פרשני:בבלי:מכות טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות טז ב

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: התם, בשעה שביטל את העשה בכך ששרף המשכון -
גברא - בר תשלומין הוא!
ואז, אינו מתחייב מלקות על מעשיו, כי עדיין יכול הוא בשעה זו לתקן מעשיו, בתשלומים לגר.
ומה שבסופו של דבר הוא אינו משלם, זה משום שלאחר מכן, במיתת הגר - שעבודא דגר, חובו כלפי הגר, הוא דקא פקע מאליו. אך המלוה הממשכן לא ביטל אז בידים את האפשרות לתקן. ולכן הוא פטור ממלקות.
ג. פאה
ומקשינן עוד לרבי יוחנן:
והא איכא לאו נוסף הניתק לעשה שיתכן בו מלקות, בענין של מצוות פאה, דרחמנא אמר (ויקרא כג) "לא תכלה פאת שדך בקוצרך". ומנתק הכתוב את הלאו הזה למצות עשה - "לעני ולגר תעזוב אותם".
והיינו, שאם כילה לקצור את כל השדה, ולא השאיר בה לעניים פאת שדה ובה קמה לא קצורה - יעזוב חלק מהקציר לעניים, ויתקן בכך את הלאו.
ומשכחת לה בין ב"קיימו ולא קיימו", אם לא השאיר פאה בשעת הקציר לעניים, ובין ב"ביטלו ולא בטלו", וכגון שטחן את התבואה, כי לאחר שהשתנתה התבואה ונעשתה קמח, שוב אין הוא חייב עוד במצות פאה -
דתניא במסכת בבא קמא (צד א), בסוגיית "שינוי קונה":
מצות פאה לכתחילה, היא להפריש מן הקמה, שישאיר בקצה שדהו קמה לא קצורה למצות פאה.
ואם לא הפריש מן הקמה - מפריש מן העומרים הקצורים והאגודים לאלומות.
ואם לא הפריש מן העומרים - מפריש מן הכרי (ערימת התבואה) עד שלא מירח (החליק, וגמר את מלאכת) הכרי.
ועד אז יכול הוא להפריש פאה, והיא תהא פטורה מן המעשר, כיון שכל עוד לא נגמרה מלאכת מירוח הכרי לא חל שם טבל על התבואה.
אבל אם כבר מירח בעל התבואה את הכרי, שאז התחייב הכרי במעשר על ידי שגמר מלאכתו - הרי הוא מעשר תחילה את הכרי, ורק אחר כך נותן לו לעני את חלק הפאה.  1 

 1.  פירשו תוס' בב"ק (צד א) שאף למאן דאמר "יש ברירה" צריך בעל הבית לתרום על כל התבואה, גם על החלק היחסי של העניים, על אף שהעניים פטורים ממעשר על הפאה, כיון שכל זמן שלא הפריש בעל הבית את חלק הפאה, הכל הוא שלו ומתחייב במעשר. ובכך יישב במנחת שלמה (ח"ג קמג ד) למה לא ייפטר חלק העניים משום הפקר - כי עתה עדיין נחשב כל הכרי כתבואה שלו.
זאת, כדי שלא יצטרך העני להפריש מעשר מהפאה (שנעשתה טבל בגמר מלאכה, בהחלקת הכרי), ויפסיד העני מחלקו בפאה.
כי הרי לקט ופאה פטורים ממעשר, ויכולים העניים לזכות בהם ולאוכלם מבלי לעשר מהם. אך כאשר בעל השדה לא הפריש פאה מיד כדין, אלא המתין עם הפרשתה עד אחר המירוח, וגרם לתבואה להתחייב במעשר, עליו לתקנה כדי שלא יצטרך העני להפריש מחלקו.
ומשמע ממשנה זו, שמצות נתינת הפאה היא רק עד לשלב שבו נגמרת המלאכה שבשדה.
אבל, אם לאחר מכן המשיך וטחן בעל התבואה את התבואה, והשתנתה התבואה ונעשתה קמח, פטור הוא ממצות פאה, ונמצא שבטחינתו הוא מבטל את העשה בידיו.
ואם כן, מצינו שלוקה על לאו נוסף הניתק לעשה, שלוקה עליו כשמבטל את אפשרות התיקון של העשה בידים, וקשה לרבי יוחנן.
ומתרצינן: רבי יוחנן סבר כדרבי ישמעאל, דאמר: לא נפטר ממצות פאה בטחינת התבואה, ולדבריו, אף מפריש פאה מן העסה, ונותן לו!
אך עדיין מקשינן:
ולרבי ישמעאל נמי, גם אם יסבור רבי יוחנן כמוהו, עדיין יקשה לרבי יוחנן:
הרי משכחת לה שיבטל עשה של פאה, באופן דאכל את העיסה מבלי להפריש ממנה פאה, שאז כבר אין שום דבר לתת לעני כדי שיוכל לתקן בכך את הלאו של "לא תכלה פאת שדך בקוצרך", ונמצא שמבטל באכילתו, בידים, את האפשרות לקיים את העשה ולתקן את הלאו. ואם כן, מצינו לאו הניתק לעשה נוסף שיש ללקות עליו, לרבי יוחנן!
ומכח הקושיה הזאת, חוזרת בה הגמרא, ומבארת את דברי רבי יוחנן באופן אחר -
אלא, כוונת רבי יוחנן שאמר מצינו רק "זאת, ועוד אחרת", היא אהא, על מצות פאה.
אבל עשה של אונס - לא נחשב "אפשר לבטלו", ולכן לא מצינו שום אופן שלוקה על הלאו, אפילו לא בהדירה על דעת רבים שלא יחזירנה אליו -
דהיכא אמרינן "נדר על דעת רבים" אין לו הפרה - רק בהפרה לדבר הרשות.
אבל לצורך דבר מצוה - יש לו הפרה!
ואם כן, אונס, שכל ימיו הוא מצווה ב"עמוד והחזר", יכולים להתיר את נדרו.  2 

