פרשני:בבלי:מכות ט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות ט א

חברותא[עריכה]

אלא, אמר רב אחא בריה דרב איקא: הכא במאי עסקינן, כגון שהכהו הכאה  שאין בה תשלומים בשוה פרוטה. שאז אין חובת תשלומים, אלא לוקה אז על הלאו של "לא יוסיף להכותו".
מה שאין כן בהכאה שצריך לשלם עליה יותר מפרוטה, שהוא נפטר בכך ממלקות, כי בפירוש ריבתה תורה חובל בחברו לתשלומים, ואין אדם משלם ולוקה.
ואף ישראל שהכה כותי או עבד, לוקה, כשלא משלם על ההכאה פרוטה.  59 

 59.  באפיקי ים (ח"א יט י) הביא קושיא על אוקימתא זו: הרי אף אם הכהו הכאה שיש בה שוה פרוטה, ילקה, משום שתשלומי החבלה ניתנים לאדון. וכשמתחייב ממון לזה ומלקות לזה אינו נפטר בתשלומים מהמלקות. ותירץ, שנפטר משום תשלומי הריפוי, שהם ניתנים לעבד כדי להתרפאות בהם, ולא לאדון. אך באור שמח (פ"א מנערה בתולה הי"א) כתב שרק תשלומי נזק פוטרים ממלקות, ואילו על שאר תשלומים לוקה ואינו משלם. ובאפיקי ים דן עמו בזה (בח"ב לט, ובקונטרס אחרון). והביא תירוץ נוסף, לפי יסודו של הקצות החשן (תכד א), שאף את תשלומי חבלה משלם החובל לעבד ולא לאדון, אלא שרבו זוכה בהם משום הדין "מה שקנה עבד, קנה רבו". אך לגבי החובל, יש כאן תשלומין הפוטרים אותו ממלקות.
וכן מצינו דאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה.
ולא מקשינן הכאה לקללה. והיינו, על אף שאינו לוקה על קללת כותי ועבד, מפני המיעוט של עושה מעשה עמך, הוא לוקה על הכאת הכותי והעבד אף על פי שאינם עושים מעשה עמך, כי בהכאה לא נאמר מיעוט זה.
(ובסנהדרין פה ב נחלקו בכך, אם מקישים הכאה לקללה או לא, ולכן הוצרך להשמיענו התנא שלוקה, וסובר שלא מקשינן).
שנינו במשנה: חוץ מגר תושב. וכו'.  60 

 60.  הגדרת "גר תושב": הריטב"א כתב, שמצינו שלש הגדרות לגוי: גר תושב, בן נח, עכו"ם. והחילוק ביניהם, שעכו"ם לא מקיים שבע מצוותיו, בן נח מקיים מצוותיו, אך לא קיבלן על עצמו לפני בי"ד, וגר תושב הוא מי שקבל בפני בית דין לקיים שבע מצוות בני נח. ורק גר תושב מותר להתיישב בינינו בארץ ישראל, ואנו מצווים להחיותו. והרמב"ם (פ"ח ממלכים הי"א) כתב, שהוא נעשה לגר תושב רק אם קבלן על עצמו מפני שכך צוה ה' בתורה. אך אם עשאן מפני הכרע הדעת, הוא אינו נעשה גר תושב. ועיין באור שמח (פי"ד מאיסורי ביאה ה"ז), שכך פירש הרמב"ם את דברי הגמרא במסכת בבא קמא לז א: ראה הקב"ה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום - עמד והתירן להם! והיינו, שמצד מצוותיהם כבני נח, הם הותרו, ורק משום שהצטוו בתורה הם חייבים לקיים. והגרי"ז (במכתבים) כתב שעל אף שחייבים הגויים לקיים מצוותיהן, הרי כשמקבלים אותן על עצמם בפני בית דין, מתחדשת הלכה בגופם, לחלקם משאר בני נח. אך אין זו גירות, כי אם הם חוזרים בהם מקבלתם, שבים הם להיות כבני נח ואין להם יותר דין גר תושב. וחידוש זה, שצריכים לקבל עליהם את המצוות בבית דין כדי להעשות "גר תושב", הוא מה שהתחדש כשהצטוו בתורה, יותר על מה שהתחייבו נח ובניו.
"גר תושב" הוא גוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, והוא רשאי לשבת בינינו, ואנו מצווים עליו להחיותו.
ודייקינן ממתניתין, האומרת שמצד אחד אין ישראל גולין על הריגת גר תושב, ומצד שני, כשהרג בן נח ישראל, הוא אינו גולה אלא נהרג עליו.
אלמא, מוכח מכאן כי גר תושב - עובד כוכבים הוא. ולכן אין גולין עליו מצד אחד, ומצד שני אם הוא הרג ישראל אין לו כפרה בגלות על שהרג ישראל בשגגה, אלא הוא נהרג.
ומקשינן: אימא סיפא, גר תושב גולה על ידי גר תושב. הרי מצינו שאף הוא גולה, כשהרג בשגגה. ואם כן, הרי דינו כישראל לגבי גלות ולא כעכו"ם, וזה סתירה למה שמוכח מהרישא שדינו כעכו"ם לגבי גלות. לא מקשינן הכאה לקללה,
ומתרצינן: אמר רב כהנא: לא קשיא. אין כאן סתירה לפי שלגבי גלות הוא אינו כישראל גמור ולא כגוי גמור. ולכן:
כאן בסיפא, שדינו לגלות, היינו בגר תושב שהרג גר תושב, שדרגתם שוה, ולכן, כשהורגו בשוגג מתכפר בגלות, כי לגבי זה דינו שוה לישראל ההורג ישראל.
ואילו כאן, ברישא שנהרג, היינו בגר תושב שהרג ישראל. שלא די לו בגלות, אלא אף על שגגתו נהרג. שלענין זה דינו כעכו"ם.  61 

