פרשני:בבלי:מכות טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות טו ב

חברותא[עריכה]

ומתרצינן, מידי הוא טעמא, הלא לא הוצרך לדרוש ש"כל ימיו בעמוד והחזר קאי" אלא לרבי יוחנן, מפני שסבר שלא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו, והוקשה לו שהעשה "לו תהיה לאשה" קודם לאיסור לאו של גירושיה, ולכך העמיד שהלאו הזה מנותק לעשה כל ימיו.
ולשיטתו ניחא דרשה זו, כי הלא אמר רבי יוחנן לתנא, לאמורא ששנה לפניו ברייתא (לקמן): תני "רק אם בטלו לעשה בידים, חייב מלקות. אבל אם לא ביטלו לעשה בידים אלא עדיין לא קיימו, פטור ממלקות".  1  ויכול הוא לתקן הלאו כל ימיו, כל עוד לא הדירה הנאה ממנו לעולם, בנדר שאין לו הפרה, ולא ביטל בידים את העשה.

 1.  עיין בהערה הקודמת.
(אך ריש לקיש, השונה להלן בברייתא "קיימו ולא קיימו", לא דורש ש"כל ימיו בעמוד והחזר". והוא סובר שהעשה הוא לפני הגירושין, והדין של לאו שקדמו עשה שוה לדין לאו שניתק לעשה. ולשיטתו, אם יחזירנה מיד כשיזהירוהו בית דין, לא ילקה. אך אם יתעכב מלקיים את העשה ילקה מיד, על אף שעדיין קיימת האפשרות להחזירה).
דתני תנא, שנה אמורא ברייתא קמי דרבי יוחנן:
כל מצות לא תעשה שיש בה גם מצות קום עשה, הרי -
א. אם קיים עשה שבה, הוא פטור ממלקות על עשיית הלאו.
ב. ואם ביטל עשה שבה - חייב מלקות.
אמר ליה רבי יוחנן לתנא ששנה לפניו: מאי קאמרת? כיצד אתה יכול לשנות את הברייתא בגירסא שכזאת? והרי ממה נפשך -
אם אתה שונה בה בתחילתה, "קיים עשה שבה פטור ממלקות", הרי בהכרח, שרק קיומו בפועל של העשה פוטר אותו ממלקות על עבירת הלאו, וכל עוד הוא לא קיים את העשה, מלקין אותו בית דין על עבירת הלאו, גם אם עתה עדיין קיימת לפניו האפשרות לקיים את העשה.
ואם כן, כאשר אתה בא לשנות בסופה של הברייתא את הצד ההפוך, כך עליך לשנות: "ואם לא קיים עשה שבה - חייב מלקות"!
והיינו, שיש להלקות אותו מידית על הלאו, כל עוד אינו מקיים את העשה, ואפילו אם לא ביטל בידים את האפשרות לקיים את העשה המתקן את הלאו.
ואם כן, למה שנית את הברייתא בלשון האומרת שרק אם "ביטל (בידים) עשה שבה, (ושוב אינו יכול לקיימו ולתקן את הלאו) חייב".
ומאידך, אם הינך שונה בסוף הברייתא בדוקא "ביטל עשה שבה חייב מלקות", הרי בהכרח, שרק ביטול בידים של העשה המתקן את הלאו מחייב אותו מלקות.
ואם כן, עליך לשנות בתחילת הברייתא את הצד ההפוך, כך:
לא ביטל בידים את העשה המתקן את הלאו (אם כי לא קיימו) - פטור ממלקות!
ולמה הינך שונה בתחילת הברייתא "קיים עשה שבה - פטור"!?
ולכן, אמר לו רבי יוחנן לאמורא ששנה לפניו את הברייתא: אל תשנה את הברייתא הזאת כפי ששנית עד כה. אלא תני, עליך לשנות את דברי הברייתא בלשון הזאת:
א. רק אם ביטלו לעשה שבה בידים - חייב מלקות.
ב. ואולם, אם לא ביטלו לעשה בידים, אף שעדיין לא קיימו, פטור ממלקות, עד שיבטל העשה בידים. כי בלאו הניתק לעשה, אין מתחייבים עליו מלקות אלא אם ביטל אחר כך בידים את האפשרות לתקן את הלאו.
ואילו רבי שמעון בן לקיש חולק על רבי יוחנן, ואומר, שאין חיוב המלקות בלאו הניתק לעשה תלוי בביטול העשה בידים, אלא הוא תלוי בקיומו או באי קיומו של העשה בשעה שיזהירנו בית דין לקיימו.
כי סובר ריש לקיש שחיוב המלקות בלאו הניתק לעשה חל מיד בשעת עשיית הלאו. אך כיון שניתק הלאו לעשה, איפשרה לו התורה לקיים את העשה תחת עונש המלקות. אך כאמור, הוא כבר התחייב במלקות כבר בשעת עבירת הלאו! ולכן שונה ריש לקיש את דברי הברייתא הזאת כך:
א. קיימו לעשה שבה בשעה שהזהירוהו בית דין לקיימו, אינו לוקה את המלקות שהתחייב בהן, כי איפשרה לו התורה לקיים את העשה, במקום שילקה.
ב. ואם לא קיימו לעשה שבה בשעה שהזהירוהו בית דין לקיימו, ולא קיים, הרי הוא לוקה את המלקות (שכבר התחייב בהן בשעה שעבר על הלאו). זאת, על אף שעדיין הוא מצווה לקיים את העשה.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם: במאי קא מיפלגי רבי יוחנן וריש לקיש? -
בהתראת ספק קא מיפלגי -
מר, רבי יוחנן, סבר, התראת ספק - שמה התראה.  2 