 2.  כך פירש"י. ודייק באגרות משה (יו"ד א, קכז י) למה לא נקט רש"י משום הלאו "לא יוכל לשלחה" ? והוכיח, ששיטת רש"י היא, שרק למצוה שהתחדשה אחר הנדר, מתירין לו, ולא למצוה שהיתה קיימת בעת שנדר. והבין האגרות משה שהדירה קודם שגירשה, ובשעת הנדר היה בלאו, ועדיין לא חל העשה להחזירה, עד שגירשה. ואמנם, אחר שהתירו לו מפני העשה להחזירה, הוא גם יוכל להחזירה, וגם לא יעבור בלאו. אולם באבני מילואים (כ"ח סק"ס), ובאחיעזר (ח"א י"א) ביארו הסוגיא שהדירה לאחר שגירשה, ולפיכך פירש"י שמתירים לו מפני העשה להחזירה ולא מחמת הלאו של "לא יוכל לשלחה", כי מפני תיקון הלאו אין מתירין.
והראיה: כי הא, כמו המעשה, דההוא מקרי דרדקי מלמד תנוקות, דהוה פשע, שהיה מכה בינוקי, בתינוקות, יותר מדאי.  3  אדריה רב אחא, הדירו רב אחא על דעת רבים, שלא ימשיך ללמד תינוקות.  4 

 3.  ובריטב"א פירש שלא היה שומר יפה על קביעותו בלימודים, והיו מתבטלים, או שלא היה מדקדק לתקן טעויותיהם.   4.  עיין רמב"ם וראב"ד (פ"ו משבועות ה"ט) ביאור אחר, והיא סוגיא ערוכה בגיטין (לו א). ועיין בית יוסף (יו"ד רכ"ח) שכפה את בני העיר שכל אחד מהם ידירו את המלמד על דעת כולם. וכן כתב הב"ח. וכתבו שם תוס', הטעם שבדבר מצוה יש לו התרה, כי ודאי ניחא לרבים שנדר על דעתם שיתירו לו לצורך מצוה, והרי זה כאילו הסכימו הרבים להתיר לו נדרו. וברמב"ן כאן כתב, שדוקא למצוה כמקרי דקדקי, שחרטת כל האבות של התינוקות שוה באחת, כמו שהיה הנדר על דעתם, אפשר להתיר. אבל בשאר נדרים, שהרבים שייכים בהם, שנודר על דעתם, אך הם לא שייכים בחרטתם, אי אפשר להתיר.
ובכל זאת אהדריה רבינא, החזירו לאומנותו ללמד תנוקות, על ידי שהתיר את הדרתו, מפני דלא אשתכח, שלא נמצא מלמד תינוקות אחר, דדייק בשינון הסוגיות כותיה.
הרי שלדבר מצוה, מתירין אפילו נדר שנעשה על דעת רבים.
ואם כן, לא מצינו אופן לביטול בידים של עשה להחזיר אנוסתו, כי גם אם ידירנה על דעת רבים יש היתר לנדרו, כיון שמצוה עליו להחזירה. ולכן אין לוקים על לאו של אונס.
שנינו במשנה: והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים. וכולי.
אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבה, תולעת הנמצאת בכרוב - מלקינן ליה משום "שרץ השורץ על הארץ".  5 

