פרשני:בבלי:מכות כא א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות כא א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: קסבר רבי יוסי, שריטה וגדידה - אחת היא. שתיהן אסורות בין ביד ובין בכלי. וכתיב התם, בגדידה, "לא תתגודדו למת, ולא תשימו קרחה", ואם כן, לומדים כבר משם שכל האיסור הוא רק כשעושה כן על מת, ולכן המילה "לנפש" האמורה בשורט, מיותרת היא, ובאה ללמד שחייב בשריטה אחת, על כל מת ומת ששורט מחמתו.
אמר שמואל: המשרט בכלי על המת, חייב גם משום שורט, ולא רק משום גודד. לפי שסתם שריטה נעשית ביד, וסתם גדידה היא בכלי.
ונקט שמואל לשון "המשרט בכלי" ולא "המגדד בכלי", כדי לחדש, ששם שריטה שייך גם בכלי. ולכן, העושה חבורה בגופו על ידי כלי, חייב מלקות על שני לאוין, משום משרט, ומשום מגדד.
מיתיבי לשמואל ממה ששנינו בברייתא: שריטה וגדידה - אחת היא. ששתיהן ענינן הוא חבורה על מת, אלא שיש הבדל ביניהם בכך ששריטה היא ביד, וגדידה היא בכלי.
וקשה מכאן לשמואל, שאמר, שריטה שייכת גם בכלי.
ומתרצינן: שמואל הוא דאמר כרבי יוסי, הסובר שגם על שריטה וגם על גדידה חייב, בין ביד ובין בכלי.
תני תנא ברייתא קמיה דרבי יוחנן: העושה חבורה בגופו -
אם עשאה על מת, בין ביד בין בכלי, חייב. משום שהתורה אסרה גם שריטה וגם גדידה על מת.
ואם עשה חבורה בגופו על עבודת כוכבים, שכך היא דרך עבודתה, שעושה בבשרו חבורות, הרי אם עשאה ביד, חייב, אפילו אם אין דרך אותה עבודת כוכבים בכך, משום שעבודה גמורה היא ביד. אבל אם עשאה בכלי, פטור.
ומקשינן: והא איפכא כתיב גבי נביאי הבעל, שנאמר בהם "ויתגודדו כמשפטם, בחרבות וברמחים", (מלכים א יח, כח), שעשו גדידה כדרך שהיו רגילים לעשות בחרבות. ומשמע שדרך העבודה בעבודת כוכבים היא בכלי!
ומתרצינן: אלא, אימא, יש לגרוס בברייתא הפוך: הגודד על עבודת כוכבים, ביד פטור,  1  בכלי חייב.

 1.  כתב הריטב"א: "פירוש, מן הסתם. דעל הרוב אין דרך עבודתה אלא בכלי כדכתיב "ויתגודדו כמשפטם", אבל כל דידעינן ודאי שדרכה ביד, אף ביד חייב. כדנפקא לן בפרק ד' מיתות (סנהדרין סא, א) מ"איכה יעבדו", ואפילו פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס מיחייב מהתם".
שנינו במשנה וחייב על הקפת פאת  2  הראש:

 2.  פאה הוא מלשון קצה
חוי (הראה) רב ששת את מקומו שהוא בין פירקי רישא (מקום שמתחברים שם פירקי העצמות שבראש), שהוא מקום חיבור הראש עם הפנים.
לפי שהראש מחולק לשני חלקים, חלק אחד הוא מקום השיער, וחלק שני הוא מקום הפנים והזקן, ומתחברים בצד האוזן מלפניו, בצדעים.
ואסור לגלח שערות אלו שבפאה, באופן שיגלח את כל היוצא מחוץ למקום צמיחת השיער שבמצחו, ואחורי אזניו, ויהיה הכל שוה, ויהיה מקום צמיחת השיער מהמצח ועד אחורי האוזן בקו ישר.
שנינו במשנה: ועל השחתת פאות הזקן חייב חמש פעמים מלקות, שתים מכאן, ושתים מכאן, ואחת מלמטה.
מחוי (הראה) רב ששת את מקומן של פאות הזקן, שהן בין פירקי דיקנא.
שתי פיאות של הזקן נמצאות תחת האוזן, משני צידי הפנים, במקום שהלחי התחתון יוצא משם, והשער שם נקראת "פאה", בחודו של הלחי שבולט לחוץ, לצד אחורי האוזן.
ושתי פאות נוספות (הן שתי השבולות שבסנטר, בסוף הלחיים, במקום חיבורן של הלחיים לסנטר, שיש שם עצם קטן המחבר את הלחיים יחד. ומקום זה, משני צידיו, נקראין פאות, לפי שהן נמצאות לסוף הלחי.
והפאה החמישית נמצאת למטה, בסנטר, והיא השער שבין שתי השבולות שבסנטר, במקום חיבורם של שני הלחיים, ופרק הוא בפני עצמו.  3  שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר אם ניטלו כולן (כל שערות הפיאות שבזקן) כאחת (בבת אחת) אינו חייב אלא פעם אחת מלקות.