 2.  כך ביאר רש"י. אך לשאר הראשונים, הגורסים להיפך, שרבי יוחנן תני "קיימו ולא קיימו", הסברא היא הפוכה: שמחמת האפשרות לקיימו הוי התראת ספק, כי כאשר מתרין בו בשעת עבירת הלאו שילקה, קיים הספק שמא הוא יקיים את עשה שהלאו מנותק לו, ואז לא ילקה. ולכן, לדבריהם, רק רבי יוחנן, הסובר שהתראת ספק שמה התראה יכול הוא לשנות "קיימו ולא קיימו". אך ריש לקיש, הסובר שהתראת ספק לא שמה התראה, בהכרח שהוא שונה "בטלו ולא בטלו". ולפיו מתרים בו בשעת ביטול העשה בידים, שאז היא התראת ודאי. ומה שפרש"י שצריך להתרות בשעת עבירת הלאו ולא בביטול העשה, והביא ראייה מביטול התנאי של הנדר, חילק הריטב"א, שבתנאי של נדר, אין בו כל עשיית איסור, ולא שייכת בו התראה בקיומו או בביטולו. אך בביטול עשה, שתלויה בו מלקות הלאו, הרי העשה עצמו חשוב כאילו הוא מגופו של הלאו לענין ההתראה.
ולכן אמר שלוקה כשמבטל העשה, כי לשיטתו רק בביטול העשה נגמרת עבירתו לגבי חיוב מלקות. ולכן, כשמתרים בו שלא יעשה את הלאו הניתק לעשה, עדיין ספק הוא בשעת ההתראה שמא לא יבטל גם את העשה. ובכל זאת, אם ביטל לבסוף, לוקה משום ההתראה הזו המסופקת (ואי אפשר להתרות בשעת ביטול העשה, כי זמן ההתראה הוא רק בשעה שעובר על הלאו.  3 

 3.  כך פירש"י. וראייתו, מכך שלא מהני התראה בנשבע על תנאי, אם ההתראה היא בשעה שמבטל התנאי ולא בשעה שעובר על השבועה. והריטב"א דחאו, כדלעיל, דשאני הכא, בלאו הניתק לעשה, שהעשה חשוב כאילו הוא מגוף הלאו לגבי ענין ההתראה. והביא הריטב"א את שיטת הרמ"ה, שבלאו הניתק לעשה, נחשב הלאו לתחילת העבירה והעשה לסוף העבירה. והתראה בשעת הלאו מועילה עד שעת ביטול העשה, כהתראה למוציא בשבת, שמלאכת ההוצאה היא על ידי עקירה מרשות אחת והנחה ברשות השניה, שמועילה ההתראה על אף שיש ההפרש של זמן רב בין תחילת המלאכה לסופה. ובחידושי הגרש"ש (כתובות לט) כתב שיש נפקא מינה ביניהם. כי לפירוש הריטב"א בלאו הניתק לעשה, צריך להתרות דוקא בסוף, בשעת ביטול העשה, כי הוא העיקר. ולכן אם קם ליה בדרבה מיניה בשעת ביטול העשה, הרי הוא פוטר ממלקות. אך להרמ"ה יכול להתרות בתחילה או בסוף ככל איסור הנמשך זמן רב. ועיין בקובץ הערות (יבמות סימן נ') בביאור הענין. ובשערי יושר (שער א פ"ד) כתב, שלא קשה לרש"י מהא דקלבד"מ פוטר בשעת ביטול העשה. כי על אף שבקיום התנאי חל האיסור למפרע, כיון שעד קיומו של התנאי לא חל חיוב בפועל, נפטר בקלבד"מ.
ואילו מר, ריש לקיש, סבר, התראת ספק לא שמה התראה. לכן הוכרח לומר שלוקה על הלאו, שנגמר מייד בשעת עשייתו, וההתראה עליו ודאית, ורק ניתנה לו אפשרות לקיים עשה במקום המלקות, וכשבא לבית דין מתברר אם מקיים את העשה, ואם לא, ילקה.  4 

 4.  כתב הריטב"א (לפי רש"י) שהוצרך לטעם זה רק לריש לקיש, כי אילולי סבר שהתראת ספק לא שמה התראה, היה מסכים לסברא שרק בביטלו לוקה. אך לרבי יוחנן, הסובר שהתראה ספק הוי התראה, לא הוצרך לתלות דבריו במחלוקת זו, דפשיטא שמודה רבי יוחנן שאם קיימו, ניתק הלאו לעשה, ואינו לוקה.
ואזדו, והלכו רבי יוחנן וריש לקיש לטעמייהו - דאיתמר: האומר "שבועה שאוכל ככר זה, היום!", ועבר כל היום, ולא אכלה -
רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוויהו: אינו לוקה. אך כל אחד אמר טעם אחר לסיבת פטורו ממלקות.
רבי יוחנן אומר: אינו לוקה -

דרשני המקוצר[עריכה]