 5.  כך פירש"י. ועיין תוד"ה ביניתא. והם גרסו כגרסתנו, שחיובו משום שרץ השורץ על הארץ. אך שאר ראשונים גרסו משום "שרץ האדמה". והריטב"א הביא פירוש התוס' שהחידוש הוא דלאו שרץ המים הוא אלא רמש האדמה, ואינו מותר באכילה בסימני טהרה של דגים. ולדבריהם לוקה רק על רמש האדמה. אך לרש"י ותוס', שרץ הארץ הוא, ובסמוך מבואר שלוקה חמש. וצריך לומר שכאן קא משמע לן רב יהודה שלוקים עליו משום שרץ הארץ, כמבואר, ובאמת לוקה ה' מלקיות. ובספר "קנאת סופרים" על סה"מ לרמב"ם הביא מכאן ראיה לדעת הרמב"ם בסמוך, שעל כל מין לוקה רק מלקות א'.
ומספרת הגמרא שכך גם נהג רב יהודה למעשה -
ההוא גברא דאכל ביניתא דבי כרבא, ונגדיה והלקהו רב יהודה.
אמר אביי: מי שאכל פוטיתא, שבלע  6  שרץ המים בשלימותו - לוקה עליו ארבע מלקיות.

 6.  כך פירש רש"י. ונחלקו הפוסקים בכוונתו, האם רצה לומר שאם נתחלקה הפוטיתא בשעת הלעיסה שוב היא איננה נחשבת "בריה". והביאו מירושלמי פ"ו דנזיר, דפליגי בזה רבי יוחנן וריש לקיש, ווהלכה כרבי יוחנן, שאף אם נחלקה בפיו הוי בריה, וחייב. ולגבי בליעה בלא לעיסה, אי הוי כדרך אכילה, עיין בנודע ביהודה (קמ"א, יו"ד ל"ה) שנחלקו בזה הפוסקים. ופוטיתא הוא שרץ המים הקטן מכזית, ולוקה עליו משום "בריה" וכדלהלן בנמלה. כך כתב רבינו תם בעירובין (כח א).
כי על שרץ המים נאמרו בתורה ארבעה לאוין -
בשרץ המים עצמו כתובים שני לאוין:
האחד, בספר ויקרא (פרק יא): "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ... שקץ ... מבשרם לא תאכלו".
והשני, בספר דברים (פרק יד) "וכל אשר אין לו ... לא תאכלו, טמא הוא לכם".
ושני הלאוים הנוספים, הם בסיום פרשת סימני טהרה (ויקרא פרק יא), שנאמרו בה שני לאוין כלליים, לכל השרצים:
האחד, "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ".
והשני, "ולא תטמאו בם".  7 

 7.  בחינוך (מצוה קס"ד) כתב שלפי הרמב"ם לאו זה הוא מיוחד לשרץ המים. ולרמב"ן הוא לאו כללי. ונחלקו לשיטתם - לרמב"ם חילוק המלקיות תלוי ברבוי התכונות של השרץ, וכיון שפוטיתא הוא מין בפני עצמו, ואינו דג, ולכן לוקה עליו מלקות נוספים, כי הוא שורץ במים, אך אינו דג טמא. ולרמב"ן לוקין על ריבוי לאוין. אך אין לוקין על "לאוין כוללים", כמו הלאו "אל תשקצו". וכבר העירו, שאם כן חסר בארבע מלקיות, אך הרמב"ן לא נקט כלל פסוק זה כי אם "ולא תשקצו נפשותיכם בבהמה ובעוף".
וחייבין בהם על כל סוגי השרצים.
ואם בלע נמלה חיה, אף על פי שאין בה שעור כזית, כיון שהיא בריה שלימה, חייב עליה בכל שהוא, ולוקה חמש.  8 

