו אפילו בשערה אחת,  24  שהוא חייב בשבת משום מלאכת גוזז, מפני שמלאכה חשובה היא לו.  25  ודבר זה, אפילו בחול אסור, כיון שמתנאה עצמו בנוי כאשה, ואסור משום שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה):

 23.  עיין בפסקי התוספות כאן (סי' כ"ו) שכתב בשם רש"י, שדבר זה הוא דוקא בבחור, שבושה לו שערות לבנות.   24.  עיין במשנה ברורה (סי' ש"מ ס"א בביאור הלכה שם) שדן, ביש לו יותר משערה אחת לבנה, האם חייב במלקט שערה אחת. עיין בדבריו שם שדן בצביעת שערה אחת לבנה מתוך הרבה שערות לבנות, כיון שצביעת השערה האחת לא תייפה את נוי מראהו, הרי מותר הוא לצבוע, או כיון שצביעת השער היא דרכן של נשים, אסור לו לצבוע אפילו שערה אחת   25.  כתב הכלבו (סי' כ"ו) והביאו האליהו רבה (בשו"ע או"ח סי' ש"מ) שבמלקט לבנות מתוך שחורות חייב אפילו בנוטל ביד, גם לרבנן (בשבת צד, ב) שאינם מחייבים על נטילת שיער ביד, לפי שבמלקט לבנות מתוך שחורות דרך ליטלם ביד.
שנינו במשנה: והמקיף פאת ראשו וכו':
תנו רבנן, שנו חכמים בברייתא: פאת ראשו זה סוף ראשו, שפאה לשון סוף וקצה הוא, כמו שכתוב "לפאת ים" (שמות כז, יב).  26 

 26.  רש"י שבועות ב, ב ד"ה על הראש
ואיזהו (באיזה ענין) חייב "בבל תקיפו" כשמקיף את סוף ראשו?
זה המשוה את צדעיו, צידי מצחו, שיש בהם פיאות הראש, לאחורי אזנו, ולפדחתו (לחלק הקדמי של המצח), שאין שם שערות.
והיינו, שנוטל את השיער  27  שבצדדים, הנמצא בין הצד הקדמי של ראשו ובין צדו האחורי, שבצדדים יורדות השערות של פאות הראש למטה מגובה השער שבמצחו הקדמי ומאחורי אזניו, והוא משווה אותן, בקו ישר והיקפי, את מקום צמיחת השערות בראשו, עד שנראה מקום צמיחת השערות עגול ושוה, כך שמקום הצדעה, עם אחורי האוזן ועם הפדחת, הכל חלק, וכך נשארים שערות גובה הראש בעיגול מוקף.  28  תני תנא ברייתא קמיה דרב חסדא, כיון שכתוב "לא תקיפו" בלשון רבים, לומדים מכך שבאיסור הקפה, גם המספר וגם המסתפר, שניהם עוברים בלאו.  29  ולכן, אחד המקיף (המספר) ואחד הניקף (המסתפר) לוקה (כלומר, שניהם לוקים).

 27.  נחלקו הראשונים בשיעור הקפה לחייב עליה: הנמוקי יוסף בשם אבי העזרי כתב שחייב במגלח שתי שערות מן הפאה, ונראה מדבריו שגם הסמ"ג סובר כן. אבל מהריב"ן והריטב"א נראה מדבריהם, שאינו חייב אלא כשנוטל את כל השערות שבצדעיו ואינו משייר כלל. והרמב"ם (בפי"ב מעכו"ם ה"ו) כתב: "ופאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור, ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות", (ובטור (יו"ד סי' קפ"א) גרס בדברי הרמב"ם: ארבע שערות. וראה בצפנת פענח על הרמב"ם שנתן טעם לשיעור ד' שערות על פי הסוד). וכתב התשב"ץ (ח"ב סי' ק') ששיעור ארבעים שערות הוא מדין תורה, שסברא היא שהצריכה תורה להניח בפאה שיעור שיש בו חשיבות, ולמדוהו מקרחה ששיעורו כגריס. אבל בחתם סופר (בשו"ת יו"ד סי' קל"ט) כתב, שמן התורה די בשיעור שתי שערות, רק שמקובל בידם מחכמי אחרונים, או אפילו מחכמי התלמוד, להשאיר מ' שערות משום מראית עין שלא יראה כמשוה הצדעים.   28.  נחלקו הראשונים עד היכן הוא מקום פאת הראש? דעת הרמב"ם (בפי"ב מהלכות עכו"ם ה"ז) שהפאה מסתיימת בסוף הצדעיים, ומה שלמטה מהצדעים, היינו השערות של הלחי העליון, אינו בכלל פאת הראש אלא בכלל פאת הזקן. וכן דעת הראב"ד והר"ש משנץ בפירושם לתורת כהנים בפסוק "לא תקיפו". וכן דעת עוד ראשונים. ודעת הריטב"א, שמסוף הצדעים ועד למטה מהאוזן אינו לא מפאת הראש ולא מפאת הזקן. אבל מלשון הריב"ן במשנה, משמע שדעתו, שפאת הראש היא עד מתחת לאוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא, וכן נפסק להלכה (ביו"ד סי' קפ"א ס"ט) לאסור הקפת פאת הראש עד למטה מן האוזן.   29.  כך פירש הריב"ן בפירושו הראשון. ולפי פירוש זה, עיקר האזהרה הוא במקיף, אלא שהתרבה גם הניקף מלשון רבים. וכתב על כך רע"א (שו"ת צו) שלפי זה אפשר לבאר את דברי הנימוקי יוסף, שאם היה המקיף קטן, גם הניקף הגדול אינו עובר. אך התוס' בנזיר נא א כתבו, שעיקר האזהרה היא לניקף, שאצלו שייך לומר "פאת ראשכם", אלא שהתרבה גם המקיף מכך שנאמר לא תקיפו ולא נאמר לא תוקפו. ועוד פירוש מביא הריב"ן, שהלימוד הוא מהלשון "לא תקיפו", שמשמע לא תניחו להקיף, ולומדים מכך שגם המניח להקיף עובר בלאו כמו המקיף עצמו.
אמר ליה רב חסדא, וכי מאן דאכיל תמרי בארבילא, לקי!? (וכי האוכל תמרים בכברה יהא לוקה)? והיינו, שכך היה דרכם, שהמסתפר היה יושב עם כברה לקבל את השערות שנופלות מהתספורת, וכדי שלא ישב בטל, היה לפעמים אוכל תמרים בכברה בשעת התספורת.  30 