 3.  א. כך פירש הריב"ן. ב. אבל הרא"ש והנמוקי יוסף פירשו בשם רש"י: ששתי הפאות העליונות של הזקן הם בלחי העליון במקום חבורו לצדעים, מימין ומשמאל, ושלשת הפאות האחרות שבזקן הם כמו לפירוש הריב"ן, בסוף שני הלחיים, במקום חבורן לסנטר, והסנטר. (וכדעה זו ששתי הפאות העליונות שבזקן הם במקום חיבורם לצדעים, כתבו כמעט כל הראשונים: רש"י על התורה, הר"ח, היראים סי' שכ"ה, הראב"ד בתורת כהנים, והר"ש משאנ"ץ שם, המאירי, ועוד.) ג. הרא"ש בשם ר"ח, והנמוקי יוסף, והיראים (סי' שכ"ה) פירשו: ששתי פאות הם במקום חיבור הלחיים לצדעים, ועוד שתי פאות הם בגבולי השפה, אחת מימין השפה ואחת משמאלה (ונקראו פאות לפי שהם בשפת השפה. (ריטב"א שבועות ב, ב)), והפאה החמישית היא שיבולת הזקן מתחת. ד. הרא"ם על התורה פירש: שתים מכאן, היינו שתים בלחי העליון הימני, אחת בתחילתו במקום חבורו לצדעים ואחת בסוף רחבו באמצע הפנים, וכן שתים מכאן, בלחי העליון השמאלי, ואחת למטה, בשבולת הזקן, והוא הסנטר. ה. הראב"ד בפירושו לתורת כהנים, וכן הר"ש משנץ שם בשם חכמי לוניל, והריטב"א בשם יש אומרים פירשו: שתים מכאן, אחת בתחילת הלחי העליון במקום חבורו לצדעים, ואחת בתחלת הלחי התחתון דהיינו מתחת לאוזן, הרי שתים מכאן מצד ימין, וכמו כן שתים מצד שמאל, ואחת מלמטה. ו. הצמח צדק פירש בכוונת היש מפרשים שהביאו הרא"ש והנמוקי יוסף, שארבע הפאות נמצאות כולן בלחי העליון בלבד, מימין ומשמאל, שבכל לחי יש שתי פיאות במקום שמתחבר הלחי עם הצדעים, והוא ברוחב ב' אצבעות, קצה אחד באמצע הצדעה וקצה שני כנגד חצי האוזן. ז. כל הראשונים הסכימו שהפאה החמישית נמצאת בסנטר. ומשמע שהשערות שמתחת לסנטר אינם בכלל פאת הזקן ומותר מדין תורה לגלחם בתער, וכן כתב להדיא המאירי. אבל הטור (סי' קפ"א) כתב, שהפאה החמישית נמצאת בסוף הזקן בגרגרת, וכן כתב בהגהות מימונית (פי"ב מעכו"ם אות ה'). וכתב הרא"ש: "וירא שמים יצא ידי כולם". וכן פסק השו"ע (יו"ד קפ"א י"א). ומכל מקום גם לשיטת הראשונים שתחת הסנטר אינו בכלל פאת הזקן, כתב הריטב"א בשם רבותינו הצרפתים, שאסור לגלח שם, לפי שפעמים שמושך אליו את העור של הפאה. ובבית יוסף בשם רבינו יונה באגרת התשובה כתב, שיש איסור מדרבנן לגלח בתער תחת הסנטר, משום שאסרו חכמים להעביר שער בתער בכל מקום הגוף, לפי שדומה לתיקון הנשים. אולם המאירי כאן כתב: "ולדעתנו לא נאמר בשאר אברים אלא מסרק עדי אשה ואין ראש וזקן בכלל זה", וכן כתב בביאור הגר"א (סי' קפ"א ס"ק י"ח), שלא אסרו אלא בגוף שאינו גדל כל כך ואינו עושה אלא ליפותו, ואסור משום לא ילבש וכו'. עיי"ש.
מבארת הגמרא: שטעמו של רבי אליעזר הוא, כי קסבר, חד לאו הוא. והיות ולאו אחד הוא, הרי הוא כמי שאוכל חלב בשיעור שני זיתים בהתראה אחת, שאינו לוקה אלא אחת.
שנינו במשנה: ואינו חייב מלקות משום השחתת הזקן עד שיטלנו (שיגלחנו) בתער:
תנו רבנן (שנו חכמים) בברייתא: נאמר בתורה גבי כהנים (ויקרא כא ה) "ופאת זקנם לא יגלחו".
יכול אפילו אם גלחו במספרים, יהא חייב?
תלמוד לומר גבי ישראל (ויקרא יט כז) "לא תשחית את פאת זקנך".
מלמד הכתוב שרק השחתה אסורה, וגלוח במספרים אינו השחתה.  4 