 8.  כתב הרמב"ם בספר המצוות (שורש ט), שאפילו במקום שאמרו חכמים שעובר כך וכך לאוין, לא יתחייב אלא מלקות אחת על שם אחד. ובמצוות לא תעשה (קע"ט) דחה ביסוד זה את ביאור הגאונים שעל שרץ הארץ לוקה ב' מלקיות, משום "שקץ לא יאכל" ומשום "אל תשקצו", וכן בשרץ העוף לוקה אחד מהלאו שלו ואחד משום אל תשקצו, ואם יתחבר בבעל חי אחד שיהא שרץ הארץ, ושרץ העוף וגם שרץ המים יתחייב ג', משום לאו המיוחד בכל א', וג' משום בל תשקצו על כל אחד. ולא ביאר כיצד יפרשו את ריבוי הלאוין בפוטיתא ובנמלה. ועיי"ש במרגניתא טבא ובשבח הים. וחולק הרמב"ם על הגאונים, מפני שחייבו שלש מלקיות על לאו אחד דאל תשקצו נפשותיכם. והרמב"ן השיגו, שרב האי גאון פירש כרש"י. ועיין בשאילתות פ"ד, וברי"ף ספ"ג דחולין. והיא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשרש י"ד, אם מלקות הם על שם האיסור או על אזהרת הלאו, והולכים לשיטתייהו. ועיין קובץ שיעורים כתובות אות נ"ח ובשיעורי רבי שמואל תל"ח. הרמב"ם ביאר לפי שיטתו את סוגייתנו, שאם יש בריה שיש בה תכונות ופעולות של כמה מינים, לוקה על כל מין לפי תכונתו, מלקות אחד. והיינו, שפוטיתא הוא עוף, וגם שרץ העוף, וגם שרץ הארץ וגם שרץ המים. ובנמלה נוסף בה ענין שאינה פרה ורבה עיי"ש, ורפ"ב ממאכלות אסורות הכ"ג. והראב"ד השיגו, שאין מינים כאלו, ואילו מצאו חכמים מין כזה, לא היו משנים מפוטיתא לנמלה. ועיין בחידושי הגר"ח סטנסיל בשם הגרי"ז, שלרמב"ם אין המלקות על המין אלא על שם התואר, ולכן סובר שאפרוח קטן חשוב שרץ הארץ, וכשיגדל ויפקע ממנו תואר זה, יהא עוף טמא בלבד. והרמב"ן תמה, שבעירובין (שם) מוכח שפוטיתא אינה שרץ הארץ, ובעיקר מכך שמוכיחה הגמרא בפסחים (כד א) מפוטיתא, שבכפל לאוין לוקין כמה פעמים. ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי שדימה הנידון שם לפוטיתא, ועיין בדבריו בריש מסכת תמורה. ואבי עזרי (פי"ט מסנהדרין) ביאר שזה גופא חידושא דפוטיתא, דאף שכל המינים באחד - לוקה עליהן.
לפי שיש בה את שני הלאוין הכלליים האמורים בשרץ, וכמבואר לעיל.
ובנוסף, על שלשה לאוין המיוחדים לשרץ הארץ (בויקרא יא - מא מב מד) -
משום "שרץ השורץ על הארץ".
ואם בלע צרעה, שהיא שרץ הנחשב גם לשרץ הארץ וגם לשרץ העוף - לוקה שש.  9 

 9.  רש"י בפסחים (כד ב) פירש שהיא שורצת גם על הארץ. והריטב"א בעירובין (כח א) שנחשבת שרץ הארץ כי היא מגדולי הארץ. והמאירי כתב שמתחילתה היא שרץ הארץ שאין לה כנפיים. וכשמצמחת כנפיים מתווסף עליה איסור שרץ העוף.
לוקה שתיים על שני הלאוין הכלליים בשרצים, ולוקה עוד שלש מלקיות על שלשת הלאוים המיוחדים לשרץ הארץ.
ולוקה עוד מלקות אחת נוספת על הלאו הנוסף משום שרץ העוף (דברים יד) "וכל שרץ העוף - טמא הוא לכם, לא יאכלו".
אמר רב אשי: המשהה את נקביו  10  עובר משום "בל תשקצו את נפשותיכם" (בפרשת שמיני, ויקרא פרק כ).  11 