 61.  דייק הריטב"א מדברי רש"י, שלדברי רב כהנא שוב אין אנו מפרשים את הרישא של המשנה "חוץ מגר תושב" לשני צדדים, אלא רק באופן של גר תושב שהרג ישראל, אבל ישראל שהרג גר תושב, הרי הוא גולה על ידו. כי היות ואנו מצווים עליו להחיותו, הרי ההורגו צריך כפרה בגלות, אף על פי שההורגו במזיד אינו חייב מיתה. וזהו שנתחדש עתה בתירוצו של רב כהנא. והריטב"א פירש, שעיקר הדיוק בתחילה הוא ממה שאין ישראל גולה על הריגתו, ומשמע שאינו כישראל. וקושית הגמרא היא: ממה שהוא גולה על הריגת חבירו גר תושב, משמע שהוא כישראל שצריך לגלות על הריגתו. ועיין בחזו"א (בבא קמא י) שאף למסקנא, שגר תושב שהורג ישראל נהרג בעד אחד ודיין אחד, מכל מקום כשהרג גר תושב ודינו לגלות, צריך עדים ובית דין, היות שדין גלות הוא רק בדיני ישראל. אך במנחת יצחק (מצוה ת"י) כתב שגולה בעד א' ודיין אחד, כמו שהיה נהרג על ידם אם הרג במזיד.
איכא דרמי, יש המקשים סתירה, לכאורה, של קראי אהדדי, ועל כך הם מביאים את דברי רב כהנא:
כתיב "לבני ישראל, ולגר ולתושב בתוכם, תהיינה שש הערים", ערי המקלט, להורגים בשגגה. ומשמע שגם לגר תושב נועדו ערי המקלט.
וכתיב מאידך "והיו לכם הערים למקלט".
ודרשינן "לכם", ולא לגרים.
הרי סתירה לכאורה בפסוקים בדין גר תושב שהרג בשוגג, אם גולה או לא.
ועל כך אמר רב כהנא את דבריו הנזכרים לעיל:
לא קשיא.
כאן, הפסוק שכתוב בו שגר לא גולה, מדובר בו בגר תושב שהרג ישראל, שאינו מתכפר בגלות.
ואילו כאן, הפסוק האמור בגר ובתושב הגולים לעיר מקלט, מדובר בגר תושב שהרג גר תושב. שהיות והרג את בן מינו, דהיינו גר כמותו, גולה ומתכפר על שגגתו.
ורמינהי, סתירה מהברייתא למשנתנו, שהרי בני נח, אזהרתן זו היא מיתתן, וכשעברו על אחת ממצותיהם נהרגים.  62 