 4.  פירשו הראשונים: שהמספרים אינם משחיתים את השיער מעיקרו מהשורש, שהרי ניכר שם השיער. והוסיף הריטב"א, שאפילו במספרים כעין תער אינו חייב, אלא רק בתער ממש שמשחית את השיער מעיקרו. (וכן מתבאר מהרא"ש כאן, ומהתוספות בשבועות ב, ב וכן מהרמב"ם פי"ב מעכו"ם ה"ז).
ולומדים מישראל לכהנים בגזירה שוה מהמילה "פאה", הכתובה בשניהם  5 ,

 5.  כמו שנתבאר בקדושין (לה, ב)
אי "לא תשחית", יכול אפילו אם לקטו במלקט (במלקחים, כמין צבת קטנה ללקיטת שערות ולתלישתן) וברהיטני (במקצוע, כלי שבו מחליקים קורות וקרשים), יהא חייב מלקות, כיון שיש בכך השחתה?
תלמוד לומר "לא יגלחו". שלומדים משם, שאין חייבים על השחתה גדידא, אלא רק אם עשה מעשה גילוח בכלי, שהדרך לגלח בו. ואילו מלקט ורהיטני אמנם משחיתים, אבל אין הדרך לגלח בהם. ולכן פטור אם גילח בהם.
יוצא משני הפסוקים, שאינו חייב על גילוח הזקן אלא אם כן גילח בדבר שהדרך לגלח בו, וגם שעושה השחתה.  6  הא כיצד מתקיים גילוח שיש בו השחתה?

 6.  החינוך (מצוה רנ"ב) כתב בדעת הרמב"ם, שאף על פי שאינו חייב מלקות על גילוח במספרים, מכל מקום יש איסור לגלח במספרים כעין תער. ובריטב"א כתב בפירוש, שמותר לגלח אפילו במספרים כעין תער, אלא שמדת חסידים היא שלא לעשות כן מפני חשד הרואים, וכן ראוי לעשות. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' קפ"א ס"י) שמותר במספרים כעין תער. ולענין השחתה בלי גילוח, דהיינו על ידי מלקט ורהיטני, כתב המאירי בפירוש, שהוא מותר. וכן נראה מהריטב"א. (ובשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' צ"ג אות ז') כתב, שמדרבנן אסור במלקט ורהיטני). וכתב הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' פ"א), שמותר להוריד את שער הזקן על ידי סם המשיר את השער, שאף על פי שיש כאן השחתה, אין זה גילוח. וכתב, שמכל מקום יש להזהר שלא לגרר את הסם מעל פניו בסכין או בשאר דבר חד, דשמא יש שערות שלא שלט בהם הסם ונמצא נכשל בגלוח שיש בו השחתה, ולכן ישתמש רק בעץ או בקיסם שאין בהם חשש חיתוך שערות.
הוי אומר זה גילוח על ידי תער, שהדרך לגלח בו, ומשחית את כל השיער עד הבשר ממש.  7  מה שאין כן רהיטני, שמשחיתים אבל אין דרך לגלח בהם, וכן מספריים, שמגלחים אך אינם משחיתים את השער מעיקרו.