 10.  בשו"ע הרב (או"ח סימן ג') כתב והוא שהרגיש כבר בנקביו ומעמיד עצמו. אך לא העמידו חכמים דבריהם במקום כבוד הבריות, כגון עד שימצא מקום צנוע וכן במקום הפסק בתפילה. ועיין פרי מגדים ובביאור הלכה (בסימן צ"ב).   11.  בספר ברכת אברהם דן אם עובר משום בל תשקצו בדבר שאדם זה אין נפשו קצה ממנו, אף שרוב העולם קץ ממנו. או איפכא, שרק הוא קץ ממנו, והעולם אין קץ ממנו. ודייק מלשון הרמב"ם שכתב "אוכלין ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהם", ובשו"ע השמיט לשון רוב. ונשאר בצ"ע.
אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי, מי ששותה בקרנא דאומנא, הקרן שמוצצים בה האומנים המקיזים דם, והיא כלי מאוס - קא עבר משום "בל תשקצו".  12 

 12.  הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (בפי"ז הכ"ט) כתב שדבר זה "אסרו חכמים", וסיים שהוא בכלל "בל תשקצו". ובבית יוסף (יו"ד קט"ז) דן בכוונתו אי אסור בדברים אלו מדאורייתא או מדרבנן, ואם מדאורייתא אין לוקין עליו דהוי כ"חצי שיעור". ובט"ז כתב שהוא לאו שבכללות. ודחאו הפרישה, שהרי כל ענינים אלו בכלל שיקוץ הם. ובתבואות שור ביאר דהוי לאו שבכללות, כיון ששרץ כתוב להדיא בפסוק ושאר הדברים דרשו חז"ל. ובריטב"א כתב בשם רמ"ה דאסורין מדאורייתא אך הוא חילק בין קרנא דאומנא שהוא מדאורייתא למשהה נקביו דלכולי עלמא הוא דרבנן. וגם ברמב"ם (שם) כתב שמכים אותו מכת מרדות באוכל אוכלין מאוסין. ואח"כ כתב דין משהה נקביו ולא הזכיר שמכים אותו למנעו מכך. והחילוק הוא, שבמשהה נקביו אין בו מעשה כמו באוכל, וגם הוא אינו יודע בדבר.
אמר רבה בר רב הונא: ריסק תשעה נמלים, וביטלן בכך מתורת בריה, וגם שיעור כזית אין בכולן יחד, והביא עוד אחד, חי, והשלימן זה העשירי, השלם, לכזית, ואכלו עמם -
לוקה שש מלקיות:
חמש הוא לוקה משום חמשת הלאווים של אכילת שרצים, על אכילת האחד השלם, משום בריה.  13 

 13.  ומבארים התוס' שחלק מהלאוים שנאמרו בשרצים לא נאמר בהן לשון אכילה, ואין עוברים עליהם אלא כשאכל בריה שלימה, ועליהם הוא לוקה רק משום אותה הנמלה האחת שאכלה שלימה, מבלי לרסקה קודם לכן.
ואחד הוא לוקה על אכילת כולן יחד משום כזית נבילה.  14 