 62.  כך דעת רש"י. וסייע לו הריטב"א ממה שאמרו בסמוך, שעכו"ם נהרג בין על הריגת מינו ובין על הריגת שאינו מינו, ומדובר בשוגג. ובחזו"א (בבא קמא י) כתב, שלמסקנא ברייתא זו מדברת רק ב"אומר מותר", ולא בשוגג. אך הרמב"ן כתב, כי מה שאמרו חכמים, בן נח נהרג כשעובר על אחת מצוותיו אפילו כשלא התרו בו, זה רק כשעבר במזיד. כי לא מסתבר להרוג אדם שעבר עבירה בשוגג. (ועיין בשיעורי הגר"ש, שנחלקו בגדר "לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד"). ורק כשהורג בן נח אדם מישראל הוא נהרג אפילו על שגגתו, כשם שהחמירו בישראל שהרג ישראל, שגולה, ועומד בספק מיתה מגואל הדם. והרמב"ם (פ"י ממלכים ה"א) כתב, שבן נח פטור על שגגתו בשאר מצוותיו, ורק כשהרג ישראל בשגגה הוא נהרג עליו. וכשהרג את חבירו בשגגה - הוא אינו נקלט בעיר מקלט, ויכול גואל הדם להרגו, אך אין בתי דיניהם הורגין אותו על הריגה בשגגה. ועיין אבן האזל (פ"ה רוצח ה"ג), שהרמב"ם והרמב"ן נחלקו בטעם שנהרגין. לרמב"ן, משום שדמו של ישראל חמור מנכרי. ולרמב"ם, משום שאדם מועד לעולם, וזה מדיני ישראל, ולכן כשהרג גוי בשוגג פטור. והביא בשם מרכבת המשנה, שאף כשהרג ישראל בשוגג אין בתי דיניהם הורגין אותו, אלא גואל הדם. והשיגו אבן האזל, שטעם הרמב"ם מורה להרגו בבית דין. ועיין שיעורי רבי שמואל (אות שנ"ה).
ואמרו על כך בברייתא: לפיכך, גר ועובד כוכבים שהרגו - נהרגין, בכל מקרה, אפילו בשוגג, שאין בני נח צריכים התראה כדי להתחייב.
ודייקינן: קתני גר דומיא דעובד כוכבים, ומשמע שדינם שוה -
מה עובד כוכבים, לא שנא דקטל בר מיניה, עובד כוכבים כמותו, ולא שנא דקטל לאו בר מיניה, ישראל, דינו שנהרג ואינו מתכפר בגלות -
אף גר תושב, לא שנא דקטל בר מיניה גר תושב, ולא שנא דקטל לאו בר מיניה, דהיינו ישראל, דינו שנהרג.  63 

 63.  רש"י פירש בגר תושב שהרג ישראל. ודייק ריטב"א מדבריו, שרק על ישראל נהרג בשוגג, אך כשהרג גוי בשוגג אינו נהרג. ובמנחת חינוך (מצוה ת) כתב, שגר תושב שהרג במזיד בן נח שמקיים שבע מצוות אלא שלא קבלם על עצמו בבית דין, נהרג עליו. אך בשוגג אינו גולה, שאינו צריך לעיר מקלט. והחזו"א (שם) הוכיח, שגר תושב פטור על שגגתו בהריגת גוי, שהרי לא יתכן שיהא חמור מהריגת גר תושב, שרק גולה עליו, וגלות הרי לא שייכת בגוי, וממילא פטור.
ואם כן, למה אמרה משנתנו, שנהרג רק כשהרג ישראל, אך כשהורג גר תושב כמותו הרי הוא גולה ומתכפר.
ומתרצינן, אמר רב חסדא:
לא קשיא.
כאן, משנתנו שאמרה גולה, מדברת באופן שהרגו דרך ירידה.
ואילו כאן, הברייתא שאמרה נהרג, מדובר שהרגו דרך עלייה.
וטעם החילוק תלוי בדיני ישראל.
בהורג דרך ירידה - דישראל ההורג באופן כזה גלי -
איהו גר תושב נמי, כשהרג בן מינו גר תושב, סגי ליה, דיו להתכפר בגלות.
אך ההורג דרך עלייה, דישראל ההורג באופן כזה פטור -
הוא, גר תושב שהרג בן מינו, נהרג.
וטעמו של רב חסדא הוא, לפי שדרך עלייה חמור הוא, שלא ניתנה עליו כפרה בגלות, ולכן גר תושב כוכבים נהרג בשגגה חמורה זו.
אך רבה חולק עליו, כי לדעתו דרך עליה קל הוא מדרך ירידה, וישראל פטור משום שהוא קרוב לאונס. (תוס') ולכן, הקשה ואמר ליה רבה לרב חסדא: וכי לאו קל וחומר הוא -
ומה דרך ירידה, דישראל גלי - איהו, גר תושב, נמי סגי ליה בגלות.
דרך עלייה, דישראל פטור, כיון שהוא קרוב לאונס, איך יתכן לומר שאיהו, גר תושב שהרג גר תושב, נהרג!?  64 

