פרשני:בבלי:מכות טו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות טו א

חברותא[עריכה]

אמרו לו לרבי יוחנן:  1 

 1.  כך ביאר ריטב"א בשם רש"י. אך הוקשה לו השקלא וטריא בסוגיין, דאמרינן דהדר ביה משום דקשיא ליה למה אונס מנותק לעשה, ואילו למסקנא לרבי יוחנן מתרצינן שבאונס כתיב ביה כל ימיו, ולא קשיא ליה. ונדחק ליישב, ולכן הביא פירוש רבותינו שאחרים שאלו לרבה בר בר חנה אם אמר בשם רבי יוחנן, ועל כך אמר לא וכו'.
היינו, אחרים ששמעו בשמו, שאלו את רבי יוחנן: האם אמרת דבר זה? אמר להו: לא!
והיינו, שחזר בו, ועתה הוא אינו סובר כן, כדלהלן.
אמר רבה: האלוהים! (לשון שבועה), אכן אמרה רבי יוחנן. אלא שעתה הוא חזר בו!  2 

 2.  ותמהו הראשונים איך יבאר רבי יוחנן שחזר בו את משנתנו? וכן הקשו לרב פפא שהסיק כן. וכתב בעל המאור שחייבי כריתות גמרינן דלוקין מ"לעיני לעיניך". והרמב"ן במלחמות ה' ביאר, דסברי שאין המלקות בבא אל המקדש טמא משום שקדמו לעשה. אלא מפני שאין העשה מתקן את מה שכבר עבר, אלא נצטווה לצאת שלא להוסיף טומאה על טומאתו. ואת דברי רבה ביאר, דהוה אמינא דמשום שקדמו עשה עיקרו עשה הוא, ועל כך הוכיח ממשנתנו שחשוב לאו ולוקין עליו. (ובריטב"א הביאו דס"ד דהוי תיקון ללאו ע"ש). ותמה השער המלך, שסברת הרמב"ן שייכת גם בוהשיב את הגזילה שלא ימשיך בעבירה בגזל. ועיין קהילות יעקב (בסוף המסכת ובפסחים סי' ג') שמטמא מקדש אזהרתו בכל רגע, וכעת נאמר "וישלחו" שלא יעבור עוד, ולא על שעבר. אך בגזל, שעובר רק במעשה הגזילה, מסתבר שהעשה אחר זמן ניתן לתקן הלאו. והשער המלך הקשה, שגם באונס יש לומר שהעשה נאמר שלא יוסיף חטא. ועל כך כבר כתב ריטב"א שהתיקון בחזרה, שלא הועילו מעשיו, ונפטר בכך למפרע. ובקהילות יעקב חילק באונס כגזל כנ"ל. ועיין חזון איש (או"ח קי"ח ח') דמהרמב"ם לא משמע כן. שלא מנה חמץ בין הלוקים שלא קיימו העשה. ועיין רע"ק לגבי חמץ בפסח, דהר"מ כתב דלוקה, והיינו מסברא זו דעובר כל רגע. (ועיין שאג"א סי' פ"ג). ועיין פני יהושע דבהוה אמינא מייתו ראיה לרבי יוחנן דאין פטור ניתק לעשה משום גזה"כ, דלא דמי ללאו דחסימה, אלא מסברא דתיקון הלאו, ולכן בקדמו לוקה, ולכן לא איכפת לו שאין העשה מתקן. כי ממה שלוקה על לאו שיש בו עשה, חזינן דאין צריך דומיא דלאו דחסימה.
אך אליבא דאמת, הוא אינו צריך לחזור בו. שהרי מצינו דכתיבא בתורה לא תעשה שקדמו עשה, ובכל זאת תנינא שלוקה על הלאו הזה, ולא מנתקו העשה.
ומוכח שכך היא ההלכה, שלוקין על לאו שקדמו עשה. ולא היה צריך רבי יוחנן לחזור בו.
ומבארת הגמרא: כתיבא עשה הקודם ללאו - "וישלחו מן המחנה" את הטמאים.
ורק אחריו כתיב הלאו, "ולא יטמאו את מחניהם ".
ותנינא הכא במשנתנו, שהבא למקדש כשהוא טמא לוקה!
והיינו, מפני שהוא לאו שקדמו עשה, ואין זה לאו הניתק לעשה.
אלא מעתה, שמוכח כדבריו של רבי יוחנן במשנה, תקשה: אלא מאי טעמא קא הדר ביה, מדוע חזר בו רבי יוחנן?
ומתרצינן: משום דקשיא ליה הדין שמצינו באונס אשה.
דתניא: האונס נערה בתולה יש עליו מצות עשה ומצות לא תעשה.
מצות עשה, לשאתה לאשה. שנאמר "לו תהיה לאשה".
ומצות לא תעשה, שאסור לו לגרשה כל ימי חייו. שנאמר "לא יוכל לשלחה כל ימיו".
ואם נשאה האונס לאנוסתו, ואחר כך עבר וגירש אותה, ועבר בכך על הלאו שאסור לו לשלחה -
אם ישראל הוא, הרי הוא מחזיר אותה, ומתקן בכך את הלאו שעבר בגירושיה, ואינו לוקה.
אך אם כהן הוא - הרי הוא לוקה, ואינו מחזיר אותה לאשה אחר גירושיה, שהרי כהן אסור בגרושה.