 14.  רש"י ותוס' נקטו דהיינו איסור נבילה ממש (ועיין באחיעזר (יו"ד ו', ד') שדן בסיבת הצירוף). אך הרמב"ם (פ"ד ממאכלות אסורות ה"ב) כתב שרק המינים הטהורין אסורים במותם משום נבילה, ולא הטמאין דאינו לוקה על הטמאים אלא משום בשר טמאה. ולפיכך תמה המגיד משנה על הרמב"ם שכתב בסוף פ"ב (שם) דבריסק נמלים וצרפן לנמלה שלמה לוקה ה' משום נמלה, ואחת משום כזית מנבלת טמאים. ואמנם בכסף משנה ביאר כוונת הרמב"ם משום בשר שרץ טמא ולא משום נבילה וכן ביאר המאירי. אך תמה עליו הלחם משנה דאחר שלוקה משום שרץ הארץ המים והעוף, איזה לאו דשרץ נוסף עליו. ועיין באור שמח שהביא ירושלמי (פ"ו דנזיר) דמקרא דבל תשקצו בבהמה ובעוף, הכתוב בפרשת קדושים, ילפינן שאם אכל שרץ שיש בו כזית, לוקה שנים. ועיין בחידושי הגרי"ז פ"ז דזבחים, שלפי זה אם אכל שרץ שיש בו כזית על ידי צירוף תשעה מרוסקין - לוקה אחד עשר! ועמש"כ ריטב"א בסוגיין, ועיי"ש דלתוס' נתחדש דין נבילה בטמא וגם דין נבילה בשרץ, אף שלא שייכא בו שחיטה, משא"כ להרמב"ם. ועיין עוד בהערות על תוד"ה ריסק.
שהרי בשעת בליעתו, מת השרץ, ונעשה גם הוא נבילה, ואז הוא מצטרף עם התשעה לכזית.
רבה אמר רבי יוחנן, אם גדולים הם הנמלים, ויש בהם עמו כזית, אפילו הם רק שנים והוא - מצטרפין לכזית.
רב יוסף אמר אפילו היה רק אחד והוא ויש בהם יחד כזית, מצטרפין.
ולא פליגי, לא נחלקו רבה ורב יוסף על רבה בר רב הונא.
כי הא, זה שאמרו מצטרף עם אחד או שנים, מדובר ברברבי, בנמלים גדולות.
ואילו הא דאמר רבה בר רב הונא "עשר נמלים" מדובר בזוטרי, בנמלים קטנות.
שנינו במשנה, אכל טבל ומעשר ראשון וכו'.
אמר רב: אכל טבל של מעשר עני, שהופרשו ממנו תרומה ומעשר ראשון, אך לא הופרש ממנו מעשר עני - לוקה.
וחידושו של רב בטבל הטבול למעשר עני הוא, שאף על גב שמעשר עני גופו אין בו כל קדושה, שהרי נאכל הוא לזרים ואוכלין אותו בכל מקום, ואפילו בטומאה, בכל זאת, אם לא הפרישו אותו מהתבואה, הרי היא טבל, ולוקה על אכילתה.
ומבארת הגמרא את שיטת רב:
כמאן, כמו מי סובר רב שמעשר עני טובל את הפירות? - כי האי תנא:
דתניא, אמר רבי יוסי: יכול לא יהא חייב עונש על אכילת טבל אלא רק על הטבל שלא הורם ממנו תרומה ומעשרות כל עיקר.
אבל, אם הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון,
או אם הורם ממנו מעשר ראשון ולא הורם ממנו מעשר שני  15  -

 15.  היראים (מצוה קע"ב) והסמ"ג (עשין קל"ו) כתבו שאף על פי שהתרומות והמעשרות נוהגות מן התורה רק בדגן תירוש ויצהר, מכל מקום, מעשר שני נוהג מן התורה בכל מיני הפירות ואף בירקות. והדרך אמונה (פ"ב מתרומות ה"א בסוף ביאור ההלכה הראשון) כתב, שאין דבריהם אמורים אלא לענין חיוב הפרשת מעשר שני מן התורה מכל הפירות והירקות ולא לגבי איסור טבל. שהרי בקרא ד"לא תוכל לאכול" כתיב להדיא "מעשר דגנך תירושך ויצהרך", והיינו, שאין איסור טבל נוהג אלא רק בדגן תירוש ויצהר, אף אם כל הפירות חייבין במעשר. ועיין במנחת שלמה ח"ג שהוכיח כך מסוגיין. ועיין מנחת חנוך (רפ"ד) שהספק של תוס' ביבמות האם חייב מיתה על טבל הטבול למעשר עני הוא גם על מעשר שני. אך פאת השולחן (דמאי י"ד ס"ק ח) כתב, שטבל הטבול למעשר שני פשיטא להו לתוס' שחייב מיתה. ועיין שאגת אריה (צ"ו), ובסמוך יבואר עוד בע"ה.
ואפילו הורמו ממנו תרומה ומעשר ראשון, ולא הורם ממנו מעשר עני -
מנין שעדיין שם טבל עליו, ולוקה על אכילתו?
תלמוד לומר (דברים יב, יז - יח): "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, תירושך ויצהרך. כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו".
ופשוטו של מקרא מדבר במעשר שני שצריך להעלותו לירושלים ולאוכלו שם, כי מעשר ראשון או מעשר עני אינם צריכים להאכל בירושלים דוקא.
אלא, שלמדו חכמים בגזירה שוה מהמילה "בשעריך" שפסוק זה אמור במעשר עני.
ולהלן (דברים כו יב) הוא אומר: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, ונתתה (מעשר ראשון) ללוי. (ומעשר עני תיתן) לגר ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו.
מה להלן, שנאמר "ואכלו בשעריך" היינו מעשר עני.
אף כאן, דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" היינו מעשר עני.
ואמר רחמנא "לא תוכל לאכול בשעריך"! והרי לא יתכן לומר, שאסר הכתוב את אכילת מעשר עני בכל שעריך. ובהכרח, שכוונת הכתוב היא לענין טבל הטבול למעשר עני, לומר, שכל עוד לא הוציא ממנו את המעשר עני - "לא תוכל לאכול"!  16 