 7.  האחרונים דנו מהו שיעור גודל השיער שחל עליו איסור גילוח. רבי וואלף בסקוויץ בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' פ') כתב, שהשיעור הוא: כל שיכול השיער להינטל על ידי הזוג של המספרים, כשם שמצינו שיעור זה בפרה אדומה (רמב"ם פ"א מפרה אדומה ה"ד) ונגעים (רמב"ם פ"ב מטומאת צרעת ה"א, ופ"ח ה"ה), שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כאילו אינה. ולפי זה צדד להקל לגלח תחלה על ידי מספריים ואחר כך להעביר תער, לפי שעל ידי המספריים כבר לא נשאר שעור של כדי נטילת הזוג, ושוב לא נשאר שעור של גלוח. אבל הנודע ביהודה (שם) חלק וכתב, שסברא היא שאין שיעור באיסור גלוח, וכל שהתער שולט בשער ומגלחו הרי זה אסור אף על פי שאין בשער כדי נטילת הזוג. והוסיף, שאף אם נאמר שאיסור גילוח הוא בכדי נטילת הזוג, מכל מקום אין להתיר לעשות כן, מפני שיש לחוש שישארו אחרי המספריים שערות בכדי נטילת הזוג, עיי"ש. ועיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קנ"ד) שכתב, ששיעור השיער האסור בגילוח תלוי במחלוקת ראשונים, עיי"ש. ומסיק שלמעשה יש להחמיר ולחשוש לדעת רוב הפוסקים שהשיעור הוא בכדי קריצת צפורן, עיי"ש. וכתבו כמה אחרונים לאסור הגלוח במכונות חשמליות שאינן משאירות שיעור כדי קריצת צפורן, והרי זה כגילוח בתער ממש, ראה בליקוטי הלכות לבעל החפץ חיים בסוגיין שמסיק "ושומר נפשו ירחק מזה מאוד". ולענין גילוח באבן שמשירה את השיער על ידי שחוככים את האבן על שיער הזקן, ראה בנודע ביהודה שם שאיסור גמור הוא.
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר אפילו אם השחית את הזקן על ידי שלקטו במלקט ורהיטני, חייב מלקות.
ומקשינן: כיצד סובר רבי אליעזר?
והרי מה נפשך: אי גמיר, אם הוא סובר שיש ללמוד את הגזירה שוה של "פאה" "פאה", שלומדים את ההשחתה של "ולא תשחית את פאת זקנך", שנאמרה לגבי ישראל, מגילוח של "פאת זקנם לא יגלחו", האמור לגבי כהנים, וכן להיפך.
אם כן, ליבעי תער כדי להתחייב במלקות! שהרי לומדים מהגזירה שוה שצריך שיהא גילוח שיש בו השחתה.
ואי נאמר שרבי אליעזר לא גמיר הגזירה שוה, אם כן במספרים נמי יהיה אסור לגלח! ומדוע אסר רק במלקט ורהיטני שיש בהם השחתה.
ומתרצינן: לעולם רבי אליעזר גמיר הגזירה שוה.
וקסבר רבי אליעזר, כי הני, מלקט ורהיטני, נמי גילוח עבדי, (הדרך לגלח בהם), ולכן הם נחשבים לכלי גילוח שיש בהם השחתה, ולכן נלמדים מהגזירה שוה שאסורים, ולוקה עליה ם.
מתניתין:
הכותב כתובת קעקע, שכותב על בשרו בדיו כמין אותיות, ואחר כך מקרע את המקום בבשרו בסכין או במחט, ונכנס הצבע בין העור לבשר  8  באופן שאינו נמחק כל הימים  9 , הרי הוא לוקה, כיון שהתורה אסרה לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם" (ויקרא יט, כח).