 30.  ערוך לנר
כלומר, אמנם עובר הניקף בלאו, אבל מדוע הוא חייב מלקות על כך? והרי הוא לא עשה שום מעשה, וכי משום שנהנה מאכילת תמרים הוא ילקה בלי לעשות מעשה לגבי התספורת.
ולכן, דאמר לך "מני!?", השואל אותך: לפי מי שנית את דברי הברייתא שהניקף לוקה? ענה לו, שלדברי רבי יהודה היא. דאמר (לעיל טז, א), גם על לאו שאין בו מעשה, לוקין עליו.
רבא אומר: אין צורך להעמיד את הברייתא שאומרת שהניקף לוקה רק אליבא דרבי יהודה, אלא אפשר להעמידה במקיף לעצמו, שחייב פעמיים מלקות, הן משום מקיף והן משום ניקף. והברייתא נאמרה לדברי הכל.  31 

 31.  הרמב"ם השמיט את האופן הזה שהמקיף לעצמו לוקה שתיים, וביארו האחרונים, שהרמב"ם סובר שרב אשי חולק על רבא, ופסק כרב אשי. ובטעם הדבר, כתבו להסביר, שאין לוקין שתי מלקויות על לאו אחד הנעשה בפעולה אחת של מקיף וניקף. ועיין אתוון דאורייתא כלל כ שהאריך בזה.
רב אשי אומר: אפשר להעמיד את הברייתא במסייע, שהניקף מכין את השערות שלו לספר,  32  או שמטה עצמו אליו להקיפו  33 , שבאופן זה הוי לאו שיש בו מעשה  34 , ולוקה הניקף לדברי הכל.  35 

 32.  ריב"ן   33.  טור (יו"ד סי' קפ"א), וכן הוא בשו"ע (שם סלקא דעתך), וכן כתב הנמוקי יוסף כאן. והלבוש עשה מהם פירוש אחד, שממין לו את השערות בכך שמטה עצמו אליו.   34.  הרע"א (בשו"ת ח"א סי' צ"ו) הקשה, לפי מה שנראה מדברי הראשונים, הסיוע שמסייע הוא עוד לפני ההקפה ולא בשעת ההקפה עצמה, וקשה, מהיכי תיתי יחשב בכהאי גוונא כלאו שיש בו מעשה ?! ומבאר החזו"א (חו"מ ליקוטים סי' כ"ג), שהחזקת הגוף במצב שונה מהרגיל, כגון המרים ראשו יותר מרגילות האדם, או כופף ראשו יותר מהאופן הנוח לו לאדם, חשוב כמחזיקו בידו במשך כל רגע ורגע שממשיך להחזיקו כך. ולפיכך, כשהאדם ברצונו מכריח את ראשו שלא לנטות מהמקיף, הוא נחשב כעושה מעשה בהטיית גופו אל המקיף במשך כל מן ההטייה. ומכל מקום, אינו נקרא "מקיף", כיון שאינו משתתף בפעולת הגילוח. אך לענין "ניקף", כיון שהוא מוזהר מלהיות ניקף, אלא שאם אינו מסייע הוי לאו שאין בו מעשה, אך כאן, הואיל והוא מחזיק ראשו שיהא סמוך לתער, מיקרי עושה מעשה. ובאגלי טל (מלאכת טוחן יז לח) מבאר, שהיות והתחדש שעובר הניקף גם בלי מעשה מצדו, לכן מועיל הסיוע לעבירה אפילו במעשה שנעשה לפני העבירה, כדי ללקות עליו.   35.  הריטב"א הקשה, הרי שנינו במסכת ביצה (כב, א) שמסייע אין בו ממש. ותירץ, שכאן סיוע גדול הוא, כשמזמין לו עצמו בשערו. ובשיטמ"ק (שם) תירץ, כיון שכאן חייב על מסייע לפי שאי אפשר בלא סיוע חברו, מוכחא מילתא שמתכוון לסייעו. וכקושית הראשונים הקשה הט"ז (או"ח סי' שכ"ח סק"א) מעצמו. ותירץ, דבההיא דביצה, מסייע עמו בשעה שהוא עושה המלאכה, וכיון שאין צריך לו רק לסיוע בעלמא, אין בו ממש. אבל בהא דניקף, שקודם שמתחיל המקיף להקיף מזמין הניקף את שערו, הוה כמו מתחיל במלאכה, ויש בו ממש. והחתם סופר כתב שזו היא גם כוונת הריטב"א. והש"ך (בנקודות הכסף יו"ד סי' קצ"א) השיג עליו וכתב, שאין לחלק בכך, ולעולם מסייע אין בו ממש, ובניקף שאני, כיון שגם על הניקף הזהירה תורה ואפילו אינו מסייע. אלא, שכאשר אינו מסייע, הוא פטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה. אבל במסייע נחשב כאן הדבר כמו שעשה מעשה, ולוקה. אבל בשאר אזהרות שאין בהם לאו על מי שנעשה בו המעשה, לא שייך לומר שחייב מלקות משום מסייע, שהרי מסייע אין בו ממש.
שנינו במשנה והמשחית פאת זקנו:
תנו רבנן, שנו חכמים בברייתא: פאת זקנו זהו סוף זקנו.
ואיזהו סוף זקנו? שבולת זקנו. כל פאה ופאה מחמשת הפאות נקראת שבולת, מפני השיער הבולט שם, או מפני שיש שם קצת בליטת בשר.  36 

 36.  ריטב"א בשם רש"י, וכוונת הגמרא להוסיף ביאור על האמור ש"פאת זקנו" הוא סוף זקנו, ועל זה אמרו, שאיזהו סוף זקנו? שבולת הזקן. וכוונת הגמרא לבאר את ההגדרה של כל פאות הראש. אבל הריטב"א בשם ר"ח ואחרים, פירש, שרק הפאה החמישית שהיא בסנטר נקרא שבולת הזקן, ולא באה הגמרא אלא להוסיף ולומר, שאף שבולת הזקן הוא מכלל פאות הזקן. וכן כתב הרמב"ם (פי"ב מעכו"ם ה"ז). וביאר הבית יוסף, שפאת הסנטר נקראת שיבולת, כי האנשים שאין זקנם מלא בשערות, בולט בהם חלק זה כשיבולת.
שנינו במשנה: והמשרט שריטה אחת  37  וכ ו': תנו רבנן (שנו חכמים) בברייתא: נאמר בתורה "ושרט".

 37.  כתב הריטב"א: מדלא יהיב תלמודא שיעורא לשריטה, שמע מינה שהיא בכל שהוא. ובתוספתא (מכות פ"ג ה"ח): וכמה ישרוט ויהא חייב כדי שיראה משום שריטה, ע"כ. בערוך לנר נסתפק בשרט ולא הוציא דם, ומסיק שנראה שאינו חייב אלא בהוצאת דם. בשו"ע (סי' ק"פ ס"ז) כתב: יש מי שאומר דדווקא שריטה, אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר, ויש מי שאוסר, ע"כ.
יכול יהא חייב מלקות אפילו אם שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים?
תלמוד לומר "לנפש". ללמד שאינו חייב אלא על המת בלבד.  38 

 38.  פסק השו"ע (יו"ד סי' ק"פ ס"ו) שיש איסור גדידה ושריטה על המת גם שלא בפניו, כשיטת התרומת הדשן (סי' רפ"ו) שהביא ראיה לזה מסוגיין, מדאיצטריך למידרש שפטור, גם על ביתו שנשרף וגם על ספינתו שטבעה, סימן שבא ללמד שאין הבדל בין בפניו ובין שלא בפניו, שסתם בית שנשרף, שכיח בפניו, וסתם ספינה שטבעה בים לא שכיח דקאי התם. אלמא באופן שפטר, באותו אופן, על המת חייב.
ומנין למשרט חמש שריטות על מת אחד, שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר "ושרט", לחייב על כל שריטה ושריטה. שהיה יכול הכתוב לומר "לנפש לא תשרטו". או שלומדים מהאות וי"ו של "ושרט", שהיא מיותרת.  39 

 39.  ריב"ן.
רבי יוסי אומר: מנין למשרט שריטה אחת על צער שיש לו על ה' מתים, שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר "לנפש". לחייב על כל נפש ונפש,
ומקשינן: והא אפיקתיה, הרי כבר דרשנו את המילה "לנפש", שהיא באה למעט את השורט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים שאין לוקים עליה, ולא מסתבר לומר שרבי יוסי חולק על דרשה זו, לפי שהיא פשוטו של מקרא.

דרשני המקוצר[עריכה]