 16.  ועיין בסוגיא זו ביבמות (פו א) שלומדים בהיקש לענוש טבל הטבול למעשר ראשון במיתה. ודנו שם בתוד"ה אי, האם גם טבול למעשר עני הוא בעונש מיתה ככל טבל למעשר, או כיון שלא נאמר בו ההיקש, יענש רק במלקות. והרמב"ם (פ"י ממאכא"ס ה"כ) הסיק כסוגיין, שרק על טבל הטבול לתרומה גדולה ולתרומת מעשר לוקין, אך על טבל טבול למעשרות אין עונש מיתה אלא רק מלקות. והגרעק"א שם הביא ממדרש ומירושלמי שאף טבל הטבול למעשר עני הוא במיתה. ועיין ר"ן נדרים פד ב, ובקרן אורה ביבמות שיישב דעת הרמב"ם מהקושיות מסוגיא דיבמות ומהירושלמי. ועיין באור שמח פ"ט (ממעשרות) שאין לוקה משום איסור טבל במעשר עני, לפי שכך הגדירה אותו התורה, דכתיב בו "ואכלו - ושבעו". אלא שגזרו חכמים שלא יאכלוהו, אך גזירתם שייכת כך בטבל ודאי, שהמעשר עני שלו ניתן לעניים, ולא בספק טבל, שהיות ואינו ניתן ממנו המעשר לעניים לא גזרו עליו חכמים שיהיה טובל. וכן כתב במשך חכמה בתחילת פרשת תזריע על הפסוק "בכל קדש לא תגע".
אמר רב יוסף: דין זה האם מעשר עני טובל את הפירות הוא כתנאי, בפלוגתא של תנאים הוא.
דתנן במסכת דמאי (ד ג):
גזרו חכמים על תבואת עם הארץ שתהיה אסורה באיסור "דמאי", והיינו, איסור טבל, מספק, שמא לא עישרוה עמי הארצות. ולכן חייבו חכמים להפריש ממנה מעשרות (אך לא תרומה, כי עליה הם לא נחשדו, אלא ודאי לנו שהם מפרישים אותה).
וכך עושה חבר הלוקח תבואה מעמי הארצות:
מעשר ראשון, קורא לו שם מעשר בצפונו או בדרומו של הכרי, ומפריש ממנו תרומת מעשר, ואוכלו את המעשר ראשון בעצמו. לפי שמעשר ראשון מותר לזרים ואין בו אלא מצות נתינה ללוי, ומספק אינו צריך ליתנו, כי המוציא מחבירו עליו הראיה.
מעשר שני - מפרישו, ואוכלו בירושלים.
אך במעשר עני - נחלקו בו חכמים ורבי אליעזר אם צריך בכלל להפרישו:
רבי אליעזר אומר: אין צריך הלוקח פירות מעם הארץ אפילו לקרות את השם על מעשר עני של דמאי.  17  וחכמים חולקים עליו ואומרים:

 17.  הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מעשר ה"ג) כתב טעם דנפשיה למה צריכים לקרא שם למעשר עני, כדי לקבוע מעשר שני. היות ועני בשלישית ובששית הוא במקום מעשר שני בשאר השנים. וכ"כ בפיה"מ (דמאי ד') וכתב תמהו על ששינה מסוגיין, (בתוי"ט ובאור שמח על אתר). ומהר"י קורקוס וחזו"א (דמאי א' סק"ב) ביארו, שלא גזרו איסור דמאי אלא על דבר שיש חיוב מיתה על טבלו, וכיוןשהרמב"ם (בפי' ממאכ"ס הובא לעיל) פסק שרק על טבל לתרומה חייב מיתה, הוצרך לטעם שחייבו במעשר עני (וגם למעשר ראשון ושני נתן שם טעם בה"ב וה"ה). ומה שמבואר בסוגיין בפלוגתייהו, היינו שלרבי אליעזר, שלא נחשדו, לא שייך לגזור כלל, דכבר הוא מעושר. ורק לרבנן דנחשדו שייך לגזור, אך הטעם לגזירה הוא כמש"כ הרמב"ם, ועיין עוד בתוי"ט ובאור שמח שתירצו באופנים שונים.

דרשני המקוצר[עריכה]