 8.  כך פירש הריב"ן, אבל רוב הראשונים (רמב"ם הלכות עבודה זרה יב יא, ראב"ד, החינוך מצוה רנג, נמוקי יוסף, מאירי, ועוד) כתבו שסדר עשית הכתובת קעקע הוא הפוך, שתחילה שורט בבשרו ואחר כך ממלא מקום השריטה צבעונים הרושמים. ונחלקו האחרונים אם סדר העשיה מעכב לענין חיוב מלקות משום כתובת קעקע. הרע"ב כתב, שהסדר מעכב, ואם שינה את הסדר, ותחילה כתב ואחר כך שרט בבשר, אינו חייב. (וכן כתב המנחת חינוך (מצוה רנ"ג) בדעת הרמב"ם). אבל הב"ח (ביו"ד סי' ק"פ) כתב, שהסדר אינו קובע, ובכל ענין, בין כתב תחילה ואחר כך שרט ובין שרט תחילה ואחר כך כתב, חייב לכולי עלמא. והסכים עמו הש"ך (שם ס"ק א').   9.  זהו לשון הריב"ן "ונראה בו כל הימים", ומשמע שחיובו הוא רק על כתיבה המתקיימת לעולם, אבל הנמוקי יוסף כתב בלשון אחרת "וניכרת שם זמן גדול", משמע שאף אם אינו מתקיים לעולם, רק זמן מרובה, די בכך לחייבו.
כתב ולא קעקע, שלא קרע בסכין, או שקעקע בסכין ולא כתב, שלא מילא שם דיו, אינו חייב  10  עד שיכתוב  11  ויקעקע.

 10.  כתבו התוספות בגיטין (כ, ב ד"ה בכתובת קעקע) והתוספות רא"ש (שם), שמכל מקום מדרבנן אסור. וראה במנחת חינוך (מצוה רנ"ג) שכתב, שמכל מקום צריך כתב המתקיים, אבל סתם כתיבה הנמחקת אין איסור. אבל בתועפות ראם (סי' של"ח) כתב בדעת היראים, שבכתב ולא קעקע או קעקע ולא כתב, אין אפילו איסור.   11.  מהתוספות ישנים למכות, וכן מפסקי תוספות (סי' ל"ב), משמע, שחיוב כתובת קעקע הוא רק בכתב אותיות, אבל לא בעשה סתם רושם, וכן כתב החינוך (מצוה רנ"ג). אבל בריטב"א ובר"ש משאנץ כתבו להדיא, שאין צריך צורת אותיות, וחייב על כל צורת רושם. וראה במנחת חינוך (שם) בשם היד הקטנה והמשנת חכמים, שאפילו לסוברים שאין צריך אותיות מכל מקום צריך שיהיה רושם שלם, כלומר, רושם בעל משמעות, אבל סתם שריטה שמילאה בצע אינו חייב עליה, והמנחת חינוך עצמו מפקפק בזה. ולדעה הסוברת שדווקא בצורת אותיות חייב, כתב במעין חכמה (דף נ"ז), שצריך שתי אותיות, כמו בשבת, שאינו חייב כי אם בכתב שתי אותיות, משמע שאות אחת לא נקראת כתב. אבל החינוך (שם) כתב להדיא, שאפילו על אות אחת חייב.
ובתנאי שיכתוב את כתובת הקעקע בדיו, ובכחול, ובכל דבר שהוא רושם.
רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם, במקום שקרע, את השם,  12  שם של עבודה זרה, שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'", ודרשינן בגמרא: אני ה'! ולכן לא תכתבו שם אחר על בשרכם, שלא תשתפו אלהים אחרים עמי.  13 