 64.  האור שמח (פ"ו מרוצח הי"ב) ביאר מחלוקתם, שסברת רבה היא כמו שכתב הרמב"ם, שנפילה מדרך עליה "אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים, אלא כמו פלא הוא", ועיין לעיל הערה 4. ודעת רב חסדא, שדרך עליה קרובה למזיד, שאינה כדרך ירידה, כיון שבדרך ירידה היה הניזק צריך להשמר, וכיון שלא נזהר, הרי פשיעתו של הנהרג גם היא גרמה למיתתו. ואילו בדרך עליה לא היה על הניזק להזהר, ולכן ההורג נחשב קרוב למזיד. וביאור זה הוא כדרך הריטב"א, שלרב חסדא נחשב קרוב למזיד. אך ברמב"ן לעיל משמע, שרב חסדא סובר שגזירת הכתוב היא, שעל אף שהוא שוגג, הוא אינו גולה בדרך עליה.
אלא, אמר רבה, מה שאמרו בברייתא שנהרג, היינו ב"אומר מותר". שהיות ומעשהו הוא ביודעין, הרי אף שסבר שמותר, היה עליו לברר את הדין. וכיון שלא למד ולכן טעה, קרוב למזיד הוא. ובאופן כזה ישראל נפטר מגלות כיון שהיא לא מועילה לו לכפר עליו, ואילו גר תושב נהרג.
אמר ליה אביי לרבה: אם כן, שהעמדת את הברייתא ב"אומר מותר", אדרבא, צריך לפוטרו, שכן "אומר מותר" - אנוס הוא! ויפטר כמו ישראל, שאין צריך כפרת גלות כשאומר מותר.  65 

 65.  להלכה, כתב הרמב"ם (פ"י ממלכים ה"א): בן נח שידע שבא על אשת חבירו, וידע שהיא אשת חבירו, ולא ידע שהיא אסורה עליו, וכן אם הרג ולא ידע שאסור להרוג - הרי זה קרוב למזיד. וכתב הכסף משנה שפסק כרבה, לפי שהוא בתראי. ומה שכתב שם הרמב"ם, שאם טעה וחשב שהיא אשתו, דינו כשוגג ואינו נהרג, אף שרבה מדמה את הטועה בעיון באדם לטועה בדין - כי ההלכה כרבי יונתן במסקנא, שרק כשהיה לו ללמוד ולא למד נחשב כקרוב למזיד, ולא בהיה לו לעיין. ואין לדמות מה שכתב הרמב"ם לגבי גלות (פ"ו ה"י) שנתכוון להרוג בהמה והרג אדם הוא קרוב למזיד, שדין זה עולה על הטועה בין שני גופים, שהוא קרוב למזיד כשסטה מאחד לשני. אך הטועה בעיון אינו כטועה בדין. ועיין בערוך לנר באורך. ועיין באבי עזרי (פ"ה ה"ד). ורש"י בכריתות (ב ב) כתב כרב חסדא ואביי, ש"אומר מותר" בכל דיני התורה נחשב כאנוס. ותמה הפרי מגדים (יו"ד צ"ט) שסתר משנתו, שכתב בבבא מציעא (נז א) שגזבר הקדש אשר סבר שמותר להלוות מעות הקדש להרוויח להקדש, מעל, כי שגגה היא, ולא פטרו כ"אומר מותר". ויש שחילקו בזה שלא טעה ועקר כל גוף העבירה, אלא טעה בפרטי הדין שזו שגגה היא.
אמר ליה רבה: שאני אומר: "אומר מותר"
- קרוב למזיד הוא. ואזדו, רב חסדא ורבה שנחלקו כאן באוקימתא של הברייתא אם מדובר בדרך עליה או באומר מותר, הלכו לטעמייהו, לפי שנחלקו במקום אחר אם אומר מותר הוא קרוב למזיד או קרוב לאונס.
דאיתמר: גר תושב שזרק אבן להרוג, וכסבור שהורג בה בהמה, ונמצא אדם.
או שהיה סבור שהורג כנעני, ונמצא גר תושב -
רבה אמר: חייב מיתה, כיון שהיה לו לעיין היטב במי פוגע, כי "אומר מותר" קרוב למזיד הוא, כיון שהיה לו ללמוד ולא למד. ואף זה, שלא בדק מי יהרג על ידו הרי הוא כמזיד. וגר תושב נהרג כשהוא קרוב למזיד.
וישראל פטור, דלעיל (ז ב) ממעטינן מ"בשגגה" פרט לאומר מותר, כי לא מספיק לו עונש גלות כדי להתכפר.
רב חסדא אמר: פטור אף מגלות, משום שלדעתו "אומר מותר", אנוס הוא.
איתיביה רבה לרב חסדא, מדברי הפסוק, שאמר הקב"ה לאבימלך כשלקח את שרה מאברהם: "הנך מת על האשה אשר לקחת". אף שהיה אבימלך בגדר "אומר מותר", כי חשב ששרה אחותו של אברהם היא, ולא אשתו.  66 