והוקשה לרבי יוחנן: זה שאמרה הברייתא שאם האונס ישראל הוא, הרי הוא מחזיר את אנוסתו ואינו לוקה על גירושיה - יש לתמוה:
אמאי? למה הוא אינו לוקה?
והרי לאו זה - לא תעשה שקדמו עשה הוא!
שהרי מצות "לו תהיה לאשה", נכתבה קודם ללאו "לא יוכל לשלחה כל ימיו", ואפשר לקיימה לפניו, ואם כן לילקי עליו! וכיון שבכל זאת פוטרת אותו הברייתא ממלקות, לכן חזר בו רבי יוחנן מהכלל האומר "לאו שקדמו עשה לוקין עליו", והחשיבו ככל לאו הניתק לעשה, שאין לוקין עליו.
אמר עולא: ישראל שאנס נערה בתולה, וגירשה, יחזירנה ולא ילקה, היות שהעשה נכתב כדי לנתק את הלאו. ואף שהקדים הכתוב את העשה ללאו, לא הוצרך לכתבו לגופו, שהרי כדי לחייבו לשאתה לאשה אין צורך בפסוק זה, כי -
לא יאמר הכתוב "לו תהיה לאשה" באונס נערה בתולה, וליגמר ונלמד את המצוה לשאתה לאשה בקל וחומר ממוציא שם רע (על האשה שנשא בכך שהוא טוען שלא מצא לה בתולים, וזינתה תחתיו בזמן שהיתה מאורסת לו ושהתה בבית אביה):
ומה מוציא שם רע, שלא עשה מעשה, אלא רק העליל עליה בדיבור, אמר רחמנא מצות עשה "ולו תהיה לאשה" -
האונס אשה, שעשה בה מעשה - לא כל שכן שחייב לקחתה לאשה לכל ימיו!
ובהכרח שפסוק זה מיותר הוא, וללמד דבר חידוש הוא בא.
ואם אינו ענין ללמד על האמור לפניו לקחתה, לפני הגירושין, תנהו ענין לאחריו, לומר שאף אם גירש יחזיר, וכיון שנכתב העשה לצורך תיקון הלאו, אין לוקין על הלאו, אף שקדמו העשה בכתיבה ובקיום.
ומקשינן: ואכתי, אונס ממוציא שם רע לא גמר, דאיכא למפרך:
מה למוציא שם רע שמצינו בו חומר מאונס, שכן לוקה ומשלם!
ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לחייב אונס הקל ממנו לכנוס את אנוסתו, ולפיכך הוצרכה התורה לכתוב בו ולו תהיה לאשה, ואינו עשה המנתק את הלאו, וילקה.
ומתרצינן: ילפינן לנתק את הלאו באופן אחר -
אלא, לא יאמר "לו תהיה לאשה" במוציא שם רע, וליגמר מאונס, בקל וחומר:
ומה אונס, שאינו לוקה ומשלם, אמר רחמנא "ולא תהיה לאשה". מוציא שם רע, שלוקה ומשלם, לא כל שכן שחייב לכונסה.
ועל כרחך ללמד בא, ולמה נאמר במוציא שם רע?
אם אינו ענין למוציא שם רע, שהרי הוא נלמד בקל וחומר, תנהו ענין לאונס.
ואם אינו עניו לפניו, דכתיב מפורש, תנהו ענין לאחריו. שאף אם גירשה יחזירנה כל ימיו, ובכך ניתק הלאו לעשה.
ושוב מקשינן: ומוציא שם רע מאונס נמי לא גמר בקל וחומר, משום דאיכא למיפרך, לאידך גיסא:
מה לאונס, שכן עשה מעשה ולכן חייב לכנסה, ואי אפשר ללמוד ממנו לחייב מוציא שם רע, שלא עשה מעשה.
ומתרצינן: אלא, באופן אחר אפשר ללמוד שמנתק העשה את הלאו -
שהרי אף אם לא יאמר הכתוב "לו תהיה לאשה" במוציא שם רע, היינו יודעים זאת, שהרי אשתו היא, שהוצאת השם רע היא אחר שקדשה ונשאה.
ולמה נאמר? -
אם אינו ענין למוציא שם רע - תנהו ענין לאונס.
ואם אינו ענין לפניו - תנהו ענין לאחריו, שאונס שגירש חייב להחזיר, ובכך יתקן את הלאו.
ומקשינן: ואימא, אם אינו ענין לפניו דמוציא שם רע שהרי אשתו היא, תנהו ענין לאחריו דידיה.
שאם גירש מוציא שם רע את אשתו, חייב להחזירה, ולומר דלא לקי, שהרי בכך מתקן את איסורו.
ושוב יקשה, מנין שאונס מתקן את איסורו כשמחזיר גרושתו, והרי אין בו עשה נפרד לאחר הלאו.
ומתרצינן: אין הכי נמי, שהעשה הנאמר במוציא שם רע, בא לחייבו להחזיר את אשתו אם גרשה ולתקן את איסורו.
ואתי אונס, וגמר מיניה שאם החזירה אינו לוקה, כמו שמצינו במוציא שם רע.
והוינן בה: במאי גמר מיניה?
אי בקל וחומר ממוציא שם רע שלוקה ומשלם, ואפילו הכי אם גרשה אינו לוקה, כל שכן אונס שאינו לוקה, שלא ילקה על גירושיה.  3 

 3.  הב"ח גורס אי בקל וחומר, איכא למפרך מה למוש"ר שכן עשה מעשה. ואי במה מצינו איכא למפרך כדפרכינן. ובפנים ביארנו כגירסת הגמרא.
אי במה מצינו, ששניהם דומין -
בכל אופן שהוא, איכא למפרך:
מה למוציא שם רע, שכן לא עשה מעשה, ואינו דומה לאונס, ואי אפשר ללמוד ממנו בקל וחומר לאונס.
אלא אמר רבא, הא דתניא אונס שגירש מחזיר ואינו לוקה, טעמו משום דלאו הניתק לעשה הוא.
ודייקינן מכך שהוסיפה התורה לחייבו "כל ימיו", ואף שהוא בכלל לא יוכל לשלחה, דמשמע שבא הכתוב ללמדנו שהצווי הוא, שלא תהיה משולחת ממנו כל ימיו, אלא בעמוד והחזר קאי. וכל הפסוק נסוב על המגרש, שלו תהיה לאשה אם שלחה, שלא יהיו השלוחין לכל חייו, הרי שהעשה בא אחר הלאו, ומתקנו.
וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: כל ימיו בעמוד והחזר.
והדרינן לריש סוגיין:
אמר ליה רב פפא לרבא: לרבי יוחנן דאמר דלוקין על לאו שקדמו עשה,
תקשי לכאורה: הא לא דמי לאויה ללאו דחסימה, שממנו למדים על איזה לאו לוקין, דהוא סמוך לפרשת מלקות, וכיון שבו אין עשה, מנלן שלוקין על לאו שיש בו עשה ואפילו קדמו?  4  אמר ליה רבא: וכי משום דכתב ביה רחמנא עשה יתירא כתוספת על הלאו, מגרע גרע!?

 4.  משמע דמקשינן כן רק על לאו שקדמו עשה. ואין זה הטעם של ניתק לעשה, דיש סברא בתיקון הלאו (עיין פני יהושע לעיל). אך לעיל יג ב מבואר בגמרא שאף ניתק לעשה טעמו דלא דמי ללאו דחסימה. וכן מבואר ברש"י פסחים (פד א) שהעשה הוא ענשו של לאו, ועוד דלא דמי ללאו דחסימה. ועיין בבעל המאור דלמ"ד בטלו, משום שהעשה הבא עם הלאו לא הווי דומיא דלאו דחסימה, ורק כשעבר על העשה, וכאילו אינו לוקה על הלאו והיינו טעמא דקדמו עשה פטור. ואף לרמב"ן, שיכול לתקן את עצם הלאו כקיום העשה, טעמו לפטור ממלקות, הוא משום דלא דמי ללאו דחסימה. ובברוך טעם (שער ב') האריך בזה עיי"ש. ולענין תקון הלאו על ידי העשה, אם חשוב כאילו לא עבר בלאו, יתכן והדבר תלוי במחלוקת בעה"מ ורמב"ן הנ"ל. ותוס' בפסחים (כט ב) כתב, שהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר על בל יראה, היות והוא ניתק לעשה. ומאד תמה עליהם בשאגת אריה (פ"א) דהעשה רק פוטר ממלקות אבל האיסור קיים. וביומא לו א, אמר רבי עקיבא שעולה באה על לאו הניתק לעשה. ומשמע דאיירי כשכבר קיים העשה.
הרי ודאי, שתוספת העשה אינו מחלקו מלאו דחסימה!
ומקשינן: אי הכי, אף לאו שניתק לעשה נמי לימא סברא זו: וכי משום דכתב ביה רחמנא עשה יתירא, מגרע גרע!? ולמה אינו לוקה.
אמר ליה רבא, ההוא עשה אינו מחזק הלאו, אלא לנתוקי לאו הוא דאתא. כיון שאינו מתקיים רק אחר עשיית הלאו, על כרחך לתקנו ולנתקו ממלקות הוא בא, ולכן אין לוקין עליו.
ומקשינן לרבא, דאמר שהעשה "לו תהיה לאשה", מעמיד את האונס בעמוד והחזר כל ימיו, ואינו לוקה לעולם, לפי שיכול לומר שרוצה להחזירה.
אמנם, הניחא למאן דאמר לקמן, שחיוב מלקות על לאו הניתק לעשה תלוי בביטלו ולא ביטלו.
כי אם ביטל בידים את האפשרות לקיים את העשה המנתק, הרי הוא לוקה, ואם לא ביטל את העשה, פטור אף על פי שלא קיימו.
לפי שסבר, אין גמר עבירת הלאו נעשית עד שמבטל גם את העשה. ולדבריו, ניחא הא דאונס יש לו תקנה כל ימיו להחזירה, ואינו לוקה אלא אם הדירה בהנאה, בנדר שאין לו הפרה, וביטל את האפשרות להחזירה.
אלא למאן דאמר שחיוב המלקות בלאו הניתק לעשה חל משעה שעבר את הלאו, אלא, כיון שיש לו אפשרות לקיים מצות עשה ולעקור בכך את חיוב המלקות, לכן תלוי הדבר בקיימו ולא קיימו, שכאשר נקרא לבית דין, יכול הוא לקיים את העשה ולהפטר מהמלקות, ואם יסרב לקיים הרי הוא לוקה. ולדבריו יקשה בעשה דאונס, ד"לו תהיה לאשה כל ימיו", מאי איכא למימר?  5 

 5.  גירסתנו כרש"י ותוס', אך ר"ח רמב"ן ריטב"א, וי"א שגם הרמב"ם (עי' כס"מ סנהדרין פט"ז ה"ב, ולח"מ פי"ח) גרסו ברבי יוחנן קיימו ולא קיימו, ולכן ביארו שקושיית הגמרא על רבא, דביאר הפטור דניתק לעשה, דלתקן הלאו נוסף העשה, דהניחא למ"ד קיימו, דאם לא קיימו לוקה אף שלא ביטל בידים, מובן, דהעשה מתקן את הלאו, אך למ"ד דבטלו בידים דוקא לוקה, יקשה, דהרי אף כשאינו יכול לקיימו אינו לוקה, אף שאין מתקן את הלאו. ומתרצינן, דאמר רבי יוחנן, קיימו ולא קיימו, וריש לקיש חולק עליו.
שאי אפשר לומר כרבא, שכל ימיו בעמוד והחזר קאי, דהרי אם כשיבוא לבית דין יסרב להחזירה מיד, ילקוהו.
(ולשיטתו, אין באפשרותו של החוטא לומר שיקיים לאחר זמן, שהרי לוקה על שאינו מקיים, ואם יוכל לדחות את הקיום, הרי לעולם לא ילקה).

דרשני המקוצר[עריכה]