 12.  מה שאמרה המשנה "השם" בה"א הידיעה, פירש הריטב"א שהכוונה להשם הידוע והמורגל לכותים בכתיבת קעקע, דהיינו שם עבודת אלילים שהיו מראין עצמן שהם נחתמים ונמסרים לעבודתם.   13.  כתב הריב"ן, שאין חיוב לרבי שמעון אלא רק בכותב שם של עבודה זרה, אבל איסור יש בכל כתובת קעקע, (וכן כתבו התוספות והתוספות רא"ש בגיטין כ, ב)
גמרא:
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר, אינו חייב על כתובת קעקע עד שיכתוב את השם שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'".
והבין רב אחא בריה דרבא מדברי רבי שמעון, שלכאורה, אינו חייב אלא שיכתוב בכתובת קעקע את המילים "אני ה'", ולכן הוא תמה: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: האם אכן כוונת רבי שמעון באומרו "עד שיכתוב את השם", שאינו חייב על כתיבת קעקע עד דיכתוב "אני ה'" ממש!?
אמר ליה רב אשי: לא. אלא הפירוש בדברי רבי שמעון שבמשנה הוא, כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם של עבודת כוכבים. שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'." מכאן שהטעם לאסור לכתוב כתובת קעקע על הבשר, לפי ש"אני ה'", ולא אחר. ואסור לכם לכתוב שם אחר על בשרכם.
ומשמע שעיקר החיוב הוא משום שכותב שם של עבודת כוכבים.  14 

 14.  כתב הריב"ן: ומיהו, אפילו לרבי שמעון אסור לכתוב שום כתיבה בעולם, אלא שסובר שיש חיוב מלקות רק באופן שכותב שם של עבודה זרה. והב"ח (יו"ד קפ) פירש את דבריו שהאיסור הוא מן התורה. אך התוס' והרא"ש במסכת גיטין כ ב, כתבו שלרבי שמעון אסור רק מדרבנן אם אין בה שם עבודה זרה. ובפתשגן הכתב הוכיח שכל הראשונים סוברים שאין איסור דאורייתא לרבי שמעון בלי כתיבת שם עבודה זרה, אבל חקיקת שתי וערב אסורה מן התורה כיון שהיא סימן לעבודה זרה.
אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם,  15  שיתן אפר מקלה על גבי מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע.  16  שני האמוראים, רב מלכיו ורב מלכיא, היו דומים בשמותיהם, והם ביארו שש הלכות.

 15.  פירוש איסור מדרבנן. ריטב"א.   16.  הריטב"א הביא בשם הרמ"ה, שלאו דווקא אפר מקלה אסור, אלא הוא הדין כל אפר, ולא כתב אפר מקלה אלא משום שדרך לשימו על המכה. אבל הריב"ן כתב, שדווקא אפר מקלה אסור, לפי שקשה הוא ומקעקע מקום המכה, והרושם נראה שם אחר זמן, אבל בעפר סתם אין איסור.
שלש הלכות מתוך ששת ההלכות נאמרו ביחס לענינים הנזכרים במשנה או בברייתא, ואילו שלשת ההלכות האחרות נאמרו בפני עצמן.
וכיון שהיו שמותיהם של רב מלכיו ורב מלכיא דומים, נחלקו אמוראים, אלו מתוך שש ההלכות אמר רב מלכיו, ואלו אמר רב מלכיא.
אמר רב נחמן בריה דרב איקא: שלש הלכות הללו: האחת בענין שפוד (ביצה כח, ב) השניה בענין שפחות (כתובות סא, ב) והשלישית בענין גומות (נדה נב, א) אמרם רב מלכיו.
ושלשת ההלכות האחרות, שנאמרו בענין: בלורית (במסכת עבודה זרה כט, א), אפר מקלה (שהיא המימרה כאן) וגבינה (במסכת עבודה זרה לה, ב) אמרם רב מלכיא.
ואילו רב פפא חולק על מה שייחס רב נחמן בריה דרב איקא את ההלכה בענין "שפחות", לרב מלכיו, ואמר: ההלכה בענין דין "שפחות", רב מלכיא הוא זה שאמרה, ולא רב מלכיו!
ואמר רב פפא סימן לכך, שבאמצעותו אפשר להבחין באיזו הלכה הוא נחלק על רב נחמן בריה דרב איקא, וזהו הסימן:
מתוך שלשת ההלכות המיוחסות לרב מלכיו, לא כולם הוא אמר, כי ההלכה העוסקת במה שנאמר במתניתין ומתניתא (במשנה ובברייתא) דהיינו דין שפחות, רב מלכיא הוא זה שאמרה, ולא רב מלכיו.
ואילו שתי ההלכות האחרות המיוחסות לרב מולכיו, שפוד וגומות, שהן בגדר שמעתתא בלבד (שמועות אמוראים, שאינן מתייחסות למשנה או לברייתא) - אותן רב מלכיו אמר.
וכאמור, לא נחלק רב פפא על רב נחמן בריה דרב איקא אלא רק בענין שפחה, שהיא משלשת ההלכות המיוחסות לרב מולכיו. ורק לגביהן נתן רב פפא את הסימן הזה, שלדבריו, את ההלכה של שפחות, רב מלכיא אמרה.
אבל מאידך, בשלשת ההלכות האחרות המיוחסות לרב מלכיא, מודה רב פפא לרב נחמן בריה דרב איקא, שאת שלשתן אמר רב מלכיא, אף על פי שיש ביניהן אימרה שאינה מתייחסת למשנה או לברייתא, שהיא המימרא בסוגייתנו, בענין אפר מקלה. כי לגבי המימרות הללו לא נתן רב פפא את הסימן הזה, ולא נחלק בהן רב פפא לגבי מי שאמרם.
ולדבריו, רב מלכיא אמר ארבע הלכות: שלשת ההלכות הנוגעות למשנה ולברייתא, ואחת, אפר מקלה (שהיא בסוגייתנו), הנוגעת לשמעתתא. ואילו רב מלכיו אמר שתי אימרות.  17 