 66.  הקשה הגרעק"א, לפי שיטת תוס' (לעיל ז ב) שה"אומר מותר" בשאר מצוות, חוץ מרציחה, הרי הוא שוגג, אם כן, מה הקשה רבה מהאומר מותר באיסור אשת איש, והרי בן נח נהרג על שגגת שבע מצוות כמו שפירש רש"י. אכן, כבר הובאה לעיל (הערה) 62 דעת הרמב"ן שנחלק על רש"י, וסבר שברציחה החמירו יותר משאר מצוות. ומסתבר, שאף לרש"י לא הקלו בה יותר משאר המצוות, ולכן הקשה רבה, שאם נהרג ה"אומר מותר" בבעולת בעל של בן נח, דין הוא שגם ברציחה ב"אומר מותר", יהרג.
ומוכיח רבה: מאי לאו, זה שאמר לו הקב"ה לאבימלך שהוא חייב מיתה, הכוונה היא שחייב מיתה בידי אדם, כדין בן נח.  67  ואם "אומר מותר" אנוס הוא - למה יהרג?

 67.  תמהו רבים, הרי בעת האזהרה עוד לא קרב אליה, ואיך סלקא דעתך שיתחייב מיתה בידי שמים? ואם אחרי האזהרה יקרב אליה, הרי הוא מזיד, ואיך הוכיח רבה מפרשה זו שה"אומר מותר" חייב. וביארו, שמשמעות הפסוק היא, שאמר לו הקב"ה שאילו היה בא עליה קודם, היה מתחייב מיתה בידי אדם, ואף שהיה "אומר מותר". ועיין ערוך לנר.
ודוחה הגמרא את ראייתו של רבה:, לא! מצד הדין היה פטור, שהרי אומר מותר הוא, והוא אנוס.
אלא שאמר לו שימות בידי שמים.  68 

 68.  ואף שאונס פטור גם בדיני שמים, ביאר הריטב"א שבבן נח גם אנוס חייב. ועוד, שבענינו של אבימלך היה גלוי לפני הקב"ה שהוא קרוב למזיד יותר מאומר מותר. וביאר באילת השחר את דבריו, שאף על גב שאצל הקב"ה גלוי היה שהוא יותר קרוב למזיד, עדיין בדיני אדם נידון כאומר מותר. ולכן הוכיח המקשה ש"אומר מותר" חייב.
דיקא נמי שעל דיני שמים הזהירו, דכתיב "מחטוא לי", ומשמעותו שהחטא רק כלפי שמים, ולא שעובר על דיני בני נח.
ומקשינן: ולטעמיך, האם נפרש כן גם מה שאמר יוסף לאשת פוטיפר, "וחטאתי לאלהים", שהכונה חטא היא לאלהים ולא לאדם? והרי אי אפשר לפרש כך, כי הרי אשת פוטיפר היתה אשת איש.
אלא, בהכרח, שבכל מקום החטא הוא אמנם לאלהים, אך דינו מסור לאדם.
הכא נמי, במעשה אבימלך, יתכן לפרש כי דינו מסור לאדם.
ונמצא שאין להוכיח מחיובו של אבימלך במיתה, אם חיובו הוא בדיני אדם או לא.
איתיביה אביי לרבה: הרי אבימלך חזר וטען לפני הקב"ה, "הגוי גם צדיק תהרוג".
והניחה הגמרא עתה, שהקב"ה הודה לו. שהרי אמר לו "גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת". ואם כן נוכיח איפכא, ש"אומר מותר" אנוס הוא.
ודחינן: התם, כדקא מהדרי ליה עילויה, שאמר לו הקב"ה שחייב מיתה מפני שלא למד, אף שאת המעשה עשה בתום לב, מחוסר ידיעה. וכדדרשינן בתשובת ה' לאבימלך: "ועתה השב אשת האיש, כי נביא הוא".

דרשני המקוצר[עריכה]