 17.  כך פירש הריב"ן, וביאור לשון הגמרא "שמעתתא רב מלכיו" פירש, "מה שנשאר מן השמועות בסימנו של רב מלכיו, דהיינו שפוד וגומות, רב מלכיו אמרינהו". והוכיח כפירושו, ממה שאמרו בגמרא לקמן דאיכא בינייהו רק "שפחות", ולא אמרו דאיכא בינייהו "אפר מקלה". וכן היא גם שיטת רבינו תם בתוספות, והביא ראיה שאין כלל הקובע ש"שמעתתא רב מלכיו", מדלא נתנה הגמרא סימן אלא למתניתא. ואולם שיטת הרשב"ם בתוספות בכתובות (סא, ב ד"ה איכא בינייהו) היא, שכל מתניתא רב מלכיא היא, וכל שמעתתא רב מלכיו, וכפשטות לשון הגמרא, ואף שאמרו בגמרא "איכא בינייהו שפחות", ולא הזכירו גם את "אפר מקלה", לזה פירש רשב"ם שכוונת הגמרא היא "שפחות, ושכנגדה" כלומר: שפחות היא האמצעית בשלשת הראשונות כמו "אפר מקלה" שהיא אמצעית בשלשת האחרונות.
וסימניך כדי שלא תחליף את הגירסא:
מתניתא, שהיא לשון נקבה, נחשבת כמו "מלכתא" (מלכה) לגבי שמעתתא של אמוראים.
שהרי המשנה או הברייתא חשובה יותר מהשמועה, שהרי במקום ששנה אמורא שמועה בניגוד למשנה או לברייתא, נדחים דבריו מפניהם.
וכיון שהמשנה או הברייתא נחשבת "מלכה" (מלכתא), יהיה זה סימן לשמו של רב מלכיא, שהוא זה שאמר את האימרה בענין המשנה.
כי שמו של רב "מלכיא" דומה ל"מלכתא", שהיא לשון נקבה.
ואילו שמו של רב "מלכיו" דומה ל"מלך", שהוא לשון זכר.
והוינן בה: מאי בינייהו, באיזו הלכה יש הפרש בין דברי רב נחמן בריה דרב איקא לבין רב פפא?
ומבארת הגמרא: איכא בינייהו: שפחות, היינו ההלכה שנאמרה בענין שפחות.
לפי רב נחמן בריה דרב איקא, רב מלכיו הוא שאמר הלכה זו.
ואילו לפי רב פפא, רב מלכיא אמר את זה. לפי שלדעת רב פפא, כל ההלכות המתייחסות למשנה, רב מלכיא בלבד אמרם.
רב ביבי בר אביי קפיד לחשוש אפילו אריבדא דכוסילתא (על נקב שעושה האומן בבשר להקיז דם), מפני שנראה ככתובת קעקע.
רב אשי אמר, כל מקום שיש שם מכה אין לחשוש אם נראה ככתובת קעקע, כיון שמכתו מוכיח עליו, שהסימן בבשר נעשה מחמת המכה, והוא חולק בכך על רב מלכיא, האוסר להניח אפר מקלה על מכתו.  18 

 18.  התוספות כאן כתבו שכן הלכה, וכן כתבו ברא"ש, ריטב"א, מאירי, נמוקי יוסף ועוד.
מתניתין:
א. נזיר שהיה שותה יין כל היום, אין חייב אלא פעם אחת מלקות.  19  על מה ששתה תוך כדי דבור של ההתראה.  20 

 19.  כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (נזיר פ"ו מ"ה): "זה שאמרנו באלו הבבות, "אינו חייב אלא אחת", אין זה אלא בדיני אדם, שאינו מתחייב מלקות אלא אחר ההתראה, ולכך צריך התראה על כל מלקות, והוא מה שאמרו לו "אל תשתה", אבל בדיני שמים כל זמן ששתה רביעית יין עבירה, ועל כל גלוח שערו עבירה, וכל טומאה שיטמא עבירה, ועל זה תעשה היקש לכל איסורין שבתורה, אין הפרש בזה בין איסור לאו ובין איסור כרת או איסור מיתת בית דין".   20.  כך פירש הריב"ן, שעל שאר השתיות שלא היו תוך כדי דיבור להתראה יכול לומר, כבר שכחתי את ההתראה. אבל התוספות לעיל (כ, ב ד"ה לא צריכא) פירש, שהטעם שאינו חייב אלא אחת, כיון שכל היין ששתה, שם אחד וגוף אחד הכל נחשב שתיה אחת, אבל באמרו לו "אל תשתה אל תשתה" חייב על כל אחת ואחת, שההתראות מחלקות. ובתוספות רי"ד (קדושין עז, ב) כתב, שהטעם שאינו חייב אלא אחת, משום שיכול לומר שאף על פי שהתרו בי והודיעוני שנזיר השותה יין לוקה, סבור הייתי לשתות כל היום כולו וללקות פעם אחת, ואילו ידעתי שאלקה על כל כוס וכוס לא הייתי שותה, לכן צריך התראה על כל כוס וכוס.
ואם התרו בו ואמרו לו בין שתיה לשתיה: אל תשתה! אל תשתה!  21  ואחר כל פעם שהתרו בו הוא היה שותה, הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שהתרו בו והוא שתה.

 21.  אף על פי שצריכים לומר לו "אל תשתה כדי שלא תלקה", פירש הריטב"א, שלישנא קלילא נקט. פירוש אחר פירש, שכיון שבהתראה ראשונה התרו בו התראה גמורה, לכן בהתראות האחרונות מספיק שיתרו בו בלשון "אל תשתה", כיון שכל ההתראות מוסבות על ההתראה הראשונה.
ב. נזיר (וכן כהן) שהיה מטמא למתים כל היום, הדין שאינו חייב אלא פעם אחת מלקות.
ואם התרו בו ואמרו לו בין טומאה לטומאה: אל תטמא! אל תטמא! ואחר כל פעם שהתרו בו הוא היה מטמא, הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שפרש מהטומאה, והתרו בו, ושוב נטמא.
ג. נזיר שהיה מגלח שערו אפילו כל היום כולו, אינו חייב אלא פעם אחת מלקות.
ואם התרו בו ואמרו לו בין גילוח לגילוח אל תגלח! אל תגלח! וכל פעם שהתרו בו הוא היה מגלח, הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שגילח לאחר התראה.
עד כאן דיברה המשנה בנזיר, מכאן ואילך מדובר בכל אדם מישראל.
ד. היה לבוש בכלאים כל היום, אינו חייב אלא אחת.
ואם התרו בו ואמרו לו בין לבישה ללבישה אל תלבש! אל תלבש! וכל פעם שהתרו בו הוא היה פושט ולובש, (אפילו אם לא פשט ממש אלא שהוציא את ראשו והחזירו בין התראה להתראה), הרי הוא חייב על כל אחת ואחת מהפעמים שפשט ולבש.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת מכות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב |